כתיב בפרשתן (ה, יד) ויוכו שוטרי בני ישראל אשר שמו עליהם נוגשי פרעה לאמר , מדוע לא כיליתם חוקכם ללבן כתמול שלשום גם תמול גם היום '.
ופרש"י בזה"ל 'ויוכו שטרי בני ישראל - השוטרים ישראלים היו וחסים על חבריהם מלדחקם, וכשהיו משלימים הלבנים לנוגשים שהם מצריים, והיה חסר מן הסכום, היו מלקין אותם על שלא דחקו את עושי המלאכה, לפיכך זכו אותם שוטרים להיות סנהדרין, ונאצל מן הרוח אשר על משה, והושם עליהם, שנאמר (במדבר יא , טז) 'אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת', מאותן שידעת הטובה שעשו במצרים, כי הם זקני העם ושוטריו'.
מדוע פירש רש"י כאן את שכרן של השוטרים
ראשית יש לדייק מדוע היה צריך רש"י מפרש המקרא לפי פשוטו, לבאר בפסוק דידן מה היה שכר השוטרים והרי אין פשט המקרא חסר מאומה , אילו לא נאמר הכא אודות שכרם ואין זה נצרך כלל להבנת פשוטו של מקרא.
עוד יש לעיין מהי המידה כנגד מידה בזה שמחמת שהוכו השוטרים עבור כלל ישראל , על כן זכו בב' מתנות אלו להיותם חברי הסנהדרין, שויאצל מרוחו של משה, ולכאורה אין שום שייכות בין המתנות הללו לבין גדלות הנפשם שהוכו עבור בני ישראל.
מדוע רק בפסוק דידן הוכתרו בתואר 'שוטרי בני ישראל'
בכדי לבאר את דברי רש"י במלואם , נקדים דבר תימה הפלא ופלא בדברי הפסוקים עצמם. הנה בפסוק דידן נאמר 'ויוכו שוטרי בני ישראל' . והנה אותם שוטרים כבר הוזכרו לעיל בתורה הק' ב' פעמים, תחילה במה שנאמר (פסוק ו) 'ויצו פרעה ביום ההוא את הנוגשים בעם ואת שוטריו לאמר'. וכדפרש"י 'השוטרים היו ישראלים, והשוטר ממונה לרדות בעושי המלאכה'. ועוד נאמר (פסוק י) 'ויצאו נוגשי העם ושוטריו ויאמרו אל העם לאמר כה אמר פרעה אינני נתן לכם תבן'.
והנה בב' הפסוקים הללו לא כונו השוטרים הישראלים בשם 'שוטרי בני ישראל' , אלא רק בשם 'שוטריו' היינו שוטריו של פרעה, או שוטרי העם, אך לא שוטרי ישראל, ורק מפסוק דידן ואילך, נכתרו השוטרים הללו בתואר הלזה 'שוטרי בני ישראל', כך בפסוק דידן, וכך גם להלן (פסוק טו) 'ויבואו 'שוטרי בני ישראל' ויצעקו אל פרעה לאמר וגו'. ואומר (פסוק יט) 'ויראו שוטרי בני ישראל אותם ברע לאמר' וגו'.
ובאמת אילולי פירש"י היינו אומרים, שאותם שוטרים שנכתבו בתחילה, לא היו שוטרים ישראלים אלא שוטרים מצריים, אך רש"י פירש שהשוטרים היו ישראלים ודבר תימה הוא מדוע לא נקראו כבר בתחילת הפרשה 'שוטרי בני ישראל'.
עוד דבר תימה ופלא יש בזה , במה שנאמר בפסוק דידן 'אשר שמו עליהם נוגשי פרעה', וצ"ע מאי קמ"ל בתיבות אלו, ומאי נפק"מ מי שמם לשוטרים. וזאת ועוד מדוע רק כאן בפסוק זה נזכר מי שם אותם לשוטרים, והוי ליה למימר זאת כבר לעיל, בהזכירו אותם לראשונה.
