"ושמי הוי'ה לא נודעתי להם" הנהגת האבות והגילוי שביציאת מצרים

Just innnnncrediblleee!!! 

!!!!!!!!!!!!😊😊

עניינם של האבות דווקא בכח האמונה

"וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה' . וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב

בא-ל שדי ושמי הוי"ה לא נודעתי להם", היינו שם המפורש. וברש"י "בא-ל שדי, הבטחתים

הרבה הבטחות ובכולן אמרתי להם אני א-ל ש-די. ושמי ה' לא נודעתי להם, לא הודעתי

אין כתיב כאן אלא לא נודעתי, לא נכרתי להם במדת אמתות שלי שעליה נקרא שמי ה',

נאמן לאמת דברי, שהרי הבטחתים ולא קיימתי". ודרשו רבותינו (והובא בדברי רש"י

ורמב"ן) "חבל על דאבדין ולא משתכחין, הרבה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב

בא-ל ש-די, ולא הודעתי להם ששמי ה' כשם שאמרתי לך, ולא הרהרו אחר מדותי". מבואר

שהיתה כאן טענה על משה רבנו, וצריך להבין, כי הנה, כפי שידוע, השגתו ודרגתו של

משה רבינו, הייתה גבוהה משל האבות. משה רבינו היה כפי הלשון הכתובה בסידור אב

לנביאים שהיו לפניו ולבאים אחריו. גם את האבות יש לנו רק מכוחו של משה רבינו, אחר

שרק מכח התורה יש לנו את האבות. ואילו כאן יש איזו שהיא טענה על משה רבינו, האיך

לא הגעת למעלת אבותיך. להם הבטחתי ולא הרהרו אחרי מדותי ואתה מהרהר.

וביאור הדבר, כאן השתנתה ההנהגה. עניינם של האבות היה האמונה. האבות היה די

להם בהבטחה, ההבטחה הייתה מספיקה כדי שהדבר יהיה מוחלט אצלם, שיהא להם הדבר

ברור, וודאי, וקיים, כאילו הוא היה בידם ונמצא איתם. אמונתם היתה בצורה כל כך

מוחשית שלא היה שום הבדל בין ההבטחה לקיום, ולא היה שום צורך בקיום של

ההבטחה. אבל עניינה של התורה זה גילוי. זו הכונה ש"כל התורה כולה שמותיו של

הקב"ה", כלשון הרמב"ן בהקדמת פירושו לתורה. והיינו, דעצם פירוש המושג "שם" הוא

ההתגלות של אותו נמצא, זה שמו, האופן היאך הוא מתגלה כלפי חוץ, כלפי אחרים. באיזה

אופן הם קולטים ותופסים אותו, איך הוא נמצא להם. על ידי שם יש אופן של אחיזה וחיבור

למציאותו של בעל השם. הרי שהתורה שהיא שמותיו של הקב"ה כל עניינה גילוי, והאבות

עניינם אמונה.

ביציאת מצרים התחדש גילוי של תורה בעולם

כאשר בורא העולם שלח את משה רבינו, אחר שנראה אליו במראה הסנה, ואמר לו

"וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר

הזה", הרי שכפי שמתבארים הדברים בלשון הרמב"ם (פ"ח מהלכות יסודי התורה ה"ב)

כאן מונחת ההבטחה של מתן תורה. בורא העולם הבטיח למשה רבנו התגלות כזאת ללא

פקפוק, שלא תשאיר אחריה ספק, דברים גלויים לגמרי. שם הבטיח בורא העולם למשה

רבינו, שמיציאת מצרים תתחיל התורה, כפי שמתחילים הדברות ב"אנכי ה' אלקיך אשר

הוצאתיך מארץ מצרים", וזה חייב להתגלות על ידי משה רבינו. זאת הייתה ההבטחה

למשה רבינו וזאת הייתה השליחות, שיציאת מצרים היא תהיה גילוי השכינה בעולם, גילוי

התורה בעולם, גילוי מציאותו יתברך בעולם. כל זה נתגלה ביציאת מצרים על ידי משה

רבינו, וכאן תחילת ושורש הגילוי של תורה. "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים

מבית עבדים", כך היא תחילת ההתגלות של דברי תורה.

