בני ישראל נמשלו לכוכבים אשר דווקא בחושך מתגלה שאין להם מספר

GOLD!!!! 😊😊😊

מה עניינה של הוצאת הכוכבים במספר

על הפסוק "ואלה שמות בני ישראל" כותב רש"י "אף על פי שמנאן בחייהן

בשמותן, חזר ומנאן במיתתן להודיע חבתן שנמשלו לכוכבים, שמוציאן ומכניסן

במספר ובשמותם, שנאמר המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא", למדנו שבורא

העולם מוציא את הכוכבים במספר וקורא להם שמות, עניין קריאת השמות לכוכבים

הוא למנות כל אחד ואחד לתפקיד מסוים כי השם מורה על המציאות, וכידוע כל

המערכת בנויה באופן שהבורא מנהיג את העולם על ידי הכוכבים, ולזה נמשלו בני

ישראל, וצריך להבין כוונת ותכלית העניין בזה שהקב"ה מוציא אותם במספר, ולבאר

את המשל בזה על בני ישראל.

בעצם עניין הוצאת הכוכבים במספר, הנה, אנו מוצאים בפסוק שאמר ה' לאברהם

אבינו "הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם", למדנו שהכוכבים

הם בעצם דבר שאינו נספר והם אינם נכנסים בגבול. הם אינם בגדרים של מספר אלא

מעבר לזה, והעובדה שאי אפשר לספור את הכוכבים פירושה שהמספר אינו תופס

בהם, ואילו כאן נאמר שהקב"ה מוציאם במספר.

תחילה עלינו להבין את פירוש המילה "מספר" בלשון הקודש. אנו מוצאים כי כל

ההטיות של מספר, ספר, סיפור, ס פ ר (לשון עיר ספר), כולם לשון של נתינת גבול.

הגמרא אומרת (תענית ח' ע"ב ב"מ מ"ב ע"א) שאין הברכה שרויה בדבר המנוי. דבר

שיש לו מספר נמצא בתוך גבול ואחר שהוא מוגבל דבר זה מפקיע מברכה. כל מספר

מתכוין לשים את הדברים בתוך מה שנקרא מערכת גבולית, באופן ששורש הדבר הוא

ס פ ר (לשון גבול) וכשאדם סופר זה נקרא לשים את הדברים בתוך גבולות. זה גם עניינו

של ספר שהוא הכנסת מערכת מושגים לתוך גבול שבו ניתן לאחוז בהם, לא כריבוי

אלא בצירוף פרטים יחד.

הכוכבים כשלעצמם אינם במספר אולם הם מנהיגים מערכת הנמצאת תחת המספר

עניינם של הכוכבים הוא שאין להם מספר מצד עצמם אולם הבורא מוציא אותם

במספר. באמת גם המספר עצמו הוא כך כי למספר אין גבול אחר שתמיד ניתן להוסיף

ולספור עוד אולם הוא עצמו נותן הגבלה לדברים הנספרים בו.

עומק המשמעות של "המוציא במספר צבאם" של הכוכבים הוא בזה שהכוכבים

מצד עצמם הם מעבר לזה אולם בורא העולם כביכול מוציא אותם במספר. פירוש

הדבר, העולם כולו נברא על ידי בורא העולם שהוא בלי גבול ובלי תכלית, אין סוף,

והעולם הוא מוגבל ונמצא תחת גבולות, העולם כולו הוא דבר מנוי וקצוב, דבר הבא

במידה, זאת הבריאה, והמקור הוא בבלתי גבול. את אותם הכוכבים, שהם המערכת

שעל ידה הקב"ה מנהיג את העולם, הוא ברא באופן שבשורשם הם קשורים למ ע ב ר

למספר, הם קשורים לבלי גבול, ואחר שכשלעצמם הם אינם בגבול, לכן אי אפשר

לספור אותם, היינו שאי אפשר להגבילם על ידי מספר, אבל, כביכול בורא העולם

הוציא אותם במספר ונתן להם תפקיד, ואותם הכוכבים שהם כשלעצמם מחוברים

וקשורים לבלי גבול יוצאים במספר, והם מנהיגים את העולם, וההנהגה הזו היא הנהגה

גבולית, הנהגה בגבול במידה ובמספר. זה החידוש של המוציא במספר צבאם.

