רש"ר הירש בראשית ב':א'
וכל צבאם – המושג "צבא" מופיע גם בהקשר של שלום. כשעם ישראל היו בשלום וחנו סביב למשכן, הם נמנו ל"יוצאי צבא". הלויים המשרתים בקודש, נקראים: "כל הבא לצבא צבא לעבוד עבודה באהל מועד" (במדבר ד, כג). גם הנשים שנאספו להביא את נדבותיהן למלאכת המשכן, נקראו: "הצֹבאת אשר צבאו פתח אהל מועד" (שמות לח, ח). דברים אלה מפריכים את ההנחה שהמושג "צבא" קשור תמיד למלחמה.
המשמעות הבסיסית של "צבא" היא – קיבוץ מספר רב. לא כל המון אנשים נחשב ל"צבא". השם "צבא" שייך רק להמון הנשמע לרצון אדם אחד. לאדם זה יש את השליטה בכחות הגופניים והרוחניים של כל היחידים הנמצאים בצבא, למשך זמן שירותם. נמצא שדעתו ורצונו של העומד בראש הם הם העושים את ההמון ל"צבא". הצבא הוא המון אנשים הנשמעים לדעתו ורצונו של אדם אחד. על דרך משל ניתן לראות את המון הצבא כגוף המשמש למפקד, אשר לדעתו ורצונו הם נשמעים.
כך ניתן לבאר את הקירבה בין "צבא" ל"צבה". צבה פירושו, לתפוח, להתרחב, לגדול במימדי גוף. המשמעות האחרת של "צבה" דומה: להתאוות, להתרחב כדי להשיג דבר מה, להביא משהו לתוך תחום שליטתו, או להרחיב את תחומו עד שהוא משיג את הדבר (השווה "התאוה" ו"והתאויתם לכם"). המילה בהרחבה, "צבי": נחמד ותאווה לעיניים. (כהצעה בלבד נוכל להוסיף, שאולי ה"צבי" קיבל את שמו, מתכונת ההתרחבות של עורו, כפי שתיארו חז"ל [גיטין נז.]. ויתכן שגם קלות הצבי ומהירות תנועתו נובעות מטבע עורו.) "צַוֵה": להעמיד אדם תחת שליטת רצונך, להעמיד אותו על מעמדו, להפקיד אותו על תפקידו. "צֹפֶה": להשקיף על מה שנמצא בתחומו מהנקודה המרכזית. "צַפֵּה": להביט ולהמתין עד שדבר מה ייראה בתחומך. משמעות אחרת: לכסות שטח חיצוני של דבר.
כל הנבראים בשמים ובארץ, מהווים יחד "צבא" אחד גדול, שנקודת מרכזו היא הבורא והמנהיג, האדון והשולט. הוא המעמיד כל דבר על מעמדו. וכל הדברים צריכים למלא את התפקיד המיועד להם, כל אחד ואחד במקומו הראוי, באמצעות הכחות שניתנו במיוחד לו. התכנית הכללית היא ברוח המנהיג, וכל נברא ממלא את ייעודו רק כשהוא מקיים את החלק שהוא מופקד עליו. מגדול ועד קטן, אין אחד שעומד על מעמדו מתוך מרוּת עצמו או למען עצמו בלבד. כולנו שייכים לצבא האחד והגדול של ה'. לה' הגדולה, הגבורה, העצה, הרצון וכח הצווי; ולנו השמיעה בקולו, החריצות, הנאמנות, ההתלהבות והעמל. לאף אחד אין זכות לגאווה. ההישג הגדול ביותר של היחיד אינו אלא חלק קטן מהכל, אך אפילו הקטן שבמעשיו אינו נאבד ואינו נשכח, ובלבד שהאדם יקיים בנאמנות את ציווי ה"המפקד" האחד והגדול. אף הפרט הקטן ביותר לא נעלם מעיניו, ואין דבר מיותר או חסר חשיבות בתכנית האלקית. "הֲלֹא צָבָא לֶאֱנוֹשׁ עֲלֵי אָרֶץ" (איוב ז, א): בעולם הזה כולנו בשֵירוּת צבאי. "כָּל יְמֵי צְבָאִי אֲיַחֵל עַד בּוֹא חֲלִיפָתִי" (שם יד, יד) – עלינו להמתין עד שתבוא חלופתנו, כאשר ה' יקרא לנו ויתן לנו תפקיד אחר.
