"ויאמר משה אל הא-לוהים:
מי אנכי כי אלך אל פרעה
וכי אוציא את ישראל ממצרים?
ויאמר: כי אהיה עמך
וזה לך האות כי אנכי שלחתיך
בהוציאך את העם ממצרים
תעבדון את הא-לוהים על ההר הזה" (שמות ג', יא-יב).
במעמד הסנה הבוער באש במרומי הר חורב, זוכה משה להתגלות מופלאה, ולצידה לשליחות לאומית גדולה, המוטלת על כתפיו מפי הגבורה:
"ועתה לכה ואשלחך אל פרעה
והוציא את עמי בני ישראל ממצרים" (ג', יא).
לכאורה – זוהי שליחות קדושה שאי אפשר לסרב לה, אך להפתעתנו משה מבקש להתחמק ולהשתמט מהמשימה ובפיו טענות מטענות שונות ומשונות.
דווקא הטענה הראשונה נראית על פניה פשוטה וברורה:
"מי אנכי כי אלך אל פרעה
וכי אוציא את ישראל ממצרים?"
"כי אהיה עמך"
על שאלת משה הנובעת מענווה והתבטלות כלפי שמיא, ניתנת התשובה האחת והיחידה שבכוחה לחזקו ולהפיג את חרדתו מפני השליחות המוטלת עליו: "כי אהיה עמך!"
וכלשון רש"י על אתר: "לא שלך היא כי אם משלי כי אהיה עמך".
לאמור: ההתבטלות האישית שלך, אל לה להביא לתחושת חוסר אונים, אלא אדרבה, לפנות מקום לכוחות הא-לוהיים שאני יוצק בך מגבוה. ומעתה – לא ה'אני האישי' הוא המניע את מעשיך ודבריך, אלא קולי שלי הוא הדובר בך ונותן לך כוח: "כי אהיה עמך".
ברם המשך הפסוק סתום וחתום עד מאוד:
"וזה לך האות כי אנכי שלחתיך
בהוציאך את העם ממצרים
תעבדון את הא-לוהים על ההר הזה".
על פי פשוטו של מקרא, האות המובטח למשה, הוא עבודת הא-לוהים על ההר הזה לאחר יציאת מצרים. דהיינו – מעמד הר סיני וקבלת עשרת הדברות – הכרוכים בהקרבת קרבנות, כמתואר בסוף פרשת משפטים (כ"ד, ה).
אך כיצד יכול מעמד הר סיני להיות לאות למשה, להוצאת ישראל ממצרים, הן מעמד זה מתרחש בחודש השלישי לצאת ישראל ממצרים, ועד אז אין ביד משה כל אות וסימן?
ואכן משה עצמו מציג טיעון זה בהמשך ואומר:
"והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי
כי יאמרו לא נראה אליך ה' " (ד', א).
והקב"ה מוסר לו שלושה אותות: הנחש, הצרעת והדם למען יאמינו כי נראה אליך ה' א-לוהי אבותם.
משמע אפוא שהאות המובטח של מעמד הר סיני – הלוטה בערפל העתיד, אין בו כדי לרכוש את אמון העם המצפה לאות כאן ועכשיו.
'האות' הנאמן – לדעת הרמב"ן
הרמב"ן – המתקשה כשאר המפרשים בשאלה זו – מפרש שדברי משה "מי אנכי...?" מקפלים בתוכם שני דברים:
" 'מי אנכי כי אלך אל פרעה', אני שפל באנשים רועה צאן הוא מלך גדול... ואמר עוד: מי אנכי 'כי אוציא את בני ישראל מארץ מצרים' – כמו שאמרת לי להעלותם אל ארץ כנען, כי עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה ולא יחשבוני ללכת אחרי אל ארץ עמים גדולים ועצומים מהם...
ועל שתיהן ענהו ה' ואמר לו: לא תירא מפרעה 'כי אהיה עמך' להצילך 'וזה לך האות' אל העם 'כי אנכי שלחתיך' אליהם, כי 'בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא-לוהים על ההר הזה', ומאז יקבלו עבודת השם ללכת אחרי מצוותיו 'וגם בך יאמינו לעולם' וירוצו לכל מקום אשר תצוום".
לדעת הרמב"ן מהווה אפוא מעמד הר סיני אות למהלך הגדול לארץ ישראל שיבוא בעקבותיו. אלא שפירוש זה רחוק מפשט הכתובים משלושה טעמים:
א. לדברי הרמב"ן, העיקר חסר מן הספר, שהרי אם עיקר חששו של משה שלא ילכו אחריו ישראל לארץ ישראל היה עליו לומר: וכי אוציא את בני ישראל להביאם לארץ?