והנה בפשטות נראה , שאותם השוטרים שפרעה מינה אותם שיהיו רודים בעם לעשות מלאכתם, מסתמא היו אנשים הראויים לעבודתם זו בעיני פרעה, אנשים שיש בכוחם לרדות בעם, והשוטרים הללו עשו את עבודתם זו כשרדו את בני ישראל בכל יום ויום מאז תחילת קושי השעבוד, ועד עתה - בבוא משה רבינו ואהרן הכהן בשליחות הקב"ה אל פרעה הרשע, ואז יצא פרעה בגזירתו החדשה שלא יותן תבן לבני ישראל, ובשעה זו עמדו אותם שוטרים בפני נסיון קשה ומר, כשמצד אחד ידעו שהעם לא יוכלו לעמוד בתוכן הלבנים שהיו רגילים לעשות, שהרי לא ניתן להם תבן, מאידך ידעו שאם לא יעשו הם את חלקם ולא ירדו בעם, אזי הם עצמם ימצאו אשמים ויענישו אותם קשות, ואז באותה שעת נסיון גמלה בליבם של השוטרים ההחלטה, שלא לרדות בעם, ולא לעשות את דבר פרעה ביד נוגשיו, על אף העונש הגדול שיושת עליהם, ואז אירע לראשונה בתולדות השעבוד , שהשוטרים הימרו את פי פרעה ואת פי נוגשיו, ואז נענשו השוטרים קשות והיכו אותם מכות נמרצות, מכות אכזרי כפי שנאתם הגדולה של המצריים לכל אשר בשם ישראל יכונה .
לפי גודל השכר מוכח גודל המסירות נפש
מעתה נוכל להבין היטב מדוע דווקא בפסוק דידן זכו השוטרים הללו להיות מוכתרים בתואר 'שוטרי בני ישראל', לפי שעד עתה לא נחשבו השוטרים לשוטרי בני ישראל, אלא לשוטרי פרעה , כי את שליחותם של נוגשיו היו עושים – והיו רודים באחיהם בני ישראל, אך מפסוק זה ואילך, בו מסרו השוטרים נפשם עבור אחיהם בני ישראל, ונתנו גיוום למכים ללקות ומכ אכזריות, כידוע מאמר חז"ל (כתובות לג:) 'מלקות חמור, דאמר רב אילמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה, פלחו לצלמא'. הנה כיון שהשוטרים הללו עמדו בנסיון זה בגבורה עצומה , בכדי אחיהם בני ישראל לא יסבלו, אשר על כן מאז ואילך זכו לתואר הזה 'שוטרי בני ישראל' , כי מאותו רגע ואילך נהפכו הללו מלהיות שלוחי ושוטרי נוגשי פרעה, להיותם 'שוטרי בני ישראל' שוטרים המגינים על אחיהם עם בני ישראל .
ורש"י ז"ל ברצותו לבאר לן עד היכן גדלה הקרבתם ומסירות נפשם של אלו באותה השעה , שלא נטעה לחשוב שמכות אלו היו דבר של מה בכך, כתב את גודל שכרן , למען נדע לפי גודל השכר העצום , את גודל מסירות נפשם של אלו עבור עם בני ישראל, כי בוודאי לא בכדי זכו לב' מעלות נפלאות כל כך להיות חברי סנהדרין, ונאצלים מן הרוח שלך משה רבינו, ולכן הוצרך רש"י להביא בפסוק דידן את מהות שכרם בבוא הזמן.
והיינו טעמא גם לכך שרק בפסוק הזה נאמרו תיבות אלו 'אשר שמו עליהם נוגשי פרעה', וזאת לבל נטעה לחשוב שהשוטרים נענשו בעונש של מה בכך, כי נוגשי פרעה הרשעים האכזריים שהתאכזרו ושמו את ילדי ישראל בבנין, ושחטו עבור פרעה את התינוקות, הם אלו ששמו אותם לשוטרים, והם אלו שהיכו את שוטרי בני ישראל.
אי אפשר להיות חבר הסנהדרין בלא דעת חוק ומשפט
מעתה נוכל גם לבאר את ענין המידה כנגד מידה בב' מעלות טובות הללו, לבין ענין המכות שלקו. הנה זה ברור, שבכדי להיות חברי הסנהדרין לא די ללקות ולמסור נפש עבור אחרים, כי כל ההלקאות שבעולם אינן יכולות ללמד דבר חוק ומשפט לדיין היושב על מדין, אכן לכשנתבונן בדברי רש"י נשים אל לב ש אותם השוטרים המוכים לא נעשו מיד חברי הסנהדרין, ולא נמנו מיד עם זקני העם, אלא אך ורק אחר זמן זמנים טובא, במעשה דמתאוננים המוזכר בפרשת בהעלותך (יא, טז) וכמו שכתב רש"י הכא 'לפיכך זכו אותם שוטרים להיות סנהדרין, ונאצל מן הרוח אשר על משה, שנאמר (במדבר יא , טז) אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו'.
והתם פרש"י בזה"ל 'שהזקנים הראשונים שהיו איתם במצרים מתו באש התבערה', וכאן אמר לו 'לך ואספת את שוטרי העם במצרים', עתה יתמנו בגדולתן כדרך שנצטערו בצרתן'. ולכאורה הוא באמת דבר תימה, מדוע המתין הקב"ה עם שכרם של אלו שמסרו נפשם כל כך עבור כלל ישראל, על כרחין צ"ל שאותם השוטרים עם כל זכותם הגדולה, לא היו עדיין יכולים לשמש כחברי הסנהדרין, ורק אחר שלמדו והשלימו את חוק לימודיהם, רק אז יכלו להיות מחברי הסנהדרין.