רש"ר הירש בראשית כ"ו
מצותי – "צוה" – קרוב ל"צבא", כפי שכבר הערנו (לעיל ב, א) – פירושו: להפקיד אדם על משמרתו. רצון המפקד "המְצַוֶּה" מוצא לפועל בחוגים הרחבים ביותר על ידי באי כחו; אישיותו, כביכול, מגדילה את היקפה (צבה). בהיותו מְצַוֶּה, הוא יוצר לעצמו "צבא".
נמצא ש"מצוות", במובן המצומצם, הן אותן פקודות שעל ידיהן מתקיימות המטרות האלוקיות, מטרות המשפט והצדקה, אותן שהקב"ה חפץ בהן בעולמו. ה"מצוות" כוללות את חובות המשפט והרחמים, החסד והאהבה, וכיוצא בהם.
צבא – מתחלק לשתי ענינים:
האחד: ויצבאו על מדין (במדבר ל"א:ז'), לצבא על הר ציון (ישעיהו ל"א:ד'), במראת הצבאת אשר צבאו (שמות ל"ח:ח'), הוצאתי את צבאותיכם (שמות י"ב:י"ז), אלהי הצבאות (הושע י"ב:ו').
השני: כי מלאה צבאה (ישעיהו מ':ב'), הלא צבא לאנוש (איוב ז':א'), כל ימי צבאי איחל (איוב י"ד:י"ד).
ספר השורשים לר' יונה אבן ג'נאח
הצדי והבית והאלף – אשר צבאו על ירושלם (זכריה י"ד:י"ב) ויצבאו על מדין (במדבר ל"א:ז') הצבאים על אריאל (ישעיהו כ"ט:ז'). וכבר הרפו האלף הזאת אמרו וכל צוביה ומצודתה (ישעיהו כ"ט:ז') משפטו וכל צבאיה. לצבא צבא (במדבר ד':כ"ג) לצבא על הר ציון (ישעיהו ל"א:ד') כל יוצא צבא (במדבר א':ג') וצבאו ופקדיו (במדבר ב':ו') כי נתן לצבאך (שופטים ח':ו') על צבאותם (שמות ו':כ"ו). והכבד המצביא את עם הארץ (ירמיהו נ"ב:כ"ה) וענין הכל הקבוץ לעשות מלחמה. במראות הצובאות אשר צבאו פתח אהל מועד (שמות ל"ח:ח') החוגגות אשר חגגו וכמוהו ואת אשר ישכבון את הנשים הצבאות פתח אהל מועד (שמואל א ב':כ"ב) החוגגות. הלא צבא לאנוש עלי ארץ (איוב ז':א') כל ימי צבאי איחל (איוב י"ד:י"ד) כי מלאה צבאה (ישעיהו מ':ב') מדה וקץ שתגיע אליה בימים ויגיעו אליה המלכיות. אבל ואמת הדבר וצבא גדול (דניאל י':א') פרשו בו והחפץ בו גדול מן די הוא צבא (דניאל ה':י"ט) ואין רחוק אצלי להיות כמו הלא צבא לאנוש עלי ארץ ויהיה ענינו ומדתו גדולה כמו מדת המלכיות אשר נזכרו.