נמצא שהכונה ב"המוציא במספר צבאם" היא שהאופן שבו בורא העולם מוציאם

שונה ממציאותם עצמם, כי כלפי עצמם הם מחוברים לבלי גבול ואי אפשר לספור

אותם, אבל התפקיד שנותנים להם הוא להנהיג עולם מוגבל בתוך הגבולות שלו. ובזה

כלולה גם נתינת השם, והכונה בזה שכל כוכב, אף שהוא כשלעצמו כאמור שייך

למערכת שאינה מוגדרת ואינה ניתנת להגדרה מסויימת אבל אחר שהבורא מוציא את

הכוכבים במספר הוא נותן להם שמות, היינו נותן להם תפקיד מסויים ועל שמו הם

נקראים, "המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא". מעתה מובן הדמיון לבני ישראל,

בני ישראל הם אותם שאין להם מספר השייכים להנהגה העליונה, ואף יש איסור

למנותם, ועל פיהם הבורא מנהיג את העולם, כי בורא העולם מתכוין בעולם לצורת

אדם שהיא כלל ישראל, ועל ידה נקבעת ההנהגה לכל הבריאה כולה, וההנהגה עצמה

היא גבולית המחייבת גבול ומספר.

אלו הם אותם שבעים נפש שירדו למצרים העומדים כנגד שבעים אומות, והם

הנספרים כאן בשמותם. והנה מצאנו כמה מניינים לכלל ישראל, הצורה המקורית של

כלל ישראל היא יעקב האימהות והשבטים, והמניין השלם הוא ששים ריבוא, אולם

כאן אנו מוצאים מניין של שבעים נפש וזהו כלל ישראל ביחס לעולם, וכלשון הפסוק

"יצב גבולות עמים למספר בני ישראל" שבעים נפש כנגד שבעים אומות, זוהי

משמעות הפסוק "בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה ועתה שמך ה' אלקיך ככוכבי

השמים לרב" כי אותם שבעים נפש שבהם ירדנו למצרים זהו המספר של בני ישראל

ביחס לאומות העולם, היינו כשאנחנו נמצאים איתם באותה מערכת, אולם "ועתה

שמך ה' וגו' " כשאנחנו נמצאים לעצמנו, אין שום משמעות לשבעים נפש, אלא שמך

ה' אלקיך ככוכבי השמים לרוב, אותם שבעים נפש שירדו למצרים נמנים בשמותם ועל

פיהם היא הנהגת כל העולם כולו, ובפרשתנו נאמר כי מתוך חיבתם של אותם בני

ישראל הבאים מצרימה הוא חוזר ומונה אותם בכל שעה, כאדם הסופר רכוש יקר ונעים

לו להתעסק בזה.

מהו מספר בני ישראל אשר לא ימד ולא יספר

איתא ביומא (כ"ב ע"ב) "אמר רבי שמואל בר נחמני, רבי יונתן רמי כתיב והיה

מספר בני ישראל כחול הים וכתיב אשר לא ימד ולא יספר לא קשיא כאן בזמן שישראל

עושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין עושין רצונו של מקום", היינו, כי לכאורה יש

כאן סתירה מרישא לסיפא דקרא, מחד מספר ומאידך אשר לא ימד ולא יספר, ותירוץ

הגמרא הוא, כאן כשעושים רצונו של מקום "לא ימד ולא יספר, וכאן כשאין עושים

רצונו של מקום "והיה מספר בני ישראל", ביאור הדבר כי את בני ישראל ארכבינהו

אתרי ריכשי, יש להם מציאות כזאת ומציאות כזאת. יש להם מציאות בתוך מספר ויש

להם מציאות מעבר למספר המחוברת לבלי גבול. במצב הנכון נאמר עליהם "אשר לא

ימד ולא יספר", ובנבואת הושע הובטח לנו שמספר בני ישראל יהיה כחול הים אשר

לא ימד ולא יספר, היינו שבני ישראל יגיעו מהמצב של מספר למצב שעובר את

הגבולות. כשעושים רצונו של מקום בזה הם משתייכים לרצון שהוא בלי גבול,

וכשצורת אדם של בני ישראל היא בתיקונה הם עצמם במצב של לא ימד ולא יספר

והם משפיעים שפע לעולם, אולם אם חלילה אינה נראית כפי שהיא צריכה להיראות

העולם עצמו מתעוות ויורד.

ישנה מערכת של "אין מזל לישראל"

אמנם, עדיין צריך לבאר, כי מלשון הפסוק בהושע משמע שמספר בני ישראל עצמו

יהא מספר אשר לא ימד ולא יספר, וזו הקושיא מיניה וביה, ואילו בתירוץ הגמרא

משמע שישנם שני אופנים האחד מספר והשני לא יספר, ואם כן היאך מתיישב הפסוק,

לביאור הדבר יש להקדים כדלהלן.

