"אמר רבא ואיתימא ר"י בר"ח, מדה טובה ממהרת לבא ממדת פורענות, דאילו במדת פורענות כתיב ויוציאה והנה ידו מצורעת כשלג, ואילו במדה טובה כתיב ויציאה מחיקו והנה שבה כבשרו, מחיקו הוא דשבה כבשרו".
יסוד ההויה הוא הטוב, המדה הטובה היא המגמה של המציאות בכללה, והיא אחודה בשורש החיים של מקור החיים, מקור הטוב. עומדת היא בשביל כך למעלה מכל צמצומים והגבלות של זמן ושל מקום, ומתוך אפילו ברדתה למאורעות הזמן והמקום, רשמי העילוי ותגבורת המעוף ניכרים בה והיא ממהרת לבא. מה שאין כן במדת הפורענות, שכל ענינה במציאות איננו אלא טפל ועראי, וכל ערכה אינו כ"א לשמש את הטוב, לצחצח את כלי הקבלה שלו, ולהביא את היצור למעמד של הופעה כזו שיוכל לקבל את שפעת הטוב בכל שטפה. ומתוך כך כל העיכובים הכרוכים בזמן ובמקום הנם קשורים עמה, ומעכבים את מציאותה והגלותה. ועם זה כרוכה היא הידיעה המבדלת בין מדה הטובה למדת הפורענות, שהמדה הטובה היא עצמית זקוקה ומצורפת אל ההויה ואל החיים בפנימיותם, ומדת הפורענות אינה כ"א חיצונה נוגעת רק בשטחים החיצונים של המציאות, אותם הנגלים לעין בצורה הדמיונית, שהיא ההערכה של הפורענות שמוצגת לגבי מקבליה לפי אותה המדה שנתרחקו בעצמם מהמציאות האמיתית, ונכנסו להקשר בדמיונות של כבלי החושים בירידתם, בכל אחד לפי ערכו ע"פ ההשלטה של הדמיון, המשטח את ההויה לא ע"פ תכונתה האמיתית כ"א מה שמתגלה ממנה בשטח החיצון. וע"כ מדה טובה ממהרת לבא ממדת פורעות , אור החופש שלמעלה מן הזמן ומכל ערך מוגבל מופיע בה, והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק 1 . וכאן, בראשית הצעדים של ההעמדה על האמת, מה הוא אורן של ישראל וכמה נורא ואדיר הוא הערך הפנימי העליון, עד שכל תיאורים חיצונים לא יוכלו לחצוץ בעדו, בא החזון של ההנמכה של המדה החיצונית של הפורענות, לגבי המדה הפנימית של הטובה. דאילו במדת פורענות כתיב ויוציאה והנה ידו מצורעת כשלג , לפני ההוצאה, לפני ההתגלות לעינים, לא יש מקום כלל לשום רע ולשום פורענות לנגע לפי העצם והאמת, רק מה שהיא באה בהופעה אך מראות עינים היא, ויוציאה והנה ידו מצורעת כשלג . ואילו במדה טובה, שהיא עצמית, כתיב ויוציאה מחיקו והנה שבה כבשרו, מחיקו הוא דשבה כבשרו . המדה הטובה, היא חודרת בעצמיותם של הדברים, בהקשר העצמי שיש לה עם שורש ההויה המתעלה מכל לחצים ועכובים של זמנים ושל מקומות, והיא ממהרת לבא. כי זה אלהים אלהינו עולם ועד הוא ינהגנו עלמות 2 . חסד אל כל היום. כאור בוקר יזרח שמש, בוקרו של אברהם, מכון הזריזות, וישכם אברהם בבוקר 3 , אוצרה של המדה הטובה הממהרת לבא, אני ד' בעתה אחישנה 4 .
יז. 1. יחזקאל א יד. .2 תהלים מח טז. .3 בראשית כב ג. .4 ישעיה ס כ.
When Moses expressed his doubts as to whether the people would believe he was indeed God’s messenger, God gave him a sign to prove his authenticity — but a sign which implied displeasure in Moses’ lack of faith in his people.
What was the sign? Moses’ hand temporarily became white with tzara’at (leprosy). A miraculous sign, to be sure, but tzara’at is an affliction that defiles — a clear indication that Moses was being chastised.
The Sages noted a subtle discrepancy between the Torah’s description of Moses’ hand turning leprous and its subsequent return to normalcy. The first time, Moses took out his hand “and behold! his hand was leprous like snow” (Ex. 4:6). Then Moses placed his hand inside his robes a second time, and when he had “removed it from his chest, his skin had [already] returned to normal” (Ex. 4:7).
A careful reading of the text indicates that the two transformations occurred differently. The leprosy took hold after Moses removed his hand from his robe; but his hand reverted to its normal color even before he had taken out his hand, while it was still inside his robe. Why should there be a difference between the two?
From here, the Sages concluded,
“The Divine trait of tovah [goodness] comes more quickly than the trait of puranut [suffering or punishment]” (Shabbat 97a).
What does this mean? Why should one trait be faster or better than another?
Transcending the Limits of Time
There is in fact an essential difference between these two facets of Divine providence. The attribute of tovah is the very foundation of the world. Divine goodness is the goal of all existence; it is united with the very source of life. For this reason, this trait transcends the restrictions of time and place. Even when it descends into our finite world, a reality bound by time and place, we may still sense its elevated, limitless source.
