נפש

רש"ר הירש שמות ל"א:י"ז

וינפש – "נפש" מורה על ייחודה של האישיות, על יישותו האישית של היחיד (עיין אוסף כתבים כרך ח עמ' מב; פירוש, בראשית א, כ). מכאן ש"הִנָּפֵשׁ" פירושו: להתכנס לתוככי אישיותו של עצמו, שזה הפכה של הפעילות הפונה כלפי חוץ. ובהרחבה, פירושו גם: לנוח אחרי מאמץ, באופן מילולי: "לשוב אל עצמו" (השווה לעיל כג, יב; שמואל ב' טז, יד).

בפסוקנו יש ל"וינפש" את משמעותו המקורית. בימינו ה' לא מתגלה כבורא העולם; "וינפש" – הוא כביכול נסוג אל עצמו, והשבת שולטת בבריאה. אולם יום השבת הוא אות שלנסיגה זו, כביכול, לשבת זו, קדמה פעילות יוצרת: "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, וביום השביעי" הוא "שבת" וחדל מלברוא, כאשר הוא נסוג אל עצמו כביכול.

השבת היא אות ליחסינו עם ה'; ובית המקדש הוא אות ליחסינו עם תורתו. ניתן להבין שמלאכת המשכן צריכה להדחות מפני השבת. שכן המשכן עצמו מיוסד על השבת. לעומת זאת, פיקוח נפש דוחה שבת. וכן נאמר באופן כללי על מצוות אחרות: "אשר יעשה אתם האדם וחי בהם" (ויקרא יח, ה) – "וחי בהם ולא שימות בהם" (יומא פה:); ועל השבת במיוחד נאמר: "כי קדש היא לכם" (לעיל פסוק יד) – "היא מסורה בידכם ולא אתם מסורים בידה" (יומא פה:). כל תכלית השבת אינה אלא לקדש אתכם; לפיכך אין לשמירתה להעמיד בסכנה את חייכם.

חז"ל דורשים עוד: "ושמרו בני ישראל" (לעיל פסוק טז) – "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" (יומא פה:). השבת זקוקה לשומרים בקרב המין האנושי; משום כך מוטב לחלל שבת אחת על מנת להציל חיי אדם אחד, כדי שיחיה וישמור שבתות הרבה. על ידי שמירת חיי השומר, אתה שומר את השבת עצמה; וכאשר חיי השומר נתונים בסכנה, הרי שהשבת עצמה נתונה בסכנה.

מלבי"ם שמות ל"א:י"ז

וביום השביעי שבת וינפש – כבר כתבתי בפ' משפטים (סי' רי"ט) עמ"ש וינפש בן אמתך והגר שפעל נפש בא על שמשיב נפשו מיגיעה גדולה ועיפות שנפשו בו תתעטף ועיפה, כמו (במדבר כא) ותקצר נפש העם בדרך, ובנוחו מעט תשוב נפשו אליו, ואומר וינפש ר"ל ששב נפשו אליו, ואצל ה' יצייר המלאכה שעשה בששת ימי המעשה שבו גבל וחקק חוקי הטבע שהם חוקים קבועים מוכרחים והטבע אינה פועלת לפי הרצון החפשי ולפי חוקי השכר והעונש, שזה נקרא חוקי המשפט והצדק, רק לפי חוקי הטבע והמערכת הבלתי מבחין בין צדיק לרשע, זה מציין אצל השי"ת בשם יגיעה, כי הנהגה זו היא נגד טבע האלהות, שדרכו לפעול כפי מעשים בחיריים רצוניים לפי חוקי המשפט והצדק והגמול והעונש, וחוקי הטבע הם נגד דרכו ונחשב לו ליגיעה, ובשבת שבת מהעסק הזה, ובצד מה שבשבת גמר המלאכה אמר וינח ביום השביעי, ובצד מה שגם בשבת לא נח לגמרי, כי ביום זה התחיל לפעול הנהגה שניה משוערת כפי ההשגחה והנס והדין והמשפט והגמול והעונש, וכמ"ש במדרש כי בו שבת מכל מלאכתו ממלאכת עולמו שבת אבל לא שבת ממלאכת הצדיקים והרשעים, ר"ל ממלאכת הדין והמשפט והגמול והעונש בצד זה אמר וינפש, היינו שנח מהיגיעה הגדולה ושב אל נפשו ורצונו ובכ"ז לא נח לגמרי, וכמו שלמד שם ממ"ש וינפש בן אמתך והגר גר תושב הרי הוא בשבת כישראל ביו"ט, שממ"ש וינפש מבואר שאינו נח לגמרי רק עוסק עדיין במלאכה קלה שמותר ביו"ט, וז"ש במכילתא ממ"ש וינפש מבואר שעדיין עושה מלאכה קלה שהוא מטבע נפשו ורצונו, כי לא שבת רק מן העבודה לא מן הדין, ר"ל שלא שבת ממלאכת הנס וההשגחה שזה הולך לפי חוקי הדין והמשפט והעונש והשכר:

הכתב והקבלה שמות ל"א:י"ז

שבת וינפש – להמפרשים מוסב על הש"י ונאמר לסבר את האוזן מה שיכולה לשמוע. ול"נ כי שבת וינפש אינו מוסב על הבורא ית' כ"א על מעשה הבריאה, והוא פועל סתמי, כלו' ביום השביעי פסק ענין הבריאה (עס האט אויפגעהאֶרט), כי אחר שברא הוא ית' תחלה מן האפיסה המוחלטת כח אחד לקבל צורה ולהוציא ממנו צורות הנבראים (והוא הנקרא חומר ראשון היולי), ובכח אותו החומר הראשון נתן הוא ית' הכנה להוציא ממנו תולדות הנבראים ולהלבישם צורות; הנה כל ששת ימי המעשה היה החומר הראשון הלזה בתנועה תמידית ברצון הש"י להוציא את הנבראים מן הכח אל הפועל, ועז"א הכתוב, ששת ימים עשה ה', ר"ל בהמשך זמן ששת ימים השפיע הוא ית' כח העשיה להתנועע ולהוציא את כל הנבראים שהיו מושפעים בכח החומר הראשון, ולפי שיציאת הנבראים מן החומר הראשון לא היתה רק מרצון צוויו ית', נתיחסה פעולת הבריאה אליו ית', ונאמר עשה ה', כי בכל הפעולות אף הנעשות ע"י אמצעי מיחסים אותה אל המסבב אותה בצוויו, כמו ויקח בן הבקר אשר עשה הנאמר באברהם, אף שלא נעשה ממנו בעצמו רק ע"י נערו, ככתוב ויתן אל הנער לעשות אותו, וכן ביוסף וכל אשר עושים שם הוא היה עושה, כתרגומו הוא היה מפקד לעשות, ככה יציאת הנבראים מן הכח אל הפועל מן החומר הראשון שהיה מושפע ממנו ית' בכח כללי להתנועע ולהוציא את הנבראים מיוחסת אליו ית', (עי' רמב"ן בראשית מענין חומר הראשון), ובסוף יום הששי בהתחלת יום השביעי פסקה מלאכת בריאה זו, על זה אמר וביום השביעי שבת ר"ל פסק. וכן וינפש אינו מוסב כ"א על הנבראים, וטעמו כל אחד נעשה בעל נפש, כי בששת ימי המעשה לא הגיעו הנבראים כ"א לשלמות קיומם הראשון, לעמוד במצבם שנבראו, באין כח להיליד בדומיהם להתמדת קיומם, והיו דומים כפגרים מתים, ככל חומר שבהעדר נפש לקיימה תפסד ותתקלקל, ובשבת הגיעו הנבראים לשלמותם האחרון להוליד בדומיהם שבזה יתמידו קיומם במין, ואחרי שהגיעו להיות בעלי קיום, נעשו בעלי נפש, כי כל דבר שיש בו נפש הוא קיים, וזהו וינפש, כי לפי המבואר (בבראשית בויברך את יום השביעי), שבששת ימי המעשה לא הגיעו הנבראים כ"א לשלמותם הראשון, והוא תכלית ההוי', שלמות מציאותם לבד מבלי שיולידו בדומיהם, אמנם ביום השביעי השפיע בהם הבורא ית' את שלמותם האחרון, והוא תכלית ההויה, שיוכל כל דבר לפעול מעצמו להוליד בדומה להתמיד קיומם במינם, והוא הוית עצם מעצם ע"י המרת הצורות, כענין הויות ההוות בעולם, הביצה מהטפה והאפרוח מהביצה וכדומה, והוא באמת שלמות תכליתם, כי זה העיקר בכוונת הנבראים, שלא נעשו רק כדי שימצא זה הטבע המתמיד הוית העולם ויישובו, והכל לא נברא אלא בשביל דבר זה, שיוכלו לפרות ולרבות כדי לקיים העולם, והוא הנכלל לדעתי במלת וינפש (וואורדע בעלעבט). 