איתא בשבת (קנ"ו ע"א) "אמר רב יהודה אמר רב מניין שאין מזל לישראל שנאמר

ויוצא אתו החוצה אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם בן ביתי יורש

אותי אמר לו לאו כי אם אשר יצא ממעיך אמר לפניו רבונו של עולם נסתכלתי

באיצטגנינות שלי ואיני ראוי להוליד בן אמר ליה צא מאיצטגנינות שלך שאין מזל

לישראל", והנה הטענה הראשונה מובנת כי אברהם טוען לה' שבן ביתו יירשנו וה'

משיב לו כי אשר יצא ממעיו הוא ירשנו, אולם ההמשך תמוה טובא לכאורה, כי אברהם

ממשיך וטוען נסתכלתי באיצטגנינות שלי ואיני ראוי להוליד בן, הכיצד ייתכן הדבר

שלמול דברי ה' שיהא לו בן הוא טוען שבאיצטגנינותו אין הדבר כן והוא אינו רואה

שיהא לו בן, ומהי תשובת הבורא צא מאיצטגנינות שלך.

פירוש הדבר הוא, אברהם אבינו בא בטענה לה' כי אם נשתנה הטבע הרי שהדבר

צריך להתבטא עתה באיצטגנינות אחר שהעולם מתנהג לפי הכוכבים ואם בורא העולם

מבטיח לו כך אם כן השתנה משהו בעולם וחייב שיהא לו ביטוי בכוכבים, וזאת טענת

אברהם אבינו מדוע איני רואה זאת, אם ישנה הנהגה אחרת בעולם צריך שיהיה לה

ביטוי בכוכבים כי כך כביכול בורא העולם ברא את העולם, ומעתה קושיית אברהם

אבינו היא מדוע איני רואה כבר עתה באיצטגנינות שהדבר השתנה. כאן חידש לו

הקב"ה צא מאיצטגנינות שלך, האיצטגנינות מלכתחילה אינה חלה עליך, מערכת

החוקים שאתה חי בהם לא שייכת למספר של הכוכבים אלא למערכת יותר גבוהה,

היא שייכת לכוכבים עצמם שהם מעבר למספר.

נמצא שכך הוא הנידון בין אברהם לבורא העולם, אברהם מקשה קושיא, הרי בורא

העולם ברא את העולם באופן שהכוכבים מנהיגים את העולם, ואם הבורא גזר גזירה

אחרת ממה שהיה נראה קודם לכן בכוכבים הרי שה דבר צריך שיהיה לו ביטוי

באיצטגנינות, והחידוש שא"ל הקב"ה הוא, צא מאיצטגנינות שלך, היא אינה מדברת

עליך, זה נקרא "אין מזל לישראל", אתה לא נמצא תחת המזל אלא מעבר לכך, ולכן

כל מה ששייך אליך אינו מוכרח להתבטא באיצטגנינות כי זה לא עובר דרך

האיצטגנינות, אינו עובר דרך הכוכבים, אין מזל לישראל.

מעתה נבין כי ישנו מספר בני ישראל בזמן שעושים רצונו של מקום שהוא עצמו

לא ימד ולא יספר, זהו סדר ומערכת של הנהגה מיוחדת לכלל ישראל שאינם תחת

ההנהגה של סדר העולם, וכאשר אינם עושים רצונו של מקום אז יש את הסדר של

מספר בני ישראל שהוא צורת ההנהגה הקבועה והטבעית.

כבר בכניסה למצרים נמצאים שמות הגאולה

כאמור הסדר האמיתי של עם ישראל הוא בלי מספר ובלי גבול, אולם כאשר אנו

נכנסים לגלות אנחנו נכנסים לתוך מגבלות, לתוך סייגים וגדרים, למצב לחוץ של

"מצור ומצוק אשר יציק לך אויבך בשעריך". זאת היא הגלות שעצם הכניסה אליה

היא לכופף אותנו ולהכניס אותנו כביכול לבית סוהר, למציאות שאינה המציאות

האמיתית שלנו. "מצרים" שהיא הגלות הראשונה שלנו מבטאת זאת בעצם עניינה,

והכונה במילה "מצרים" –מיצר, במצרים אנחנו נכנסים לתוך מיצרים, כפי שכבר

נתבאר שהיא מלשון "מיצר ים", מצרים שמים אותנו במיצר, במקום צר, זוהי הגלות.