הנידון בדברים שבורא העולם אומר למשה רבנו - ואנו יכולים רק להשתמש באותם

מילים שחז"ל משתמשים לזה - "חבל על דאבדין ולא משתכחין", כאן בורא העולם

כביכול מצטער על העובדה שהאבות אינם, שהם כבר לא נמצאים בעולם. והחיסרון הוא,

כי האבות היה די להם באמונה, אצלם כל הגילוי כולו היה באמונה. האמונה הייתה הגילוי,

הבירור. החיבור של האבות למציאות האמיתית, היה אמונה. אולם טענתו של משה רבינו

הייתה כי כאן מתחיל המהלך של תורה, ומהלך של תורה מחייב גילוי. המהלך של תורה

הוא גילוי שמותיו יתברך, ועניינו של "שם" הוא גילוי. זהו פירוש המילים הפשוט

בפסוקים שנאמרו על בורא העולם "ותעש לך שם כהיום הזה" (נחמיה ט' י'), "לעשות לו

שם עולם" (ישעיה ס"ג י"ב), שם נקרא גילוי, פירסום. נמצא, שכאן נתפרדו המהלכים, עד

כאן האבות, ומכאן ואילך תורה.

רק מכח אמונת האבות זכינו לגילוי של תורה

בורא העולם מגלה כאן למשה רבינו, שאילולא האמונה של האבות התורה לא הייתה

ניתנת. היינו, אילולא אמונת האבות שהיא היסוד והבסיס של התורה, שום דבר לא היה

מתגלה. כל הגילוי כולו, היה רק מכוחם של האבות. וכפי שידוע היאך היה התהליך של

אברהם אבינו. אברהם אבינו הסתובב בעולם, חיפש וביקש, כמו שכתוב בדברי חז"ל,

ולשון הרמב"ם בתחילת הלכות עבודה זרה "היה משוטט בדעתו", היינו מבקש לדעת,

לדעת את הסוד הגדול של המציאות האמיתית. והוא הגיע למסקנה שעליה נאמר "ומצאת

את לבבו נאמן לפניך". אותה המסקנה הייתה, לא יתכן אחרת, אי אפשר לעולם בלא מנהיג,

זה לא אפשרי. ואז הציץ עליו בעל הבירה ואמר לו אני הוא בעל הבירה. פירוש הדבר, רק

אז, היינו אחרי שהוא היה שלם באמונתו עד כדי שהדברים היו ברורים לו באופן שלא יתכן

אחרת, אין אפשרות אחרת בכלל. לא כספק שהוכרע אלא שאין צד אחר. אי אפשר לעולם

בלא מנהיג. אז, מכח זה, נתגלה לו בורא העולם. מכח זה הציץ עליו בעל הבירה ואמר לו

אני הוא בעל הבירה.

זו לשון הפסוק שאנו מזכירים בתפילה, "ומצאת את לבבו נאמן לפניך וכרות עמו

הברית", הברית נכרתה רק מכח אותה אמונה. אמונה היא אחת הלשונות של ברית כלשון

הכתוב בספר נחמיה (י' א') "ובכל זאת אנו כורתים אמנה וכתבים", כריתת ברית נקראת

לכרות אמנה. אלמלא האמונה של האבות, כלומר אלמלא שהדבר נעשה ודאי עד כדי בירור

מוחשי, בלי שום צד של פקפוק, באופן שלא יתכן שזה לא כך, בלי הבירור הזה לא היו

קורים כל הגילויים של מעמד הר סיני, ושל כל מה שקרה. זה הבסיס.

חז"ל דורשים (שיר השירים רבה ח') את הפסוק "אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף"

על אברהם אבינו, אם מעמיד דברים כחומה נבנה עליה טירת כסף, היינו, העולם נשען על

אמונתו של אברהם, העולם נבנה על הבסיס של האמונה של אברהם. וכן מצינו במדרש

(בראשית רבה י"ב) על הפסוק "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם", "בהבראם

באברהם", אברהם הוא ההבראם של העולם, עליו הכל נשען. אצל משה רבנו המהלך הוא

אחר, הדרגה היא אחרת, הדבר שונה. תביעתו של משה רבינו היא, שההבטחה היתה

"תעבדון את האלקים". יציאת מצרים צריכה להיות תורה, והתורה היא שמות, גילוי. אם

הדבר נעלם, נסתר, אם אין כאן גילוי גמור, זאת לא תורה. בודאי, האבות מעולם לא באו

בטענות. אכן גם למשה רבינו לא היה ספק. טענתו היתה, על ידי צריכה התורה להתגלות.

והתורה עניינה גילוי שמותיו יתברך, בגלוי.

