טבעי הדבר הוא, שבההשקפה הרגילה, אותה ההתבוננות האלהית הבאה מהדעה המונוטיאסטית, שהיא ההשקפה היותר מפורסמת גם מצד האמונה, היא מסבבת לפעמים עצב וחלישות נפש, מפני הרפיון הבא ברוח האדם בציורו, שהוא בתור נמצא מסובב מוגבל וחלש רחוק הוא מההשלמה האלהית, המאירה באור תפארת גבורתה.
It is natural that according to the typical outlook, the understanding of Divinity that comes from the monotheistic view—which is the most widespread outlook [regarding matters] including [that of] the aspect of faith—will sometimes lead a person to [grow] depressed and [cause] his spirit to weaken, because of the languor that enters his spirit when he views himself as a being that is controlled, bounded and weak, far from Divine wholeness, which shines with the light of its powerful beauty.
ביחוד החולשה מתעוררת ע"י ההבלטה שהחסרונות המוסריים מתבלטים בנפש ע"י הפרליל במעמד האדם, לעומת השלמות האלהית, ביחש אל הצדק והמוסר.
In particular, [his] weakness is aroused because [his] ethical failings come to the fore in [his] spirit when compares the status of the human being to the Divine perfection in regard to justice and ethics.
אמנם עלולה חולשה זו להיות מתמעטת באותה המדה שהאדם מוצא את עצמו איתן במעמדו המוסרי, המעשי והמדותי.
However, this weakness is liable to decrease to the extent that he finds that he is firm in terms of his ethics, actions, and character.
אבל מ"מ אין החולשה נפקעת לגמרי, מפני ההשערה הזורמת של הצעירות החדלה לגבי הגודל האלהי, המבהיל בתעצומות אין סוף את הרעיון היותר רחב.
But even then, [this] weakness is not entirely ameliorated, because of [his] ongoing appraisal of [his] mortal smallness as compared to the Divine greatness, which overwhelms [a person’s] most expansive conception with its infinite immenseness.
א׳:צ״ו
פחות מההשקפה הזאת מיגעת את האדם ההשקפה המונוטאיסטית, הנוטה לההסברה השפינוזית, כשהיא מזדככת מסיגיה, המובלטת בחלקים רבים ממנה בהחלק התבוני של החסידות החדשה, שאין שם דבר מבלעדי האלהות.
Less enfeebling than this [above] view is the monotheistic view that tends to a Spinozism purified of its dross—[a view] many of whose aspects are emphasized in the intellectual [teachings] of the new Hasidism. [This view states] that there is nothing besides Divinity.
האדם מוצא את עצמו, שאם אך לא יתפס בתוכיותו מקום בפני עצמו, שאז בהקרעו בדמיונו מהשלמות של אין תכלית האלהית, הוא ודאי חדל ורפוי, ואיננו כלום, ואיננו כלום עוד יותר מהאין כלום של הביטול הערכי שבא ע"י ההצטיירות הראשונה;
A person finds that, if there is nothing in him that is intrinsic, then when in his imagination he is torn away from the perfection of the Divine infinity he is certainly mortal and feeble, and he is nothing. He is a “nothing” even more than the nothingness of relative nullification that comes as a result of the former visualization [of standard monotheism].
מפני שאז הוא נחשב שאמנם יש איזה מציאות לו בפ"ע בגבולו ותחום חפצו והכרתו, רגשותיו ונטיותיו, אלא שעולמו הוא קטן באין שעור עד כדי חולשה ואפסיות לעומת הגודל האין תכליתי האלהי, אבל אין זאת אפסיות גמורה ומוחלטת בעצם;
[With standard monotheism,] he is considered to indeed possess some independent existence within his limitation and [within] the arena of his drives, awareness, feelings and predilections—except that his world is so immeasurably small that it is weakness and nothingness compared to the greatness of the Divine endlessness. However, this is not, in essence, a complete and absolute nothingness.
לא כן הוא בההשקפה השניה, המסברת שאין דבר חוץ מהאלהות המוחלטת, א"כ השיקוע בנטיותיו הפרטיות של האדם, הנשענות על השקפת החיים שיש איזה מציאות פרטית הוה לעצמה, אפילו בצורה שבקטנות, הוא רק הבל ושוא נתעה;
That is unlike the latter view, which explains that there is nothing outside absolute Divinity. According to [this], a person’s immersion in his personal predilections—which rely on a view of life that there is some particular reality that exists intrinsically [within him], even if in the smallest form—is mere vanity and errant emptiness.