אמנם, כאן עלינו ללמוד את דברי המדרש, והכי איתא בתנחומא (שמות סימן ה')

"ראובן שמעון לוי ויהודה, כל השבטים לשם גאולתן נקראו, ראובן ויאמר ה' ראה

ראיתי וגו' , שמעון וישמע אלהים את נאקתם, לוי ונלוו גוים רבים אל ה' " וכך מונה

ודורש את כל שמותם, ומסיים "הוי כל שמות השבטים על שם הגאולה נקראו", למדנו

כי ב"שמות בני ישראל הבאים מצרימה" שזו תחילת הכניסה לגלות, מונח אותו כח

שבסופו של דבר הוא זה שיוציא אותנו משם, כך נכנסנו לגלות.

כאמור מדובר כאן בנבראים שבמצב המתוקן יש להם שתי מציאויות והם שייכים

לשתי מערכות, בעצמם הם בלי מספר והם מנהיגים את העולם הגבולי, הגלות מכניסה

כביכול את בני ישראל עצמם האמורים להיות בלי גבול לתוך גבולות, שמים אותם

במצור ובמצוק, אולם דווקא כאן בכניסה לתוך המקום הצר הזה, בתוך המי צרים, כאן

כבר נמצאים השורשים שמהם תבוא הגאולה, והמובן בדבר זה שבורא העולם שם

אותנו בגלות כדי להצמיח לנו את הישועה ואת הגאולה, ובלי הגלות לא יתכן הדבר,

ויבוארו הדברים בעז"ה בהמשך.

באמת יש כאן עניין נפלא מאד להתבונן, כי העובדה היא שהכוכבים מאירים דווקא

בחושך, אותו אור של הכוכבים, אשר אותם כביכול בורא העולם מוציא במספר, מאיר

דווקא בחושך, באור הכוכבים אינם מאירים ואף אינם נראים כלל, וכלפינו הם אינם,

ובחושך הם מתגלים, וכשהם מתגלים זה באופן שאי אפשר לספור אותם, "ויוצא אותו

החוצה ויאמר לו הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם" והרי לא

תוכל לספור אותם "ויאמר לו כה יהיה זרעך" גם אתה תהיה כך באופן שאינו נכנס

לגבולות של מספר, והגילוי הזה מגיע דווקא בחושך.

תכלית הגלות שיתווספו עלינו גרים

על פי הדברים האלה נבא לבאר מאמר חז"ל בגמרא בפסחים ריש פרק האשה (פ"ז

ע"ב) "ואמר רבי אלעזר, לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי

שיתוספו עליהם גרים שנאמר וזרעתיה לי בארץ, כלום אדם זורע סאה אלא להכניס

כמה כורין", הדברים לכאורה נראים תמוהים, כי נמצא שכל הגלויות כולם שהגלנו

הבורא לבין האומות מתוך סבל נורא ואיום, גלויות קשות ומרות, הכל לשם שיתווספו

עלינו גרים, על פי פשוטם של דברים העניין נראה כבלתי אפשרי, שבשביל קומץ גרים

שיתווספו עלינו אנו סובלים כל כך הרבה שמדות והריגות ונהרות של דם נשפכים,

מהי כוונת הדברים.

וביותר צריך להבין, כי הרי איננו מעוניינים בזה, כפי שנפסק להלכה שגר שבא

להתגייר דוחים אותו ואומרים לו מה ראית שבאת להתגייר אי אתה יודע שישראל בזמן

הזה דוויים, דחופים סחופים ומטורפין ויסורין באין עליהם, וכל זה כדי להניאו

ולהוציא מלבו מחשבה זו, וקשים גרים לישראל כספחת, ואף כי גר המתאמץ חייבים

לקבלו בכל הכבוד ובשמחה עם כל המצוות והאזהרות שנאמרו על הגרים אבל

מל כתחילה איננו מעוניינים בזה, עתה, איך אפשר להבין הדברים כפשוטם "לא הגלה

הקב"ה את ישראל ל בין האומות אלא כדי שיתווספו עליהם גרים".

על ידי הגרים יש ביטוי ללא ימד ולא יספר

בביאור הדבר, בפסוק שהבאנו נאמר "ויוצא אותו החוצה ויאמר לו הבט נא

השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם ויאמר לו כה יהיה זרעך", היינו שכלל

ישראל הוא מעבר למספר ככוכבים, וכאמור ביחס לאומות אנו במספר וכך היא הנהגת

העולם, אולם צריך להבין מה הדמיון, הרי את הכוכבים באמת אי אפשר לספור ואילו

את כלל ישראל אפשר לספור, והלא גם את כל אנשי העולם בעיקרון אפשר לספור,

מה פירוש המילים שכלל ישראל הם מעבר למספר.