אין מעמידין בכל הסנהדרין מי שיש בו אכזריות, ומי שאינו רחמן
והנה כל חבר סנהדרין וכל דיין היושב בדין, חוץ מידיעת החוקים והמשפטים שהוא צריך לידע, הוא צריך גם להיות בעל לב רגש ורחמן, שכאשר הוא שופט אדם למלקות, הוא צריך להרגיש את כאב המלקות, וכן כל כיוב"ז, וכמו שפסק הרמב"ם בהלכות סנהדרין (ב, ג) 'אין מעמידין בכל הסנהדרין לא זקן מופלג בשנים, ולא סריס מפני שיש בהן אכזריות, ולא מי שאין לו בנים כדי שיהא רחמן' .
ובאמת אותם השוטרים, במעשיהם כבר היו כחברי סנהדרין, שהרי שפטו את בני ישראל הנרדים תחתיהם, ומאידך גיסא היו גם בעלי רחמנות, ונמצא שבתכונותיהם ובמהות נפשם היו באמת כדיינים, ועל כן זכו להיותם חברי הסנהדרין, כי הם היו הראויים לכך בתוקף מעשיהם ומעמדם, אלא שעדיין היו צריכין להשלים את חוק לימודם, ואז נתמנו להיות דיינים כפי שאכן היו ראויים לכך.
'ימות משה ומאה כיוצא בו, ולא תנזק צפורנו של אחד מהם'
עתה נבוא אל המעלה השניה שזכו בה שוטרי בני ישראל, שנאצל עליהם מרוחו של משה רבינו, והנה כל ענין האצלת הרוח נבעה, מחמת בכייתו של משה רבינו שאמר לפניו ית"ש (במדבר יא, טו) 'ואם ככה את עשה לי והרגני נא הרוג אם מצאתי חן בעיניך ואל אראה ברעתי'. וכפירש"י התם שמשה רבינו אמר להקב"ה שהוא רוצה למות ולא לראות ברעתם של ישראל, והסכים ורצה למסור נפשו עבור כלל ישראל, וכמו שאמרו חז"ל (דב"ר ז, י) שאמר משה 'רבש"ע, ימות משה ומאה כיוצא בו, ולא תנזק צפורנו של אחד מהם'.
ולכן כאשר האציל הקב"ה מן הרוח אשר על משה רבינו, האציל על השוטרים הללו שהלכו בדרכיו של משה רבינו כבר בתחילת דרכם, לפי שגם הם מסרו עצמם להכאות ולמיתה ואמרו שימותו הם ומאה כמוהם ואל ינזק אחד מישראל, וזוהי המידה כנגד המידה בב' המעלות הטובות שקיבלום תחת מכותיהם.
בלימודו לאחרים חסרי החכמה, שמבלה ימיו בהשגחתו עליהם זוכה להצלחה בתורה
מעתה נבוא לבאר גם את שייכות העניינים לפרשיות השובבי"ם שאנו עומדין בפתחן, הנה איתא בדרשות החתם סופר (ח"ב ליקוטי אמרים ואתחנן עמו' תט) יסוד נפלא וזה לשונו 'והנה המכוון בלימודו שידע התורה, גם כי מצוה רבה היא, מ"מ איננו מצליח בלימודו כמו אילו היה מתכוון להגיע אל תכלית ללמד לאחרים, כי אז היה ממילא מצליח בלימודו של עצמו יותר מעתה, אעפ"י שלכאורה אינו כן, כי ע"י לימודו לאחרים חסירי החכמה, מבלה ימיו בהשגחתו עליהם ומפסיד לעצמו, מ"מ כיון שרצון ה' היא ללמד לאחרים, וזהו תכלית הלמוד , א"כ אם עיקר כוונתינו להטיב לאחריני, אזי מחוייב הענין שתהיה תורת עצמינו יותר מצלחת על ידי כן.' עכ"ד.
נמצא עולה מדבריו , שהמסייע לאחריני, והלומד על מנת לסייע לאחריני, כמו אותם שוטרי בני ישראל שבגופם סייעו לאחריני, הנה אע"פ שלכאורה נראה לו שהוא מפסיד לעצמו , מ"מ מחוייב הוא הדבר שתורתו תתקיים בידו עוד יותר מאילו לא היה מסייע לאחריני, וזהו לימוד גדול ויסוד נורא בתורת הכנסת השובב הביתה, שפעמים רבות אנחנו נלאים מלסייע ולעזור לאחרים , רק משום טענה זו של 'מתי אעשה אנוכי לביתי', אמנם מדברי החת"ס למדנו שאדרבא, אם אתה רוצה לעשות לביתך, עשה למען אחריני , כי אז תעשה לביתך עוד יותר והא בהא תליא.
