לפני כארבעים שנה, בשעה שלמדתי תורה בישיבת כרם ביבנה, שמעתי מאחד מבוגרי הישיבה היקרים – ר' נחום קב – מימרא פשוטה ועמוקה, בשם ר' ישראל סלאנטר – ראש תנועת המוסר, ומאז חקוקה מימרא זו בלבי, ואני שב להרהר בה, כל אימת שאני נתקל במצבים מורכבים, בהם מתנגשים מאוויי הפרט בצרכי הכלל.
מימרתו של ר' ישראל סלאנטר מקורה בפרשת השבוע שלנו, והיא באה כמענה לשאלה – שולית לכאורה – ביחס להתנהגותו של משה רבנו.
בפרשה מסופר כי לאחר שמקבל משה על עצמו במעמד – הסנה, את השליחות הגדולה, להוציא את ישראל ממצרים, אין הוא נחפז ללכת אלא חוזר למדין אל יתרו חותנו:
"וילך משה וישב אל יתר חתנו ויאמר לו: אלכה נא ואשובה אל אחי אשר במצרים ואראה בעודם חיים. ויאמר יתרו למשה: לך לשלום" (ד', יח).
על פסוק זה מציין רש"י בעקבות מדרש תנחומא: "וישב משה אל יתר חותנו: ליטול רשות!".
'מענטשליכקייט!'
שואל ר' ישראל סלאנטר: האמנם זקוק משה לקבל רשות מיתרו? הן דבר ה' קודם לכל, ואילו היה יתרו מסרב חלילה, האם היה על משה להענות לו ולהשאר במדין? הן כלל גדול הוא: "דברי הרב ודברי התלמיד, דברי מי שומעים?"
ומשיב ר' ישראל תשובה קצרה ונוקבת, שכל כולה מילה אחת ב'מאמא לושן': "מענטשליכקייט!" (התנהגות אנושית!).
הווי אומר: וודאי שגם אן היה יתרו מסרב, היה על משה ללכת למצרים, אך אין הדבר פוטר אותו מלפנות אל יתרו ולבקש את רשותו, לאחר שגמל עמו חסד: הכניסו לביתו ונתן לו את בתו לאשה.
'בקשת רשות' זו אינה אקט פורמלי, אלא ביטוי טבעי לחובתו של משה לשתף את יתרו בהחלטה הגורלית הניצבת לפניו, והיא באה ללמדנו פרק נכבד ביחסי אנוש, הנוגע גם למנהיגי ציבור.
גם בשעה שניצב אדם בפני משימות לאומיות גדולות, התובעות התמסרות טוטאלית, אל לו לזלזל ב'פכים קטנים', ולשכוח את חובתו האנושית הפשוטה כלפי חבריו ובני משפחתו.
גם שליח-ציבור ואפילו מנהיג דגול, צריך להיות קודם כל 'מענטש' ולנהוג ב'מענטשליכקייט'!
. . .
לאמיתו של דבר בולטת רגישות אנושית זו של משה כבר במעמד הסנה, בעת סירובו לקבל על עצמו את השליחות שמטיל עליו רבון העולמים – להוציא את ישראל מעבדות לחירות.
התחמקות זו, הנראית על פניה תמוהה ועלובה, מנומקת על ידי משה בכמה טעמים שונים ומשונים, אך בסופו של דבר כשמסתיימות כל טענותיו, יוצאת מצוקתו הנסתרת לאור, והוא מתפרץ וקורא: "בי אדוני, שלח נא ביד תשלח" (ד', יג).
מיהו אותו 'פלוני אלמוני' שעליו מבקש משה להטיל את השליחות? מפרש רש"י בחן לשונו: שלח נא – ביד מי שאתה רגיל לשלוח – והוא אהרון". ואין ספק שהצדק עמו, שהרי מתשובתו של הקב"ה אתה למד שאהרון הוא ה'גיבור הנסתר' שאליו רומז משה, ולפיכך חורה אף ה' במשה והוא נוזף בו: "הלא אהרון אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא, וגם הנה יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו" (ד', יד).
הבה נדייק בדברי ה': אין קיצפו יוצא על עצם חששו של משה שמא יפגע כבודו ומעמדו של אהרון. אדרבה: רבון העולמים מבין ללבו של משה ומייעד לכתחילה תפקיד נכבד לאהרון: "והיה הוא יהיה לך לפה…" (ד', טז).
חרון אף ה' נובע אך ורק מחשד השווא שמטיל משה באהרון שמא יקנא בו על שהוא עולה לגדולה, ולפיכך מדגיש ה' יתברך: "הנה הוא יוצא לקראתך וראה ושמח בלבו": "לא כשאתה סבור שיהא מקפיד עליך שאתה עולה לגדולה" (רש"י).
. . .
נמצינו אפוא למדים, הן מדברי משה והן מתשובת ה', שהרגישות האנושית כשלעצמה – לכבודו ולמעמדו של אהרון – היתה ראויה מבחינה מוסרית, ורק הטלת הדופי באהרון, שמא לוקה הוא במידת הקנאה, היא שהביאה לנזיפה כלפיו.
לדרוך על 'שמות'… בזהירות!
מורי ורבותי! אל נא תטעו בכוונת דברי.
ודאי שצרכי הכלל קודמים לצרכי הפרט, ולעתים בדלית ברירה יש לבטל את רצון היחיד מפני רצון הרבים גם אם כרוך הדבר בסבל וייסורים. כבר המשילו בעלי המוסר מציאות זו למלאכתו של כורך ספרים הנאלץ במהלך עבודתו לפגוע לעתים ב'שמות הקדושים' ואמרו: מה לעשות… "בכריכה דורכים על שֵמות".
אך עם זאת יש לעשות לכתחילה כל מאמץ לבל יפגע היחיד פגיעה בוטה מתוך דאגה לצרכי הכלל, ואף אם לעתים אין מנוס מ'לדרוך על שמות', יש לעשות זאת ברגישות ובזהירות רבה ולא לרמוס חלילה ב'רגל גאווה'.
תעמוד לנגד עינינו מימרתו הנוקבת של ר' ישראל סלאנטר, התובעת מכל אחד מעמנו קצת 'מענטש קייט', קצת צניעות וענווה,
…ובפרט מאלה המתיימרים להיות מנהיגי האומה
"…שהרי אין לנו גדול ממשה רבנו, והרי הוא אמר: 'ונחנו מה' " (רמב"ם, הלכות מלכים ב', ו').
הרב חנן פורת