הביאור בזה כי באמת אנחנו בלי גבול ובלי תכלית, כי הדין הוא שכשמצטרף אלינו

גר הוא הופך להיות מבני אברהם יצחק ויעקב וממילא הוא משנה את המספר, וכיון

שגרים יכולים להצטרף עוד ועוד, פירוש הדבר שאנחנו בלי מספר, אנחנו באמת בלי

גבול, ובעצם כלל ישראל יכול להתפשט על כל העולם כולו, ואם יתווספו עוד אנשים

גם הם יכולים להצטרף, זו הכונה שלכלל ישראל אין מספר ואין גבול. והצטרפות זו

של הגר היא בעצם, עד כדי שהוא יכול לומר אלקי אבותינו כלפי אברהם יצחק ויעקב,

ולהלכה נפסק הדין שגר מביא ביכורים וקורא, הוא יכול לומר כאשר נשבעת לאבותינו

ארץ זבת חלב ודבש, וכלשון הרמב"ם בפ"ד מהלכות ביכורים ה"ג "הגר מביא וקורא

שנאמר לאברהם אב המון גוים נתתיך הרי הוא אב כל העולם כולו שנכנסין תחת כנפי

שכינה", ואף שהם אינם מזרעו הם מתחברים אליו נכנסים תחת אבהותו ונעשים בניו,

כך שהגבולות של כלל ישראל הם בעצם אינם גבולות, תמיד הם יכולים להתרחב בלי

גבול.

כאן צריך להבין, כי נתבאר שהאופן שבו אנו מחוברים לבלתי גבול הוא כשאנחנו

עומדים כלפי עצמנו, שם במצב הזה אנחנו מחוברים, וכמו שלמדנו מדברי הגמרא

שכאשר אנו עושים רצונו של מקום אנו כחול הים אשר לא ימד ולא יספר, אנו מחוברים

לבלי גבול, למה שמעבר לגבולות, ואז אנחנו נמצאים בתוך מערכת אחרת גבוהה

ועליונה יותר, אולם כשאנחנו ירודים בגלות באופן שאינו המצב הנכון והאמיתי שלנו

אז אנחנו עצמנו נקראים "והיה מספר בני ישראל", כשאין עושים רצונו של מקום.

כאן נמצא עומק הדברים שמגלים לנו חז"ל שכוונתו של בורא העולם בזה ששם

אותנו בין אומות העולם היא כדי שיתווספו עלינו גרים. עיקר הכוונה אינה על עצם

הגרים, אלא שבאו לגלות לנו כי כוונת הבורא לחבר אותנו גם כשאנחנו בין אומות

העולם לבלתי גבול שלנו. זו הכונה כדי שיתווספו עליהם גרים, היינו שהמכוון בזה

שכאן נראה בעליל שאנחנו בעצם בלי גבול, ובזה שכביכול בורא העולם שם אותנו

בתוך גלות בין האומות במצור ומצוק, בתוך גבולות צרים כפי שנקראת גלות מצרים

האב לכל הגלויות, בעצם המצב הזה טמונה האפשרות, אחר שאנו נמצאים ומעורבים

בין אומות העולם וממילא מי די פעם מתווספים עלינו גרים, כל זה מגיע כדי שגם

במצב הזה נהיה בבחינה של לא ימד ולא יספר. זה עצם הדבר שעושה אותנו ללא ימד

ולא יספר, כי כך אנחנו מעבר לכל מספר ושום מספר אינו יכול להגביל אותנו, אחר

שהמספרים אינם מוחלטים ותמיד יכול להצטרף עוד מישהו וכשהוא נוסף אז הוא

חלק מאיתנו. זו הבנת הדבר על פי חלק הפשט, בגרים המתווספים עלינו בפועל, אמנם

על פי מה שנתבארו הדברים נבין היאך הם מתאימים ומצטרפים לאופן שבו מבאר

האריז"ל את דברי הגמרא, כדלהלן.