הגמרא בסנהדרין (צ"ז ע"א) אומרת "שיתא אלפי שנין הוי עלמא וחד חרוב". ששת

אלפים שנה זה משך הזמן שהעולם צריך לעמוד מכח ששת ימי בראשית. וקאמר התם שני

אלפים תוהו, בשני האלפים הראשונים העולם היה תהו, "תהו" פירושו שצורת העולם לא

הייתה ברורה, כשאדם היה מסתכל בעולם הוא היה תוהה, שום דבר לא היה ברור, העולם

היה בתהייה. כאשר היה אברהם בן חמישים ושתים שנים מלאו אלפיים שנה לעולם, ואז

התחילו אלפיים שנות תורה, ומאז עד אחרי חורבן בית שני, עד שנת ארבעת אלפים (עי'

בע"ז ט' ע"א) התורה הייתה גלויה בעולם. ואז, בשנת ארבעת אלפים, התורה "נעלמה",

זו היא לשון הגר"א, ומסוף ארבעת אלפים שנה, כפי שאומרת הגמרא, אלו שני אלפים

ימות המשיח. אלו הם הימים של הגלות, שבהם יש את הציפייה למשיח.

כתוב בדברי רבותינו, כך הוא ברמח"ל וכן בגר"א, כי בכל משך השנים שהתורה היתה

בעולם, היתה המציאות האמתית ברורה לכל מקבלי התורה. כל מה שהיום נעלם ונסתם,

הרי שבכל משך הזמן שהתורה הייתה בעולם הכל היה נהיר וברור. התורה היא גילוי, ואז

הכל היה ברור. היום, כשאותה תורה שהייתה נלקחה מאיתנו, הבירור הגדול נלקח מאיתנו,

וכמובן שאין לנו שום דבר, אכן, אנו מגששים באפילה, משתדלים, ואלו שמצליחים ברוב

יגיעה להתאמץ מאוד מאוד ולהשתדל להגיע לאיזה שהיא הארה, אז הקב"ה מאיר את

עיניהם ועוזר להם, אבל אותו גילוי כבר לא קיים. כל מי שרוצה להגיע לאיזה שהוא גילוי

צריך מאוד מאוד להתייגע. זאת היגיעה שעליה קיימת ההבטחה "העם ההולכים בחושך

ראו אור גדול", פסוק זה נאמר, כפי שאומרים חז"ל בתנחומא בפרשת נח, על עמלי תורה

שבעל פה, שהקב"ה מאיר את עיניהם בכל ענייניה של התורה.

בורא העולם גילה כאן למשה רבנו "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שדי".

לא בשם המפורש אלא בשם של הצמצום, של ה"די". שם זה עניינו די לך בזה, לא תגיע

לגילוי והרחבה גדולה יותר. האבות די היה להם באותה תפיסה, הם לא היו צריכים יותר.

אצלם הדברים היו נהירים וברורים, במאת האחוזים. [מספרים על אחד מגדולי האדמורים

בדורות הקודמים, שכאשר סיפרו לו על אחד האדמורים שהוא רואה את ה"אושפיזין"

בסוכה היתה תגובתו שהוא מסכן. צריך היה להראות לו ואם לא היו מראים לו הוא לא

היה יודע שהם שם. רחמנות על מי שאינו יודע בדיוק את הדברים אלא דווקא אם מראים

לו בעינים]. אכן, הגילוי של התורה בעולם, כאמור, זה דבר שצריך להיות גלוי, זה עניינו

של "שם", גילוי.

עניינו של שם אהיה – לפי מעשי אני נקרא

בהתגלות שבורא העולם התגלה למשה רבנו לשלוח אותו אל בני ישראל, אמר לו

משה רבנו "הנה אנכי בא אל בני ישראל.. ואמרו לי מה שמו מה אמר אלהם". רבותינו

מבארים את כוונת הכתוב " מה שמו", וכך כותב הרמב"ן, כי "מה שמו" הכוונה היא באיזו

מידה ובאיזה שם, איזה מהלך של הנהגה יתגלה ביציאת מצרים, והקב"ה ענה לו "כה

תאמר לבני ישראל א-היה שלחני אליכם", כאן הוא גילה לו את שם א-היה [בשו"ע יו"ד

סי' רע"ו מביא בשם י"א ששם "אהיה אשר אהיה" הוא שם קדוש כשם אדנות וכשם אלקים

וככל השמות שאינם נמחקים ואסור לאמרם לשווא] ושלחו לומר לבני ישראל "אהיה

שלחני אליכם", זה השם שבו נמצא הגילוי של הגאולה, של גאולת מצרים. מה פירוש

השם הזה. מה משמעות המילים ומה הכונה בזה.