הצדי והבית וההא – וצבתה בטנה (במדבר ה':כ"ז) לצבות בטן (במדבר ה':כ"ב) כבר נזכר בספר אותות הרפיון. ומן השרש הזה כצבי וכאיל (דברים י"ב:ט"ו) כאחד הצבים (שמואל ב ב':י"ח) תאומי צביה (שיר השירים ד':ה') השבעתי אתכם בנות ירושלם בצבאות (שיר השירים ב':ז') האלף תמורת יוד והוא קבוץ צביה על דמיון גבעה וגבעות והראיה על זה אמרו או באילות השדה והם אם כן שני מינים מהחיות. והמרת האלף הזאת מיוד כהמרת אלף שגיאות מי יבין (תהלים י"ט:י"ג) ואלף ועמי תלואים (הושע י"א:ז') וזולתם מיוד גם כן. ומן השרש הזה נחלת צבי צבאות גוים (ירמיהו ג':י"ט) האלף גם כן הנה מומרת מיוד וצבי עדיו (יחזקאל ז':כ') צבי לצדיק (ישעיהו כ"ד:ט"ז) וענינו פאר ורצון וחפץ והוא קרוב לארמית שהוא אומר ודי הוה צבא הוה מחא (דניאל ה':י"ט) צבית ליצבא (דניאל ז':י"ט).
מבוסס על מהדורת באכער, ברלין תרנ"ו, באדיבות מכון ורוממנו לחקר שפת הקודש והרב יהושע שטיינברג (כל הזכויות שמורות)
ספר השורשים לרד"ק
צבא – אֲשֶׁר צָבְאוּ עַל יְרוּשָׁלָם (זכריה י"ד:י"ב), וַיִּצְבְּאוּ עַל מִדְיָן (במדבר ל"א:ז'), הַצֹּבְאִים עַל אֲרִיאֵל (ישעיהו כ"ט:ז') לִצְבֹּא עַל הַר צִיּוֹן (ישעיהו ל"א:ד'). לִצְבֹא צָבָא (במדבר ד':כ"ג), תוספת ביאור כי די לו במלת לִצְבֹא. וכן מְקַרְקַר קִר (ישעיהו כ"ב:ה') וַתַּשְׁרֵשׁ שָׁרָשֶׁיהָ (תהלים פ':י'). ובנח האל"ף ונפילתה מן המכתב וְכָל צֹבֶיהָ וּמְצֹדָתָהּ (ישעיהו כ"ט:ז').
והשם: כָּל יֹצֵא צָבָא (במדבר א':ג'). וְחָנִיתִי לְבֵיתִי מִצָּבָה (זכריה ט':ח') נכתב בה"א. רַבֶּה צְבָאֲךָ (שופטים ט':כ"ט). כִּי נִתֵּן לִצְבָאֲךָ (שופטים ח':ו'), וּצְבָאוֹ וּפְקֻדָיו (במדבר ב':ו'), והקבוץ בָּרֲכוּ י"י כָּל צְבָאָיו (תהלים ק"ג:כ"א). ובלשון נקבות עַל צִבְאֹתָם (שמות ו':כ"ו). י"י צְבָאוֹת (שמואל א א':י"א), אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת (הושע י"ב:ו'), כלומר אתן החיילות חיילות מעלה וחיילות מטה. והטעם כי אף על פי שהכח והאומץ עם החיילות בהסכמתם בלב אחד והתאספם יחד אף על פי כן הוא אדון ומושל על כולם ולא יצליחו בכחם כי אם בכחו וברצונו.
והפעל הכבד [הִפְעִיל]: הַמַּצְבִּא אֶת עַם הָאָרֶץ (ירמיהו נ"ב:כ"ה), כולם ענין אסיפת החיל. וכן בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד (שמות ל"ח:ח'), שהיו בנות ישראל מתאספות פתח אהל מועד ומביאות בידיהן אפילו המראות שלהן לנדבת המשכן.
וענין אחר: הֲלֹא צָבָא לֶאֱנוֹשׁ עֲלֵ [עֲלֵי] אָרֶץ (איוב ז':א'), כָּל יְמֵי צְבָאִי אֲיַחֵל (איוב י"ד:י"ד), כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ (ישעיהו מ':ב'), וֶאֱמֶת הַדָּבָר וְצָבָא גָדוֹל (דניאל י':א'), וְצָבָא תִּנָּתֵן עַל הַתָּמִיד בְּפָשַׁע (דניאל ח':י"ב), ענין הכל קץ וזמן ויש מפרשים וְצָבָא גָדוֹל חפץ, מן הארמית דִּי הֲוָא צָבֵא הֲוָה קָטֵל (דניאל ה':י"ט). והחכם רבי אברהם אבן עזרא פירשו מן הענין הראשון כלומר וְצָבָא גָדוֹל נראה לו לדניאל במראות הלילה.