והנה אותם בנים שובבים , אינם דווקא אלו שהרחיקו לכת מאיתנו בלשונם בלבושם ובשמם, אלא הם אלו שנמצאים עדיין עמנו בבתי מדרשינו ובחצרות קדשינו, אלו שליבם מר עליהם והם משוועים לעין טובה שתתחבר אליהם בטרם יחפשו את סיפוקם מחוץ למחיצה, והם אלו הבנים השובבים שעלינו מוטלת החובה לקרבם ואפילו על חשבון הלימוד העצמי, כי זהו רצון ה', להיותנו בטלים מתורתנו למען תורת אחרים, וזהו גם עומק דברי חז"ל 'ימות משה ומאה כמוהו ואל תינזק ציפורנו של אחד מהם', לא סוף דבר בגשמיות כי אם גם ברוחניות, שיהא משה ומאה כמותם בטלים עבור אחרים, למען לא תינזק רוחניותו של אחד מישראל ולו רק בקצה צפורנו.
צריך לפקוח עינים ולפתוח את הלב למצוקת זולתנו
נמצינו למדים מפרשת שוטרי עם בני ישראל , כיצד אנו צריכים לנהוג כאשר אנו רואים אי מי מבני ישראל העומד להינזק, שאנו צריכים למסור עצמנו עבורו, ושלא ינזק אפילו בקצה ציפורנו, והדברים הללו נוגעים הלכה למעשה, והדברים הללו צריכים להיותם נזכרים ונעשים בכל בית ובית, ולחנך באופן זה את כל בני הבית הגדולים עם הקטנים לעשות ולפעול עבור אחרים על חשבון עצמו, ואפילו לסבול למען אחרים, כמו שוטרי בני ישראל.
וכבר היה מעשה בכיתה חשובה אשר בתלמוד תורה חשוב, שהיה שם ילד שהיה פרא אדם ויד כל בו, ופעם אחת עולל ילד אחר באותה כיתה דבר תעלול מתוך משובת נעורים, וכשבא המלמד וראה את הדבר, היה בטוח שאותו פרא אדם הוא הוא האשם בהיותו מועד לכך, ואע"פ שטען לחפותו שוב ושוב , לא שעה המלמד לדבריו , והענישו כנגד כל הכיתה , ושלחו לביתו אחר כבוד, ואותו ילד שעולל את הדבר בעצמו, וגם שאר ילדי הכיתה שראו וידעו היטב מי עולל זאת, אף אחד מהם לא קם זע ולא סיפר דברים כהווייתם, ורק צדיק אחד היה שם בכיתה זו , שהלך לבית אביו של האשם האמיתי, וסיפר לו את אשר אירע, ואותו אב בהכירו את נפש בנו ידע שדברים בגו, ובירר ואכן נודע שכך הוי מעשה.
לחנך הבנים והבנות לסבול עבור אחרים זולתם
והנה בואו חשבון , אותם ילדי ישראל שלא טעמו טעם חטא , בוודאי לא שתקו מתוך רשעות, ובוודאי הצטערו בליבם על אותו מסכן ששלחוהו לביתו והענישוהו על לא עוול בכפו, אך כיון שלא התחנכו לעשות ולפעול עבור אחרים זולתם, לא היה להם את העוז ואת הכוח ואת האומץ לעמוד ולספר דברים כהוויתם.
וכאמור הענינים הללו נזכרים ונעשים בכל עת ועת, להיותנו בעלי רחמנות ובעלי לב רגש לצרכי אחרים זולתנו, אם בדברים קטנים ופעוטים כמו להעביר ילד כביש, וכל כיוצ"ב , וככל שנשתדל יותר עבור אחרים, כך נזכה שגם אנו נוכל לאותו שובב היושב בלבבנו, ולקיים בו מידה זו של 'שובו בנים שובבים ,' ואז נזכה להיותנו נאצלים מרוחו של משה רבינו , אכי"ר .
זאת תורת האדם
להיותנו בעלי רחמנות ובעלי לב רגש לצרכי אחרים זולתנו, אם בדברים קטנים, ואם בדברים גדולים, כמו לעזור לאחרים על חשבוננו, ולסבול צער גוף או ממון עבור אחרים, וככל שנשתדל יותר עבור אחרים, כך נזכה לקיים בעצמנו 'שובו בנים שובבים', ונזכה להיותנו נאצלים מרוחו של משה רבינו , אכי"ר.
האדמו"ר מטאלנא שליט"א