האריז"ל מבאר שהכונה לגילוי דברי תורה שנתפזרו בעולם בשבירת הלוחות

האריז"ל מפרש שאין הכונה לאנשים הבאים להתגייר בבית דין, אלא כוונת

הדברים באמרם "כדי שיתווספו עליהם גרים", כי הנה במתן תורה התגלה כביכול

בורא העולם באש גדולה, אותה האש הגדולה היא גילוי כבודו יתברך, והיא נתגלתה

עלינו, ואלינו בלבד. כשהלוחות נשברו, מובן שאותה האש הגדולה אף היא נשברה

והתפזרה בכל מקום, ומאז כל הגלויות שלנו הם כתוצאה משבירת הלוחות, אחר שאם

הלוחות הראשונים לא היו נשברים היינו מגיעים לארץ ישראל וזאת היתה הגאולה

השלמה, וכל הגלויות הן בסיבת שבירת הלוחות ושם הן התחילו, ושבירת הלוחות

גרמה לכך שאותה הופעה שהופיע עלינו בורא העולם כאן בעולם הזה והתגלה אלינו

עם האש הגדולה, אותה אש גדולה נשברה והתפזרה, ואף שהיא נמצאת כאן בעולם,

אבל, כלשונם של רבותינו, האש הגדולה הזו נשברה ונהיתה לניצוצות, פיסת אש כאן

ופיסת אש כאן, האש התפזרה לזיקים הנמצאים בכל מקום.

הכונה באמרם "לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתווספו

עליהם גרים" היא, שיחזרו למקומם אותם זיקי אש, וכלשון חכמים אותם הניצוצות,

זיקי האש שהם זיקים מהאש הגדולה יחזרו למקומם על ידינו ואנחנו ניקח אותם עמנו,

ואכן כך הם הדברים כי כשישראל מתפזרים לבין האומות, הרי שאנו לומדים תורה

ממקומנו שבכל אומה ואומה, אחר שבכל גלות התורה מתרבה באופן אחר, ובכל

מקום ומקום ישנם עוד פנים לתורה, עוד פנים לאותו גילוי שכביכול בורא העולם

התגלה, וכל הפנים האלה בגלות היו צריכים להיות הפנים של כל התורה, ועמם היינו

צריכים ללמוד את התורה אלמלא נשתברו הלוחות, ועתה אנו לוקחים את אותם

הטעמים מכל הגלויות.

אלו הם אותם האופנים המתחדשים בכל גלות כפי שאנו רואים שישנו אופן ייחודי

לכל מקום, ולא הרי התורה הנלמדת במזרח כתורה הנלמדת במערב, ואף כי הצד השוה

שביניהם רב אולם גם ה"לא הרי" רב הוא ולא תמיד יוכלו להשתוות ביניהם, וכל אלו

הם אופנים של תורה, אשר לכל אחד ואחד יש את הפנים ואת הטעמים המיוחדים וב כל

גלות וגלות התורה מתגלה שם בפנים אחרות, נמצא כי הקב"ה הגלה את בני ישראל

לבין האומות כדי שיתווספו עליהם טעמי תורה, והכוונה היא לחלקים וזיקים מהאש

הגדולה שהתפזרה בכל העולם, וכשבאים בני ישראל ולומדים תורה אז אותם חלקי

תורה שהתפזרו חוזרים הביתה והופכים להיות הפנים של תורה של אותה גלות, אלו

הם הגרים שמתווספים.

דווקא בגלות יש את עומק הגילוי של לא ימד ולא יספר

מעתה, בעובדה שאנחנו מתחברים למערכת שהיא יותר גבוהה, מערכת שאינה

מוגבלת דווקא לאופן או למספר מסויים, מערכת שכאמור אינה נמצאת בתוך גבולות

מסוימים, בזה נמצאת גם במציאות שלנו בגלות גילוי של לא ימד ולא יספר, ועומק 

הביטוי לזה הוא בכך שתמיד יכולים להתרבות ולהתווסף עלינו עוד פנים וגבולות

חדשים באופן שכלל ישראל זה דבר שאינו נגמר ואינו מוגבל, ועניין זה הוא מיוחד

דווקא בחושך הגלות כאשר מכח עצם הפיזור מצטרפים אלינו מכל מקום, וכל מי

שמתווסף מוסיף עוד טעם ועוד פנים, עוד אופן של תפיסה ועוד צורה של הבנה.

גילוי זה מתבטא בירידה למצרים, אחר שאותו כח של החיבור לבלתי גבול הוא

דווקא בכחם של השבטים שהם יכולים לרדת למצרים לשיעבוד ולחושך, כי באבות

עצמם לא הייתה שייכת הגלות באופן של מיצר כי גם בגלות הם ראו את הגאולה, [ויש

להאריך בזה, שזה עניינו של גילוי הקץ שרצה יעקב לגלות לבניו ונסתלקה ממנו

שכינה] ודווקא בחושך מתבטאת המציאות של הכוכבים שאין להם מספר.