או יהיה טעמו שהושפע בהם כח הנפישה והרבייה, כי עיקר שרשו שתי אותיות פש, שהונח על הרבוי בכמות, כענין נפשו עמך על ההרים (נחום ג') וכמ"ש במשפטים בוינפש בן אמתך, (דעס פאְרטלעבענס פאֶהיג). 

והרע"ס כ' וביום השביעי שבת, בו היתה המלאכה שלמה ובשלמותה תהיה מנוחה. וינפש, נעשה השביעי בעל נפש יתרה והיא תוספת הכנה להשיג. הנה הסב ג"כ מאמר זה על הבריאה לא על הבורא ית'. 

והרשב"א בחידושיו לאגדות פ"ד דתענית פירש וינפש, אז נבראת נפש העולם, ע"ש. התבונן! לפי שיום השביעי הזה נתיחד בעת הבריאה שהשיגה הבריאה בו שלמותה האחרון לקיום נצחיותה, לכן נתיחד ג"כ יום לנו, להשגתינו בו השלמות הנפשי, אשר רק בזה תלוי קיום נפשותינו בנצחיותה, וזה אינו כ"א ע"י שביתת וישוב דעת הנפש, המכוון בשם שבת לפי הכוונה השניה.

מחברת מנחם

נפש – מתחלק לשני מחלקות:

האחד: נפש כי תחטא (ויקרא ד':ב'), כי הדם הוא הנפש (דברים י"ב:כ"ג).

השני: שבת וינפש (שמות ל"א:י"ז), וינפש בן אמתך והגר (שמות כ"ג:י"ב), ענין מנוח ומרגוע הוא.

ספר השורשים לר' יונה אבן ג'נאח

הנון והפא והשין – נפש תחת נפש (שמות כ"א:כ"ג) היא הרוח. וכפר עליו מאשר חטא על הנפש (במדבר ו':י"א) מאשר חטא בהתטמא במת ונאמר על האדם נפש כי תמעל מעל (ויקרא ה':ט"ו) ונפש כי תחטא (ויקרא ה':א'). לאסור שריו בנפשו (תהלים ק"ה:כ"ב) בעצתו ורצונו. וכמהו אל תתנני בנפש צרי (תהלים כ"ז:י"ב). כל הנגע במת בנפש האדם אשר ימות (במדבר י"ט:י"ג) רוצה בגופו של מת כמו שנאמר ועל כל נפשות מת לא יבא (ויקרא כ"א:י"א). ואמרו בנפש [הוא] תמורת אמרו במת ואלו אמר כל הנגע במת או שיאמר כל הנוגע בנפשו האדם אשר ימות היה מספיק אך קבץ שני הלשונות ושם השני תמורת הראשון. שבת וינפש (שמות ל"א:י"ז) וינפש בן אמתך והגר (שמות כ"ג:י"ב) וינוח.