חז"ל אומרים כאן במדרש על פסוק זה (שמות רבה ג') "אמר רבי אבא בר ממל אמר

ליה הקדוש ברוך הוא למשה שמי אתה מבקש לידע, לפי מעשי אני נקרא פעמים שאני

נקרא באל שדי, בצבאות, באלהים, בה', כשאני דן את הבריות אני נקרא אלהים, וכשאני

עושה מלחמה ברשעים אני נקרא צבאות, וכשאני תולה על חטאיו של אדם אני נקרא אל

שדי, וכשאני מרחם על עולמי אני נקרא ה', שאין ה' אלא מדת רחמים שנאמר ה' ה' אל

רחום וחנון, הוי אהיה אשר אהיה אני נקרא לפי מעשי", למדנו מדברי המדרש ששם "א-

היה" כשלעצמו אינו מגלה איזה שהוא מעשה, איזו מידה מיוחדת, אלא הוא רק אומר שכל

השמות כולם הם "לפי מעשי אני נקרא". והנה, לדעה שגם השם הזה נקרא שם, הרי

לכאורה חז"ל מפרשים כאן את השם הזה באופן שזה סותר את עצמו. והיינו כי אם "לפי

מעשי אני נקרא" אז השם הזה עצמו אינו שם, אין בו שום מידה נוספת, וכל עניינו רק

לגלות שכל השמות הם "לפי מעשי אני נקרא", אולם להדיא אין זה כך, זהו שם קודש

שאינו נמחק, וכך נפסק להלכה בשו"ע ונמצא שהמשמעות סותרת את עצמה, זה "שם"

שעניינו נראה שהוא לא "שם", וצריך לבאר זאת.

והנה בעיקר דברי הפסוק "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל ש -די ושמי הוי'ה

לא נודעתי להם", נתקשו המפרשים, הרי כל ספר בראשית, כל המהלך של האבות, מלא

בשמות "הוי' ה", ומה הכוונה לא נודעתי להם. ובעצם העניין, מה עניינו של שם הוי'ה.

נסי האבות לעומת הגילוי של יציאת מצרים

הרמב"ן מבאר, והדברים ידועים, שההבדל בין ניסי מצרים וההתגלות שהייתה

ביציאת מצרים לבין ההתגלות לאבות הוא שכל הניסים שעשה בורא העולם לאבות, כולם

היו ניסים של שידוד מערכות הטבע. היינו כולם היו במסגרות של דרך הטבע. גם

כשמשליכים מישהו לכבשן האש והאש לא שולטת בו, גם הדבר הזה אינו נוגד את דרך

הטבע, כי יש דברים שהאש לא שולטת בהם [אף שאין זה בידינו כיום] כפי שמפורש בדברי

חז"ל שאדם יכול למרוח את עצמו בדם "סלמנדרא" ואז האש לא שולטת בו (כדאיתא

בחגיגה כ"ז ע"א), זה לא סותר את דרך הטבע, כי הנה המציאות הפיזית המתגלה לנו

נתפסת אצלנו כדבר מציאותי, בעלת טבע קיים, טבע מסוים, שצריך להיות קיים תמיד,

אולם בורא העולם הוא כל יכול ויכול לשנות את כל הדברים, ואף שטבעו של הדבר הוא

באופן מסוים, בורא העולם משנה אותו.

כך נתפרשו כל הניסים שעשה בורא העולם לאבות, לפעמים, או אף בדרך כלל,

ההנהגה עמהם הייתה לא כפי הצפוי, כלומר, לא כפי שסדר הטבע מחייב. אכן, באמת דבר

זה הוא באמת ברור ומובן מאליו, כי אין שום שינוי טבע בזה שכשאנו מקיימים מצוות אז

הקב"ה משפיע עלינו טובה וברכה, הלא כל מה שכתוב בדברי הברית ובפרשת "והיה אם

שמע" כך הוא, "אם שמע תשמעו" אז "ונתתי מטר ארצכם בעתו... ואספת דגנך ותירשך

ויצהרך", והיה אם לא תשמעון, השמרו לכם, חלילה, פן.. ואז כל המערכת משתנית, והרי

דבר זה הוא לא טבעי, אין שום דבר בדרך הטבע שמחייב שינוי בהתנהגות אם מישהו

מקיים מצוות או מיפר אותן, הטבע הוא טבע קיים, אולם ביאור הדבר, אכן אין זה מהלך

טבעי אבל הוא גם לא סותר את הטבע, זה נקרא שבורא העולם "משדד" את מערכות הטבע

עבור יראיו, עבור האבות. אולם נסי מצרים סתרו את דרך הטבע, לדוגמא במכת דם, מכת

דם הייתה מכה למצרים, ואילו בני ישראל, כאשר הם רצו לשתות מים הם לקחו מהיאור

ושתו, כמו שהיה קודם המכה. לא היה כאן איזה מן מופת או השתנות. הדברים היו כך,

שאותו דם, אותה מכה שהייתה מכה למצרים, אז היאור הפך להיות דם למצרים, ומים

לעבריים, לבני ישראל, מה שנתגלה ביציאת מצרים, זה גילוי הפנים האמיתיות של

המציאות. ביציאת מצרים נתגלה שכלל אין טבע קיים. הממשות של קיום הדברים היא

אחרת לגמרי. כל הדברים הקיימים, עצם קיומם הוא כדי לעשות, לגלות, ולהוציא לפועל

את רצונו של בורא העולם. כי אם רצונו של בורא העולם שכעת היאור יהא מוכה עבור

המצרים, וזה יהיה דם. אז עבור המצרים זה דם, ועבור מי שלא הוכה, זה מים. אין כאן

שום תימה מחמת העובדה שמים אינם דם ודם אינו מים, כי אם מלכתחילה אין כאן לא דם

ולא מים אלא יש כאן דבר שבא לגלות את הדבר שבורא העולם רוצה לגלות על ידו, אז

אין שום הבדל בין דם למים.