על הצירוף של כלל ישראל כולם יחד, מצאנו שהרואה אוכלוסי ישראל, היינו

שישים ריבוא ישראל, כולם יחד, צריך לברך ברוך חכם הרזים, משום שכאן בשישים

ריבוא ישראל נמצאת כל התורה כולה, כל הטעמים וכל הפנים של התורה הכל נמצא

בשישים ריבוא ישראל. והנה, שישים ריבוא ישראל זה המספר של מקבלי התורה,

ואיתא במדרש שאם היו ישראל חסרים אחד התורה לא היתה ניתנת, אמנם כעת, מכאן

ואילך כל הוספה היא הוספה בעצם, כל מי שבא ומתווסף מביא איתו גם עוד משהו

מאותו טעם שאבד והתפזר בעולם, וכמובן שלא הרי טעמי תורה בגלות הזו כהרי טעמי

תורה בגלות הזאת.

מעתה, בגלות מצרים הגענו ממספר שבעים שהוא המספר של הנהגת העולם לשש

מאות אלף שהוא מספר שלם של מקבלי תורה [ועיין במהר"ל בנצח ישראל פרק ו'

ששישים ריבוא הוא מספר של ריבוי וברכה ולכן הוא מספר האותיות בברכת כהנים,

ובספר גבורות ה' פ"ג איתא דשש מאות אלף הוא מספר שלם] וזו היתה השלימות

שהגענו אליה מכח גלות מצרים, ועתה בגלות אנו מוסיפים את אותם הגרים כפי

שנתבאר שזו בחינת הבלתי גבול של כלל ישראל. למדנו מעתה כי המכוון בזה שגם

כשאנחנו בגלות במצור ובמצוק, גם שם אנחנו מחוברים למעבר לגבול ולמספר, גם

שם יש לנו את אותו "אשר לא ימד ולא יספר", וזהו אותו הריבוי של אותם הגרים

ואותם טעמי תורה המתרבים ומתווספים בלי גבול.

בעצם החושך של הירידה למצרים שם נמצא שרש הגאולה

אנו מתחילים לקרוא את פרשיות גלות מצרים, הגלות היא בעצם זמן העיבור שלנו

והלידה היא ביציאת מצרים, וכפי שמפורש בנביא יחזקאל (ט"ז ד') ומולדותייך ביום

הולדת אותך וגו' האופן שבו היינו נראים ברגע של יציאת מצרים, עד ל סוף אותה

הנבואה "ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך ואומר ל ך בדמיך חיי ואומר לך

בדמיך חיי".

הדבר המיוחד שאנו רואים שככל שגדל החושך מתגלים יותר הכוכבים, ומתגלה

יותר שאין להם מספר. כביכול את ישראל הבורא מנהיג כמו את הכוכבים. הגילוי הזה

של אין מספר, של לא ימד ולא יספר, שבו נמצא החיבור למה שנקרא בלי גבול ובלי

תכלית, החיבור הזה מתגלה דווקא בחושך. באור אנו רואים את מה שניתן לראות אבל

לא רואים את הלא ימד ולא יספר, הלא ימד ולא יספר מגיע רק בכח של "הבט נא

השמימה וספור הכוכבים", ככל שהחושך גדול ומעובה יותר הכוכבים יותר נתפסים

כדבר שאין לו מספר ואינו נכנס לגבול.

זה חלק הנחמה שאנו צריכים לקחת איתנו. בואלה שמות בני ישראל הבאים

מצרימה כתובה הירידה למצרים וההליכה לגלות, וראשית הכניסה לגלות היא כניסה

עם שמות שהם הבשורה והגילוי של הגאולה, כל השמות הם על שם גאולה וכך נכנסנו

לגלות. אנחנו נמצאים עתה בגלות מרה וארוכה, אולם ככל שאנחנו תופסים יותר את

החושך שבגלות אנחנו יכולים לראות יותר את האין מספר לכוכבים. החושך מגלה לנו

את החיבור לבלי מספר, ללא ימד ולא יספר, ובעצם הגילוי של ה" לא ימד ולא יספר"

נמצא הסוד של ההבטחה והברירות שאנחנו נצא מזה. אנחנו לא נכנסים לתוך גבולות

צרים וזה לא המצב האמיתי שלנו, ככל שאנו נכנסים יותר לגבולות הצרים אנחנו

תופסים יותר שאנחנו שייכים למערכת יותר גבוהה, אנחנו שייכים למערכת ששם אין

גבולות, אנחנו מחוברים חיבור אמיתי לבלי גבול.