וראוי היה לפי זה להשקפת עולם להיות מחלישה את רוח האדם במעמקי ההתבוננות שלה עוד יותר מהראשונה, מ"מ אין הדבר כן, אלא שזו האחרונה משיבה לאדם מיד את עז נצחו, היא רק מעודדת אותו, שאין לו לשכח את אמתת הוייתו, ושעליו להתרחק מכל ארחות החיים הנובעים מהמחשבה הטעותית של הישות של עצמו הפרטי, הקרוע ברוחניותו מהאין סוף האלהי, אבל כיון שהוא צועד על דרך זה, אין לו עוד לכבוש דבר של מציאות כ"א דבר של דמיון כוזב, וכבר הוא מאושר באין סוף.
It would seem that the depth of [such a] view of the world would weaken a person’s spirit even more than the first, [standard monotheistic viewpoint]. Nevertheless that is not so. Rather, this latter [viewpoint] immediately restores to a person the might of his eternity. It does nothing but encourage him not to forget the truth of his being, and [to remind him] that he must distance himself from all ways of life that come from the errant thought of the [inherent] existence of his particular being, whose spirituality is torn away from the Divine Infinite One. But since he strides on this road, he has nothing more of existence to vanquish except [to overcome] false imagination. And [then] he is happy in the Infinite One.
אמנם באמת אין עבודה זו קלה כ"כ כמו שמצייר אותה הדמיון לכאורה, היציאה לחופש ממסגר הדמיון היא עבודה לא פחות קשה מהיציאה לחופש מאיזה מסגר מציאותי, מ"מ סוף סוף עז רוח לו הוא יותר מהמחשבה האחרונה.
However, in truth, this work is not as easy as the imagination may visualize it. Emerging to freedom from the imprisonment of the imagination is work no less difficult than emerging to freedom from some actual imprisonment. Nevertheless, in the end, [this panentheism] has a spirit mightier than [that of] the former, [standard monotheistic] thought.
אבל אי אפשר לגשת עליה כ"א ע"י ההרגל הגדול וההתלמדות השכלית היותר זכה שאפשר להיות ע"פ ההשקפה הראשונה;
However, it is only possible to approach [panentheism] by means of greatly familiarizing [oneself] with and [engaging in] the purest intellectual learning that is possible regarding the former view [of standard monotheism].
ואז היא מלבשת את המחשבה האחרונה באורה לכל פרטיה, ונעשית לה בית קיבול והיכל. אדני בהיכל קדשו.
Then [the former, standard monotheistic thought] clothes the latter, [panentheistic] thought in the light of all of the details [of the former view], and [the former view] becomes a receptacle and palace for [the latter view]: “Hashem is in His holy palace” (Psalms 11:4).
א׳:צ״ז
אך אע"פ שהעולם העיוני וההרגשי השירי הוא יותר מזדכך ומתעלה ע"י המחשבה השניה, המלאה מאור הענוה וביטול היש, מ"מ העולם המעשי איננו יכול להיות הולך את דרכו ע"פ ההסתכלות התדירית העליונה הזאת;
However, although the intellectual and emotional-poetic world is more purified and elevated by the latter, [panentheistic type of] thought, which is filled with the light of humility and the nullification of being, the world of action cannot proceed on its way in keeping with this constantly [ongoing] supernal view.
ומוכרח הוא האדם להנמיך את אורו מצד הכרח הסתגלותו לעולם המעשה ולהיות קשור בהמחשבה ההיכלית הראשונה, אבל בידיעה ברורה, שהיא איננה מחשבה ברורה כשהיא לעצמה, ולית לה מגרמה כלום, אלא שהיא מסובבת בסיבוב שכלי וציורי ממהלך המחשבה העליונה של ההסתכלות השניה שאמרנו.
And [so] a person must necessarily lower his light, because he must accommodate himself to the world of action and connect himself to the former thought [of standard monotheism,] which is the “palace.” But [he must do so while maintaining] a clear awareness that [standard monotheism] is not a clear thought in itself and [that it] “has nothing of its own” (Zohar). Rather, it is the outcome in [a person’s] intellect and visualization [coming] from the passage of the supernal thought of the latter, [panentheistic] viewpoint that we mentioned.
ואז העולם הממשי נעשה מזורז ומלובן ומלא צדק, והעולם המחשבי מתגבר ועולה מברכת מקורו, והם מתאחדים תמיד, ע"י הבטות מאוחדות, ומרכז הויה מאוחד, ביחודא שלים.
Then [this] tangible world is quickened, clarified, and filled with righteousness, and the world of thought gains in strength and rises as it is blessed from its source. And [these two types of thought] unite without cease—because of [their] united viewpoints and [because they share] a center of a unified existence—with a complete unification.