כך היה אצל רבי חנינא בן דוסא. לא קרה לו נס, העובדה שהחומץ דלק כל השבת

אינה נס. רבי חנינא בן דוסא אמר "מי שאמר לשמן וידלק יאמר לחומץ וידלק", מה ההבדל,

מה בין זה לזה. בדרך כלל, אצל מי שחי בתוך מערכת מסודרת של דרך הטבע, יש דברים

שהם חומרי בעירה. יש דברים דולקים ויש דברים שאינם דולקים, זה למי שחי בתוך

מערכת כזאת של דרך הטבע. אבל מי שחי במערכת שהקיום כולו, כל ההויה והמציאות

כולה, זו מציאות של דברים שכל עצמם ומציאותם היא רק לגלות את רצונו של בורא

העולם, ואין להם מציאות קיימת, הוא חי בתוך עולם שאינו מוגבל ששמן יהיה דווקא שמן

וחומץ הוא בדוקא חומץ. רבי חנינא בן דוסא לא עשה שום דבר, הוא לא פעל שום דבר,

הוא לא הרים מטה ואף לא הרים את ידו, אלא רק אמר את מה שהוא הבין, שהוא לא רואה

שום הבדל בין חומץ לשמן. זאת אומרת, במערכת, במציאות שבה הוא חי, אין שום הבדל

בין חומץ לשמן. אכן, שני דברים אלו, חומץ בדרך כלל מתפקד כחומץ ושמן בדרך כלל

מתפקד כשמן, אבל כל דבר יכול להשתנות משום שהמציאות המסוימת שיש לו אינה עצם

מציאותו. מציאותו היא לגלות את מה שרוצה בורא העולם. עבור מי שחי בצורה כזאת,

אין זה נס בכלל. אין כאן שום נס, יש כאן רק גילוי עומק של ה מציאות האמיתית. אבל

הדבר הזה חל רק למי שחי כך, והדברים האלו ברורים לו לגמרי. למי שחי כך, כך נוהגים

איתו. כאשר רבי חנינא בן דוסא אמר שאינו יודע מה ההבדל בין יין לחומץ, ועכשיו כשאין

שום אפשרות לקיים את רצונו של בורא העולם רק על ידי חומץ, אז החומץ יתפקד כדי

לעשות את רצונו של בורא העולם בדיוק כמו שמן, ואין שום הבדל, אנחנו לא חיים כך,

אנחנו חיים באופן שלדברים יש טבע מסוים, טבע קיים, אך למי שהדברים נהירים לו וכך

הוא חי, הדברים פועלים כך עבורו. זה מה שנתגלה מיציאת מצרים ואילך ונתגלה בסופו

של דבר בקבלת התורה. כאן, ביציאת מצרים, נמצאת נקודת המעבר בין שם הוי'ה שנתגלה

לאבות, ובין שם הוי'ה שנתגלה למקבלי התורה, זהו עומק הגילוי של שם הוי'ה שנתגלה

למשה רבינו, וזה הגילוי של תורה שהתחיל ביציאת מצרים.

מצרים "מצר ים" מציאות האין סוף לא מתגלה

חז"ל אומרים בספר הזוהר, שפירוש המילה מצרים הוא "מיצר ים". הים הוא, כמו

שכתוב בספר תהילים, "זה הים גדול ורחב ידים", הפריסה שלו היא רחבת ידיים.

כשלוקחים את כל ההרחבה הזאת ושמים אותה במיצר זה נקרא מיצר ים, זה לא מתרחב.

אותו ים מתכוין, כפי שכתוב בדברי חז"ל, לגילוי הגבוה ביותר שקיים בעולם. זה הגילוי

של חמישים שערי בינה עם השער החמישים ["ים" בגימטריה חמישים].