ומביא גואל לבני בניהם - מכח השבטים

בפתיחת תפילת שמונה עשרה אנו משבחים את הקב"ה בברכת אבות, אשר כולה

מכוונת כנגד האבות, אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב, וכו' כל חלקי הברכה,

והחלק של "וזוכר חסדי אבות מכוון כנגד יעקב הממשיך אלינו את כל כח האבות,

אמנם צריך לבאר את הלשון "ומביא גואל לבני בניהם", הרי אנו איננו נכדים של

האבות, ואם מחמת היחוס היה צריך להוסיף בני בני כו' ומה העניין בבני בניהם דווקא,

ממה נפשך אם בני בנים הרי הם כבנים די בבניהם ואם לאו מאי מהני תוספת זו.

הכונה בזה היא, הבורא מביא גואל בזכות אבות אבל הגאולה בפועל היא מכח

שמות בני ישראל הבאים מצרימה, אלה הם השבטים, ולבניהם של אותם בני ישראל

הבאים מצרימה הקב"ה מביא את הגאולה. לכן הגאולה היא לבני בניהם של האבות,

גם מכח האבות וגם מכח השבטים. השבטים שנכנסו הם אלו שהם הקדימו את

הרפואה, הקדימו את הגאולה לגלות, וכדברי המדרש הם נכנסו עם השמות של

הגאולה. "שמות בני ישראל הבאים מצרימה" הם השמות שגאלו אותנו ממצרים, הם

אלו שנשאו בעצמם את אפשרות הגאולה ממצב של גלות. כך שהגאולה היא בזכות

אבות, אבל הגאולה בפועל נמצאת איתנו מכח השבטים ועל ידם, זה פירוש המילה

שבטים כפי שפירשו הראשונים ששבט זה ענף קטן מתוך עץ. השבטים הם הענפים של

האבות ואילו האבות הם העצים עצמם, והשבטים הם המחזקים בענף את עניין העץ.

גלות וגאולת מצרים הם השורש לכל הגלויות ולכל הגאולות, וכשאנחנו נכנסים

לעניין של גלות מצרים אנחנו צריכים ללמוד מזה למצבנו אנו, הנקודה שמתבארת

בדברים אלו כאמור, שבעצם ככל שגדל החושך, כך גדלים הבירור והגילוי שבוודאות

אנו עתידים להיגאל, שמו אותנו במקום שאינו מקומנו, וכיון שאנחנו בחושך כל כך

גדול אנחנו רואים היטב שהכוכבים הם דבר שלא נספר ומעבר לכל הגבלה, עצם

ההבטחה לאברהם אבינו "כה יהיה זרעך" כפי שאתה רואה שאינך יכול לספור את

הכוכבים, ובזה מונח ש ככל שגדל החושך אנחנו יותר מתחברים למצב של למעלה

מהמספר, ל"אשר לא ימד ולא יספר", זהו הגילוי שנאמר לנו בנבואה "והיה מספר בני

ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר".

ישנה עובדה מפליאה, כי באמת כיום אנו מתמעטים והולכים בעולם שלא כדרך

הטבע, כי בדרך הטבע היינו צריכים להיות כפליים מהסינים שהתחילו הרבה אחרינו,

לפני תקופה עדיין היו באמריקה למעלה משנים עשר מ ליון יהו דים והיום יש רק כששה

מליון, וזהו מספר שהיה צריך לפחות להכפיל עצמו במשך השנים, אנחנו מתמעטים

והולכים לא כדרך הטבע, אולם אותו מיעוט שלא כדרך הטבע יגלה שאנחנו באמת לא

כדרך הטבע, וכך גם תבוא הגאולה.

כשבאמת תבוא הגאולה ויתקיים בנו ובאו האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ

מצרים אז יתגלה המספר האמיתי של בני ישראל בעולם, ביום ההוא כשיתקע בשופר

גדול ובאו האובדים והנידחים כולם יחזרו הביתה, ובאמת בחשבון פשוט אחר שכל

בת ישראל בניה יהודים אם כן די בזה שמותירה אחריה שנים כדי שבמשך מספר דורות

יגיע הדבר למספר עצום, אלה הם האובדים והנידחים, כשיבוא השופר הגדול הוא

יחזיר את האובדים והנידחים וכולם ישתחוו לה' בהר הקדש בירושלים, וזו תהיה

הגאולה, אולם הגילוי שאנחנו שייכים למערכות כאלה נמצא איתנו עכשיו בחושך

שאנו נמצאים בו. 

הגרמ"ש זצ"ל