צבה – וְצָבְתָה בִטְנָהּ (במדבר ה':כ"ז).
והתאר: לנקבה וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָה (במדבר ה':כ"א).
והפעל הכבד [הִפְעִיל]: לַצְבּוֹת בֶּטֶן (במדבר ה':כ"ב), כי משפטו לְהַצְבּוֹת כמו לַנְחֹתָם (שמות י"ג:כ"א) [משפטו להנחותם]. ומן השרש הזה אַיָּל וּצְבִי (דברים י"ד:ה'), תָּאֳמֵי צְבִיָּה (שיר השירים ז':ד'). והקבוץ לרבים כְּאַחַד הַצְּבָיִם (שמואל ב ב':י"ח). ונגרעה ממנו יו"ד הרבים. ונכתב באל"ף וביו"ד, האל"ף נחה והיו"ד נעה וְכִצְבָאיִם עַל הֶהָרִים לְמַהֵר (דברי הימים א י"ב:ט'), ויו"ד הרבים נגרעה. ולרבות הומרה בהם היו"ד באל"ף בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה (שיר השירים ב':ז'). והיא חיה ידועה. נַחֲלַת צְבִי (ירמיהו ג':י"ט), צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת (יחזקאל כ':ו'), וְנָתַתִּי צְבִי בְּאֶרֶץ חַיִּים (יחזקאל כ"ו:כ'), צְבִי לַצַּדִּיק (ישעיהו כ"ד:ט"ז), לַעֲטֶרֶת צְבִי (ישעיהו כ"ח:ה'), צְבִי תִפְאַרְתּוֹ (ישעיהו כ"ח:א'), צְבִי אֶרֶץ בֵּית הַיְשִׁימֹת (יחזקאל כ"ה:ט'), וּצְבִי עֶדְיוֹ (יחזקאל ז':כ'), הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל (שמואל ב א':י"ט), לְחַלֵּל גְּאוֹן כָּל צְבִי (ישעיהו כ"ג:ט'), לִצְבִי וּלְכָבוֹד (ישעיהו ד':ב'), ענינם החפץ והרצון. ובלשון ארמית דִּי הֲוָא צָבֵא הֲוָה קָטֵל (דניאל ה':י"ט). ובקבוץ הרבות הומרה היו"ד באל"ף נַחֲלַת צְבִי צִבְאוֹת גּוֹיִם (ירמיהו ג':י"ט), ואפשר שיהיה צבאות גוים מן צָבָא. ומזה נקראת ארץ ישראל צבי אֶל הַנֶּגֶב וְאֶל הַמִּזְרָח וְאֶל הַצֶּבִי (דניאל ח':ט'), וְיַעֲמֹד בְּאֶרֶץ הַצְּבִי (דניאל י"א:ט"ז), בֵּין יַמִּים לְהַר צְבִי קֹדֶשׁ (דניאל י"א:מ"ה), לפי שהי ארץ חפץ. ויש מפרשים אותם כולם לשון הדר ופאר. ודעת רבותינו ז"ל (כתובות קי"ב.) כי לפיכך נקראת ארץ ישראל צבי מה צבי קל ברגליו מכל החיות אף ארץ ישראל קלה לבשל פירותיה מכל הארצות.
הואיל משה בראשית ב':א'
וכל צבאם – ברואיהם שיש להם צבא וזמן קבוע מתי יתהוו ומה ימשך זמן הויתם ושמושם ומתי יאבדו; ואולי מקור צבא הוא צו-בא.
ועי' בספר יריעות שלמה 434-436