והנה, הים, נקרא בלשון חז"ל "מים שאין להם סוף", זאת אומרת, זו המציאות שמגלה

אצלנו כאן בעולם הזה, ודרכה אנו יכולים להתחבר, למה שנקרא אין סוף, הסיבה שהים

נקרא בלשון חז"ל "מים שאין להם סוף", היא משום שהמים כשלעצמם באמת אין להם

סוף. כל הגבולות שאנו רואים אינם משום שהמים עצמם מוגבלים. המים כשלעצמם אינם

מוגבלים, הם כשלעצמם היו מתרחבים ומתפשטים עד אין גבול, וכל ההיקף כולו היה

מכוסה במים, כמו שהיה במבול. לאחר המבול, כל מי המבול התנקזו עד שהכל הצטמצם

בימים. כך שבכח המים שבימים לכסות את כל העולם כולו עד "ויכוסו ההרים הגבוהים",

כמו שהיה במבול, העובדה שהם אינם עושים כן היא משום ש"גבול שמת בל יעברון בל

ישובון לכסות הארץ". זו הכוונה "ישובון", שהם ישובו לעשות את מה שכבר עשו פעם

אחת, וכך הם היו בשני הימים הראשונים של הבריאה, עד ש"ויאמר אלקים יקוו המים

מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה", והם נקוו אל מקום אחד, ואז "למקוה המים

קרא ימים" והיבשה נקראת ארץ. אבל הים כשלעצמו הוא אין סוף, הוא כשלעצמו אינו

מוגבל. הארץ מוגבלת, ואין בה כח להתרחב, הארץ קיימת והיא דבר מוגבל אבל הים לא

מוגבל, הגבול והסוף שאנו רואים פה לא בא מכח המים אלא מכח מגביל מבחוץ, "שמתי

חול גבול לים", אבל המים אין להם סוף.

"מיצר ים", הכוונה, שמצרים היא מקום שהמציאות שנקראת "אין סוף" לא מתגלה

בו, מצרים הצרו, מצרים הגבילו את הכל ושמו אותו במיצר. מצרים לא מתרחבים משום

צד, הם לא מתרחבים לבלי גבול. אין להם שום חיבור לבלי גבול, אל המעבר לגבול. לכן

הם אלו שאיבדו וסילקו מן העולם את העניין שנקרא "מים שאין להם סוף".

כל מציאות של דבר היא בעצם גבול

יציאת מצרים נקראת גילוי של בלי גבול. והנה, אחד הפנים של גבול הוא שכאשר אנו

רואים "שמן" הדבר הזה הוא רק שמן, וכאשר אנו רואים חומץ הדבר הזה הוא רק חומץ.

כשרואים דם, זה רק דם, וכשרואים מים, זה רק מים. זה נקרא להכניס את הדברים לגבולות.

הכוונה ב"בלי גבול", שכאשר רואים מציאות היא יכולה לייצג אין סוף של אפשרויות.

שום טבע לא ברור, רק משום שרצונו של בורא העולם שיתגלה כדבר כזה, וגם הרצון הזה

נועד כדי להעמיד אותנו בניסיון, אם נתגבר ונראה את הבלי גבול של בורא העולם, שהכל

יצא מהאין סוף והכל מחובר לשם. הכל, כל המציאות הקיימת בעולם, מקורה באין סוף,

כך שכאן נמצא הגבול המוגבל שבו הוא נמצא, אבל הוא מחובר לאין סוף, הוא תמיד יכול

להיות כל דבר אחר שהוא. ואז, אם אנו רואים מים הם יכולים להיות מים, הם יכולים להיות

שמן, והם יכולים להיות גם יבשה. הם יכולים להיות הכל ממש גם להיות אש, כפי שהיה

כאשר ירדה האש מן השמים ולחכה את המים שסביבות התעלה בהר הכרמל, במזבח

שבנה אליהו, "ואת המים אשר בתעלה לחכה", עניינה של אש, כידוע, שהיא הופכת את

כל מה שהיא שולטת עליו לאש, אם האש לוחכת מים היא הפכה אותם לאש. כל דבר יכול

להיות כל דבר. זה קורה כשאנו יוצאים ממצרים. יוצאים מהמיצרים ששמים אותנו בהם,

העולם הזה וכל ענייניו הצרים. כל מי שכפוף למהלכים אלו, שהעולם הזה נראה כאילו

הוא כפוף להם, פירוש הדבר שבעצם הוא לא יצא ממצרים.