מבוסס על מהדורת באכער, ברלין תרנ"ו, באדיבות מכון ורוממנו לחקר שפת הקודש והרב יהושע שטיינברג (כל הזכויות שמורות)

ספר השורשים לרד"ק

נפשׁ – נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ (שמות כ"א:כ"ג), בשש נקודות. נֶפֶשׁ שְׂבֵעָה (משלי כ"ז:ז'), הַנֶּפֶשׁ הַהִוא (במדבר ה':ו'). ופעמים בא בלשון זכר רוצה לדבר בו על הגוף אֶחָד נֶפֶשׁ מֵחֲמֵשׁ הַמֵּאוֹת (במדבר ל"א:כ"ח), נֶפֶשׁ שְׁנָיִם (בראשית מ"ו:כ"ז), כָּל נֶפֶשׁ אַרְבָּעָה עָשָׂר (בראשית מ"ו:כ"ב). וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה (ויקרא ה':א'). והקבוץ וְעַל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם (במדבר י"ט:י"ח), לְהָמִית נְפָשׁוֹת (יחזקאל י"ג:י"ט). ובקבוץ הזכרים מְצֹדְדוֹת אֶת נְפָשִׁים (יחזקאל י"ג:כ'). בַּרְזֶל בָּאָה נַפְשׁוֹ (תהלים ק"ה:י"ח). אמר כן לפי שהנפש מעֻנה בעינוי הגוף. וכן בְּגֹעַל נַפְשֵׁךְ (יחזקאל ט"ז:ה'), גופך. ואמר על דרך משל נִשְׁבַּע י"י אלהים בְּנַפְשׁוֹ (עמוס ו':ח'), וכן אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי (תהלים כ"ד:ד') וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה וַיָּעַשׂ (איוב כ"ג:י"ג). וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ (דברים כ"א:י"ד), כלומר שתהיה לעצמה ולא תהיה ברשות אחר. וכנה המת בנפש כי סבת המיתה בהפרד הנפש מן הגוף ואמר וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא (ויקרא כ"א:י"א), הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ (במדבר י"ט:י"א). וכן מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ (במדבר ו':י"א). ויש מרבותינו ז"ל שפירשו (נזיר י"ט.), מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ על שצער עצמו מן היין הנה חטא על הנפש המתאוה שמנע תאותה מן היין מכל וכל. נֶפֶשׁ כִּי תִמְעֹל (ויקרא ה':ט"ו), נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע (ויקרא כ"ב:ו'), וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא (ויקרא ה':א'). לפי שהיא בעלת הרצון והתאוה תלה החטא והמעל בה, וכן נגיעת הגוף כי פעל הגוף בשתופה. וכן אמר אַל תִּתְּנֵנִי בְּנֶפֶשׁ צָרָי (תהלים כ"ז:י"ב), כלומר ברצונם ובתאותם. לֶאְסֹר שָׂרָיו בְּנַפְשׁוֹ (תהלים ק"ה:כ"ב), כלומר ברצונו שלא ברשות המלך. ויאמר נפש על הנשימה וההבל היוצא מהפה נַפְשׁוֹ גֶּחָלִים תְּלַהֵט (איוב מ"א:י"ג). וכמוהו פירש רבי אברהם אבן עזרא ז"ל לָכֵן הִרְחִיבָה שְּׁאוֹל נַפְשָׁהּ (ישעיהו ה':י"ד).

והנפעל: שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ (שמות ל"א:י"ז), וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ (שמות כ"ג:י"ב), כלומר שתנוח נפשו.

מבוסס על מהדורת ביזנתל וליברכט, ברלין תר"ז, באדיבות הרב שלום זקס

נימוקי ר' אליהו בחור

נפשׁ – [את נפשים]. א"א לא נמצא רק זה לבד. -- לשוא נפשו, רבים טועים סבורים שהוא כתוב נפשו וקרי נפשי ואינו אלא וי"ו זעירא וקריאת המלה כנקודת נפשו.

מבוסס על מהדורת ביזנתל וליברכט, ברלין תר"ז, באדיבות הרב שלום זק