בכל אכילה יש שני חלקים; האחד הוא האכילה עצמה. והשני הוא תאוות האכילה. כשאנחנו באים לאכול, ובפרט לחלק מאיתנו שהאוכל אצלם הוא בעיה בלתי פתירה, הגורמת להם להשמנת יתר או סתם כך לכולסטרול גבוה שיכול להביא את המחלות הכי מפחידות שיש – אנחנו יכולים לראות, שחוץ ממה שאנחנו אוכלים בשביל לשבוע, ובשביל להנות מהחיים, אנחנו אוכלים בגלל סיבה אחרת רחבה הרבה יותר, כי אנחנו מנסים למלאות את תאוות האכילה.
והדבר הכי מעניין הוא, שתאוות האכילה, אם כי היא נקראת על שם האוכל; "תאוות אכילה", בכל זאת אין לה קשר עם אוכל, אלא עם תאווה. תאווה איננה תנועה גופנית פיזית, אלא תנועה נפשית, שמקורה בחסר עמוק בנפש, המנסה להתמלא על ידי עצמים מן הטבע. ולכן, אם התעוררה בי תאוות אכילה, אז אפילו אם אני כבר שבע לגמרי, ולא סתם שבע אלא ממש מתפוצץ עוד רגע – עדיין אם לא קמתי מהשולחן הערוך במעדנים, אני אנסה לדחוף עוד משהו. לנער ולדחוף...
כי אין לאכילה עכשיו שום קשר עם שובע או רעב, רק עם חסר נפשי עמוק, שמדמה לעצמו שעל ידי האכילה הזאת הוא יתמלא ויירגע. כך בתאוות האכילה, כך בתאוות ממון, וכך בתאווה הכללית שעל תיקונה אנו עמלים בימים אלו, ימי השובבי"ם.