זה ההבדל, בין גילוי שם הוי'ה לאבות, האומר שבורא העולם מהוה, וכל אשר חפץ

עשה בארץ בימים וכל תהומות, הכל ניתן לשינוי, ובורא העולם עושה את כל הניסים

והנפלאות שבעולם. אולם הגילוי שנגלה למשה רבינו, זה עומק הגילוי של הפנים

במציאות עצמה. המציאות עצמה היא בעצם לא מוגבלת, היא בעצם עניינה יכולה להיות

כל דבר. זה החידוש של יציאת מצרים. יש מיני ניסים כאלו שמשנים את כל המהלך וכל

התפיסה של מה שנקרא דרך הטבע. דבר פיזי קיים שיש לו מידות ואפשר למדוד אותו,

והוא לא תופס מקום, זה דבר בלתי אפשרי בעליל בעיניים שלנו, דבר מנוע הסותר את

עצמו, כך הוא כאשר אנו מסתכלים בעיניים שלנו, אבל חז" ל מגלים לנו (יומא כ"א ע"א)

"דבר זה מסורת מאבותינו מקום ארון אינו מן המידה", הארון היו לו מידות מדויקות ואם

הן לא מדויקות הוא פסול, והארון נמצא בבית קדשי הקדשים ולא תופס מקום. אנחנו

שואלים כיצד הדבר יתכן שדבר לא תופס מקום, כי לאוזן ערלה כמו שלנו זה נשמע כדבר

שסותר את עצמו. כאילו נאמר שאחד זה שנים או שנים זה שבע. אני אומר דבר וסותר אותו

מיניה וביה. אולם האמת היא שאלו לא דברים סותרים, אלו שני דברים שונים, וכך, הדבר

הוא דבר, והמקום הוא מקום, ויש דבר שאינו תופס מקום. מערכת המושגים שלנו, שייכת

למצרים, אולם יציאת מצרים פתחה את אותו מיצר ים, אותו מיצר, שהדעת שלנו שמה

במצור את הבחינה הנקראת אין סוף, שממנו הכל יצא. הכל נתגלה מה"אין סוף", וכל דבר,

כל דבר בעולם מחובר לבלי גבול, מחובר לאין סוף, מאין סוף הוא יצא ואת האין סוף הוא

מגלה, והוא יגלה בסופו של דבר.

לפי מעשי אני נקרא – כך מתגלה שם הוי'ה

זה כפי הנראה פירוש הדברים " לפי מעשי אני נקרא", שבורא העולם גילה כאן ומלמד

אותנו, שאותו "אני" - זהו אותו אני הנקרא בשם הוי'ה השם המפורש - אומר על עצמו

לפי מעשי אני נקרא. היינו, בכל מעשה ומעשה שאני עושה, בכל מעשה שאני פועל, מתגלה

במעשה הזה ההויה כולה. כל שם עניינו סוג מסוים של מעשים, ובכל מעשה, היינו בכל

סוג של פעולה, "כשאני יושב בדין אני אלוקים. כשאני מרחם על עולמי אני נקרא הוי'ה",

מתגלה ה"אני", הפירוש הפשוט של שם אהיה הוא שאותו שמי הוי'ה שלא נודעתי לאבות,

אותו שם מגלה את הפנים האחרות של המציאות, אני נמצא, היינו שאותו "אני" נמצא בכל

פעולה ופעולה מפעולותיו של בורא העולם, זה נקרא "לפי מעשי אני נקרא".

הרשב"ם מגלה לנו זאת, אולם באופן הנראה מוזר, הוא כותב שיפרש את עניינו של

שם א-היה בא"ת ב"ש, וכך הוא מטריח אותנו לקחת גיליון נייר ולחשב את התמורות לפי

הא"ת ב"ש, וכותב שעניינו, שהוא קורא עצמו בא' ואנו קוראים אותו בי' . כוונתו, ששם

אהיה ושם הוי'ה הם שניהם אחד, אלא שכשאדם מדבר על עצמו הוא אומר "אעשה"

וכשהוא מדבר על אחר הוא אומר "יעשה", לכן שם הוי' ה בפינו שלנו מתחיל בי', כי אנו

מדברים עליו, ושם אהיה זה שם הוי'ה כפי שנאמר בפיו שלו ולכן הוא נקרא בא' . זה הסוד

שמגלה הרשב"ם, אולם מדוע הוא מטריח אותנו בא"ת ב"ש. הסיבה לכך היא משום שכך

כתוב בפסוק "זה שמי לעלם", צריך להעלים. אבל להעלים אין הכונה שאף אחד לא ידע,

לא צריך להעלים אותו לגמרי, לכן הוא נתן לנו את הפתח. למי שלא יטרח לא מגיע לדעת,

כי צריך להעלים אותו, אבל למי שיטרח ויסלק את ההעלמה מגיע לדעת. והכוונה בכל זה

ללמדנו ששם אהיה הוא כעניינו של שם הוי'ה, כמו שבורא העולם קורא את עצמו.