This is the meaning of the Talmudic statement, “The trait of goodness comes more quickly.” The attribute of tovah reveals an inner light, free from the restrictions of time and place. Ezekiel described this phenomenon in his sublime vision of angelic creatures “running and returning, like rapid flashes of lightning” (Ezek. 1:14).
The trait of puranut is a different story. Puranut is not an intrinsic aspect of reality. It is ancillary and transitory. Its value is only to serve the good, to “refine the vessels” so that they will be able to receive the flow of Divine goodness in all of its abundance.
As a result, puranut is subject to the limitations of time and place, and its manifestation is delayed.
The True Nature of Israel
While Divine goodness is integrally connected to the inner essence of life, puranut relates to its superficial aspects. The more we distance ourselves from the true reality, the more our worldview becomes filtered through the lens of puranut. Seeing the world as a place of judgment and suffering is a perception emanating from distortions of the imagination. It does not focus on the true nature of reality, but on its external appearance.
Precisely here — as God taught Moses the true inner nature of Israel, beneath the cloak of outer appearances — the superficiality of puranut was unveiled. Moses’ arm only looked leprous after it was exposed to the outside light. In the realm of true essence, there is no place for suffering and harsh punishments; this trait belongs to the realm of superficial appearances.
Moses’ hand was restored to its original healthy state as soon as he placed it “inside his chest” indicating that the attribute of goodness reflects the inner essence of reality. It is connected to the root of creation, transcending all limitations of the finite universe. Therefore Divine beneficence is not restricted by the framework of time and “arrives quickly.”
(Sapphire from the Land of Israel. Adapted from Ein Eyah vol. IV, p. 243)
There is in fact an essential difference between these two facets of Divine providence. The attribute of tovah is the very foundation of the world. Divine goodness is the goal of all existence; it is united with the very source of life. For this reason, this trait transcends the restrictions of time and place. Even when it descends into our finite world, a reality bound by time and place, we may still sense its elevated, limitless source.
This is the meaning of the Talmudic statement, “The trait of goodness comes more quickly.” The attribute of tovah reveals an inner light, free from the restrictions of time and place. Ezekiel described this phenomenon in his sublime vision of angelic creatures “running and returning, like rapid flashes of lightning” (Ezek. 1:14).
The trait of puranut is a different story. Puranut is not an intrinsic aspect of reality. It is ancillary and transitory. Its value is only to serve the good, to “refine the vessels” so that they will be able to receive the flow of Divine goodness in all of its abundance.
As a result, puranut is subject to the limitations of time and place, and its manifestation is delayed.
The True Nature of Israel
While Divine goodness is integrally connected to the inner essence of life, puranut relates to its superficial aspects. The more we distance ourselves from the true reality, the more our worldview becomes filtered through the lens of puranut. Seeing the world as a place of judgment and suffering is a perception emanating from distortions of the imagination. It does not focus on the true nature of reality, but on its external appearance.
Precisely here — as God taught Moses the true inner nature of Israel, beneath the cloak of outer appearances — the superficiality of puranut was unveiled. Moses’ arm only looked leprous after it was exposed to the outside light. In the realm of true essence, there is no place for suffering and harsh punishments; this trait belongs to the realm of superficial appearances.
Moses’ hand was restored to its original healthy state as soon as he placed it “inside his chest” indicating that the attribute of goodness reflects the inner essence of reality. It is connected to the root of creation, transcending all limitations of the finite universe. Therefore Divine beneficence is not restricted by the framework of time and “arrives quickly.”
(Sapphire from the Land of Israel. Adapted from Ein Eyah vol. IV, p. 243)
Related....:
כי רגע באפו, חיים ברצונו.
ההשקפה הכללית על חסד ד' המלא עולם תלמדנו, שהטוב והחסד של החיים הם היסוד הקבוע והמנצח במציאות. ואם אנחנו מוצאים את הרע, את האף והזעם, שמתגלה בעולם, הרי הוא לעומת הטוב הכללי דבר ארעי, יוצא מן הכלל, ובא רק כדי לבסס את הטוב, להעמיקו ולהרחיבו. כי אין שום ספק, שהמגמה הכללית מתגלה בהיסוד והתכן הקבוע בשטפו התדירי במלא עולם כולו. וכאשר אנו בודקים את כל מוסדי עולם וכל ההויה כולה, ומוצאים אותה כולה מלא חיים, אנו מכירים כי החיים הם ברצונו הקבוע, ביסוד הופעת ההנהגה, והמציאות הכללית, והאף הוא רק רגע, שוטף וחולף, עובר ומתבטל, כדי להבהיק על ידו יותר את יסוד החיים וההויה במלא טובם. כי רגע באפו חיים ברצונו.
בערב ילין בכי, ולבוקר רנה.
ומשום כך אנו מכירים, כי גם הרגע של האף, חוץ ממעוט מציאותה לפי הערך של כללות ההויה, שהיא מלאה אור החיים והחסד הבלתי פוסק, גם אותה השעה שהרע שולט הוא רק הכשר והכנה אל הטוב. והבכי ילין רק בערב כדי להכשיר את הרנה של הבוקר בעת זריחת אור הישועה, שתהיה הרנה יותר עמוקה, יותר חודרת ויותר מורגשת. בערב ילין בכי, ולבוקר רנה.
Like: TOTALLY wow!!!😊😊😊