ב. מדוע נסים גדולים כמכות מצרים וקריעת ים סוף אין בהם די כדי לשכנע את ישראל ללכת אחרי משה לארץ המובטחת?
ג. הן בסופו של דבר התברר שגם מעמד הר סיני לא היה בו כדי למנוע את פחדם של ישראל מלהכנס לארץ, וחטא המרגלים שהתרחש לאחר מעמד הר סיני – יוכיח!
האם 'האות' – הוא הסנה?
הקושי – עליו עמדנו – לזהות את 'זה לך האות' עם מעמד הר סיני, הביא פרשנים רבים כגון רש"י והרשב"ם, האבן עזרא והספורנו (ואף את עמוס חכם בדעת מקרא) לחלק את הפסוק מבחינה תחבירית בצורה שונה, ולקשור את הביטוי 'וזה לך האות' עם תחילת הפסוק 'הנה אנכי עמך', אלא שנחלקו הדעות מה טיבו של אות זה.
לדעת רש"י והרשב"ם, האות הוא הסנה הבוער באש, וכך כותב רש"י על אתר:
" 'וזה' – המראה אשר ראית בסנה, אות כי אנכי עושה שליחותי ואינו אוכל, כך תלך בשליחותי ואינך ניזוק" (אגב אורחא: יש כאן תובנה עמוקה לפיה משה עצמו נמשל לסנה).
לעומת זאת מפרש הספורנו 'ה'אות' נעוץ בעצם ההבטחה "כי אהיה עמך", וכה דבריו:
" 'כי אהיה עמך – וזה לך האות' ש'תגזור אומר ויקם לך' בכל אשר תפנה שם ובזה יכירו הכל ששלחתיך..."
וברוח מעין זו כתב גם עמוס חכם בדעת מקרא:
"הרגשתך כי ההליכה בשליחותי נותנת לך כח – זה יהיה לך לאות ולסימן כי השולח אותך הוא אמנם א-לוהי אביך והמחזה שראית אמת הוא".
. . .
אפשר שניתן היה לקבל פירושים אלה כפשט הכתובים, אילו היה הפסוק מסתיים במילים: "וזה לך האות כי אנכי שלחיתיך", ברם, הן בפסוק מוסיף ואומר: "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא-לוהים על ההר הזה", ולפי פירושים אלה נמצא משפט זה תלוש מכל הקשר תחבירי.
אמנם רש"י והרשב"ם ושאר המפרשים ההולכים בדרכם מנסים לקשור את סוף הפסוק שלפנינו לשאלת "מי אנכי" של משה בפסוק הקודם.
לדעת רש"י נועדו המילים: "בהוציאך את העם ממצרים..." לענות על שאלתו השניה של משה: "וכי אוציא את בני ישראל ממצרים?":
"וששאלת מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים?
דבר גדול יש לי על הוצאה זו, שהרי עתידים לקבל התורה על ההר הזה לסוף ג' חודשים שיצאו ממצרים".
הווה אומר: גם אם מפקפק אתה בזכות ישראל בעבר, הרי יש להם תכלית לעתיד – לקבל את התורה בהר הזה.
אך הרשב"ם – אין דעתו נוחה מפירוש זה של רש"י, ולדעתו נועד המשפט: "בהוציאך את העם ממצרים..." לשים טיעון סביר בפיו של משה בעומדו לפני פרעה: "ועל מה שאתה אומר: 'וכי אוציא את בני ישראל ממצרים?', כביטוי לחירות לאומית, אליה הגיע עם ישראל בזכות מנהיגם – משה.
חירות לאומית זו לא תהא שונה אפוא במהותה משחרורם של עמים רבים במהלך ההיסטוריה – מעבדות לחירות, וכדרך שלכל עם יש מנהיג-משחרר המועלה על נס כך אזכה גם אני לכבוד ותהילה.
אבל הן יעודו של עם ישראל, חורג משחרור לאומי גרידא, ויעד זה לא יושג אלא מכח מעורבות א-לוהית ישירה אשר תגלה לעין כל כי אתה הוא 'א-ל מוציאם ממצרים' להיות להם לא-לוהים.
על כן: "מי אנכי כי אלך אל פרעה"? – לך אתה אליו ללא מתווכים והרעם עליו קולך: "שלח את עמי ויעבדוני".