שם הוי'ה כמו שהוא נכתב, בפשטות מתחיל בי' , ממשיך באות ה' שאחריה , ולאחריה

האות ו', ואחריה ה'. אכן, חז"ל מגלים לנו, ששם הוי'ה אינו מתחיל בי' אלא תחילתו בקוצו

של י'. שם הוי'ה כולל חמש דרגות ולא ארבע. קוצו של יוד זו דרגה בפני עצמה, ואחריה

הי' עצמה היא עוד דרגה, וכך הה' הו' והה' בתרא, כך שיש חמשה דברים בשם הוי'ה, אחד

מהם זה קוצו של יו"ד הנבדל מהיו"ד. האות י', כפי שכותב רש"י בתחילת שירת הים,

לעולם על שם המחשבה נאמרה. הי' היא מילה שנאמרת על עתיד, י' מעתדת כל פועל,

מ"הלך" ל"ילך", וכן יבוא, יעשה, בעתיד, כך שקוצו של יו"ד, מחברת את היו"ד שהיא

על שם המחשבה, היינו את דעתנו שלנו, למה שגבוה ממנה, למה שלמעלה ממנה. זו

הקוצו של י' של שם הוי'ה. כאן אנו מתחברים למה שמעלינו, גבוה יותר. באופן, שקוצו

של יו"ד, כפי שכותב האריז"ל והדברים ברורים בדברי רבותינו, מייצג את שם אהיה,

שממנו נולד והגיע שם הוי'ה. זו הבחינה שבארנו, פירוש שם הוי'ה שנתגלה למשה רבנו

הוא אותו השם שנאמר עליו "לא נודעתי" לאבות, ואף ש"נודעתי" בשם כמות שהוא אבל

זה לא היה באופן שנתגלה למשה רבנו, כי למשה רבנו זה נתגלה אחרי שנתגלה שם אהיה

ואז יש פנים אחרות לשם הוי'ה, ובפנים אלו ההוי'ה כלל אינה מסוימת, אלא היא

מלכתחילה הוי'ה שרק בורא העולם הוא הוית הדבר, רצונו של הבורא הוא הוית הדבר

ואין כאן שום הוי'ה ומציאות אחרת.

זה נתגלה ביציאת מצרים, ומכח הגילוי הזה אנו באמת יצאנו ממצרים. יצאנו ממצרים

לחיות ולהיות בתוך מציאות אחרת. כך צריך וכך חייב להיות, זאת יציאת מצרים שאליה

אנו צריכים להתחבר ולהיצמד. אנחנו יוצאי מצרים, אנו צריכים לזכור את יציאת מצרים

פעמיים בכל יום, לפחות. ואנחנו מוכרחים להיות מחוברים ליציאת מצרים. החיבור

ליציאת מצרים, זה חיבור לכל מה שקרה שם. זה חיבור למציאות אחרת לגמרי, שנתגלתה

ביציאת מצרים, שעניינה יציאה מאותו מיצר שהוא מצרים, מאותו מיצר ים.

הגילוי הזה לא נודע לאבות. על זה כתוב "לא נודעתי להם". להתגלות, זה לא נתגלה

להם. אכן, הם ידעו את זה, הם האמינו בזה באמונה שלמה. אנחנו נמצאים בפרשות של

יציאת מצרים, ומלמדים אותנו שלא די בקריאת הפרשה, אלא שאנו חייבים להתחבר למה

שנלמד מכל המערכת של גלות וגאולת מצרים. ההתחלה של יציאת מצרים היא כאן.

ההתחלה של גלות מצרים היא בפרשת שמות, וההתחלה של גאולת מצרים היא בפרשת

וארא. אנחנו צריכים להבין שאם נתרומם באמת לקראת ההשגה הזאת. אז נהיה הרבה יותר

קרובים לגאולה השלמה, שאנו מייחלים ומצפים לה בכל יום. זה הפירוש הפשוט במילים

שאנחנו אומרים שלש פעמים ביום "וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלקים אין

עוד". היינו רק הוא, רק רצונו, זה הדבר היחידי הקיים, אין עוד. המהר"ל מדגיש ומלמד

אותנו בכמה מקומות באופן ברור מאוד, שכשכתוב בתורה "אין עוד", אין הכוונה רק שאין

עוד אלהות, אלא הכוונה ב"אין עוד" שאין עוד מציאות כלל.

ההמשך הוא "על כן נקוה לך ה' אלקינו לראות מהרה בתפארת עוזך". "על כן", מפרש

הגר"א, והדברים פשוטים, שאחר ה "וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלקים

בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד", אין כאן עוד מציאות אחרת חוץ ממציאותו

יתברך, ופעולותיו יתברך, "על כן", אם אנו מקיימים את אותו "וידעת היום והשבת אל

לבבך", אז אנו יכולים ומותר לנו לקוות "לראות מהרה בתפארת עוזך". במהרה בימינו,

אמן.

הגרמ"ש זצ"ל