ברם – ריבונו של עולם – מאוד עמקו מחשבותיו, לשתף בגאולת ישראל את משה – שליחו הנאמן, ולגלות בכך שגם במהלך גאולה הבאה ב'אתערותא דלעילא' – יש לשתף כוחות אנוש ומיניה וביה אתקלס עילאה' (מכאן ומכאן יתגדל ויתקדש שמו הגדול).
"משה רבנו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה,
במעמד הר סיני – בו מתגלה משה כעבד נאמן.
ברם, דברים אלה אינם ממצים עדיין את עיקר המסר הטמון בפסוקנו.
החשש העיקרי אינו שמא לא יאמינו בנבואת משה, אלא שמא תראה כל יציאת מצרים כ'מלחמת השחרור' שמחוללה הוא גיבור לאומי דוגמת משה ותו לא.
לחשש זה ניתנת תשובה ניצחת במעמד הר סיני, הבא לבשר קבל עם ועולם שאין יציאת מצרים אלא מבוא ל'חתונה הגדולה' בהר סיני. בו יכרות ה' יתברך עם כנסת ישראל ברית עולם – להיות לו לעם.
זהו אפוא פשר האות אליו מתוודע משה כבר עכשיו לפני יציאת מצרים:
לשאלתך "מי אנכי?" שאעמוד במרכז העלילה – ניתנת התשובה כי אהיה עמך, ובכל אשר תלך יהא שמי נקרא עליך, "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך", למען יעד א-לוהי גבוה מעל גבוה:
"בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא-לוהים על ההר הזה" – ואז יוודע לעין כל כי למען עבודת ה' יתברך התחוללה יציאת מצרים ולמען ישמע כל העם בעמדו בהר סיני.
אנכי ה' א-לוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים".
במעמד הסנה זוכה אפוא משה לשתי בשורות:
האחת – שיהיה הוא השליח הנאמן וה' יתברך יהיה עמו ויאמץ את כוחו.
והשניה – שלא יחשוש פן יהפוך ל'גיבור הראשי' ו'יגנוב את ההצגה' מה' יתברך. שכן כאן בהר הזה עוד יוודע מיהו הגיבור הראשי. ו"בהוציאך את העם ממצרים תעבדון – אתה ובני ישראל גם יחד – את הא-לוהים על ההר הזה".
"אני – ולא השליח!"
כאפילוג לתובנה זו אוסיף 'אפיזודה' קטנה:
בהגדה של פסח – בה אנו מספרים בכל שנה את פרשת יציאת מצרים על כל פרטיה ודקדוקיה נשמט לחלוטין מסיפור העלילה שמו של משה רבנו. זוהי לכאורה תופעה מדהימה ואף מקוממת, שאי אפשר כדבר שבאקראי.
שוו בנפשכם שבארה"ב היו מספרים על מלחמת העצמאות בלי להזכיר את ג'ורג' ושינגטון או שב'עמוד האש' הפורש את תולדות הציונות ותקומת המדינה היה נשכח שמם של הרצל ובן גוריון...
הן מייד היתה קמה – ובצדק – צעקה גדולה כנגד ההשכחה וכנגד שיכתוב ההיסטוריה.
וכאן בסיפור יציאת מצרים מידי שנה איך אפשר לשכוח את משה רבנו הגיבור הראשי?
נכון אמנם שחסרון זה משתדלים אנו למלא ב'תורה שבעל-פה', בהצגות, בשירים ובסיפורים, ואף בהגדות מודרניות דוגמת הגדת הקיבוצים.. אך בטקסט המכונן – בהגדה המסורתית מעלם משה והי כלא היה, האם זה יפה? האם זה מכובד?
אפשר שהתשובה לכך נעוצה בדברים שהצענו כאן:
משה שואל "מי אנכי" ומבקש להצניע את עצמו כדי להעמיד במרכז העלילה את 'הגיבור הראשי' באמת, זוכה ומשאלתו מתמלאת מעל למצופה.
ואכן בתודעת האומה נקבע ה' יתברך כמי שעומד במוקד יציאת מצרים ולו מתכנו עלילות ולפיכך מציינים אנו בהגדה בהדגשה יתירה:
"ויוציאנו ה' ממצרים" – לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח (הלא הוא משה) אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו, שנאמר: 'ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה': אני ולא מלאך אני ולא שרף אני ולא שליח אני ה' – אני הוא ולא אחר".
...ומשה רבנו הענו מכל אדם – עומד בצד ומחייך:
הנה השובה לשאלתי בראשית הדרך: "מי אנכי"?
הנה נתמלאה משאלתי – ועוד איך...
הרב חנן פורת
