א' רפ"ב
שתי שיטות הן לערכה של התפילה: השיטה המיסטית והשיטה הרציונלית.
There are two approaches to the value of prayer: the mystical approach and the rationalist approach.
הראשונה מבארת את קשר העולם עם האדם ועם תנועותיו כולן, ומראה בעליל, שהבעת הרצון הנפשי של האדם בהתדבקו באלהים, הרי היא פועלת ויוצרת מתוך המעמד הרוחני עלילות רבות-ערך בההויה בכללה, וממילא באה הפעולה לטובה בהנוגע לחלקו של האדם ומבוקשיו.
The first—[the mystical approach]—explains [that there is] a connection between the universe and man with all of his movements. It shows patently that the expression of the will of a person’s psyche as he clings to God brings about and creates out of [his] spiritual stance multileveled effects on all existence, and so automatically that effect [acts] for the good in regard to that person’s [individual] portion and his request.
השיטה הרציונלית אינה מכרת את הסתרים הנפלאים הללו, והיא מכנסת את התפילה כולה לתוך המערכה המוסרית, הפסיכית, הפיוטית. האדם יתרומם ע"י ציורי תפילתו, נפשו תזדכך, מדותיו יתעלו.
The rationalist approach, [on the other hand,] does not recognize these hidden wonders. [Rather,] it inserts the entirety of prayer into an ethical, psychological, poetic framework. [According to that,] a person is elevated by means of the images of his prayer. His psyche is purified [and] his traits rise.
התוכן המוסרי הוא בודאי אחוז עם הגורל של האדם, בההטבה המוסרית יוטב הגורל, ההויה כולה שואפת לקדמה לטוב, הרשעה היא נפלטת מהמציאות, ובזה הננו מכירים את סיבת הפגעים כולם מהרשעה.
Certainly, [a person’s] ethical content is intertwined with [his] destiny. With [his] ethical improvement, [his] destiny will improve. [Then] all reality aspires to advance to goodness, [and] wickedness flees from existence. And as that [occurs], we recognize the cause of all of the injuries [caused] by wickedness.
ההטבה הנפשית שע"י חיקוי השירי של התפילה, היא התכלית.
The psychological improvement [in a person that comes about] by means of the emulation in prayer of the poetic: that is the goal.
אין לקשר את התפילה בפרטיות של הפעולה המבוקשת, ע"פ השיטה המדוברת, אלא מצטרפת היא מתוך הכלל.
According to the [rationalist] approach under discussion, [a person] should not connect prayer with the detail of [his] desired outcome. Rather, that [outcome] joins [his prayer] out of the totality [of his prayer].
היא מכרת שהאדם שלא יתפלל, יצטברו בתוכו הרבה תכונות קשות מחוסרות תיקון ועידון, ומצבו המוסרי יסבול מזה הרבה. ולהיפוך, ע"י התפילה יתעלה האדם, ויהיה יותר מואר ברוחניותו, וממילא יהיו חפציו יותר ממולאים. בכלל יקרה היא האידיאליות של התפילה, הבעת הנשמה, יותר מעצם התכלית הפרטי של המבוקש שבתפילה.
[Rationalist prayer] recognizes that if a person does not pray, many adverse traits that lack repair and refinement will accumulate within him, and his ethical situation will consequently suffer greatly. Conversely, by means of prayer a person will rise and his spirituality will be more illuminated, and so his desires will be more fulfilled. In general, the idealism of prayer, the expression of the soul, is more precious than the gist of the particular goal that [a person] seeks in [his] prayer.
מובן שלשיטה זו, צריך המצב האידיאלי להיות יותר מזוכך, כדי שתהיה התפילה מוכרת לדבר של חובה גדולת ערך.
It may be understood that according to this [rationalist] approach, the ideal situation [in himself] must be more purified for prayer to be recognized as something obligatory that is of great worth.
אמנם השיטה השניה, היא ממולאה מאידיאליות פנימית המוזרת מההויה כולה בתוכה, אבל היא מספקת להמשיך לבבות אל קביעותה.
However, the other, [mystical] approach is filled with an inner idealism woven together with all of existence within itself. But [although it is so exalted], it suffices to draw [people’s] hearts to [establish] its permanence [in their lives].
הרב מציג שתי שיטות מרכזיות בסוגיית התפילה, המיסטית והרציונלית ומסכם בכך כמה מהכיוונים המרכזיים שעלו כבר בדברי הראשונים. בבסיס השיטה המיסטית עומדת התפיסה שכל המציאות היא אחת, ארוגה מאינספור כוחות, וכל הברואים הם ענפים שלה. כל יצור הוא חלק קטן ממרקם אחד גדול. לפי תפיסה זו, פעולתו הרוחנית של כל אדם (שאחת המרכזיות שבהן היא התפילה, שבה דבק האדם באלוקיו) אינה משפיעה רק עליו עצמו, אלא גם על מעגלים נרחבים הרבה יותר – שהרי כל המעגלים האלה קשורים בו. ככל שהאדם יקשר יותר את פעולתו לאלוקים, היא תכה גלים במעגלים רחבים יותר. לאור זאת, ודאי שהאדם יכול לפעול ולהשפיע באמצעות תפילתו. תפילה מעין זו ראינו בדברי המקובלים, כגון בשערי אורה.
השיטה הרציונלית אינה מכירה בכל מעגלי ההשפעה הללו, ולפיה השפעת האדם היא על עצמו; לכן היא מכניסה את התפילה למסגרת המוסרית, ואומרת שהאדם משפיע בתפילתו השפעה מוסרית-רוחנית על עולמו הפנימי. כיוון שגורלו של האדם תלוי ברמתו המוסרית, כשהוא ישפר באמצעות התפילה את עצמו– ממילא ישתפר גורלו. לפי גישה זו, מציין הרב, אין קשר ישיר בין כל בקשה פרטית בתפילה ובין המבוקש; האדם בונה את עצמו על ידי התפילה כולה, ובאופן כללי נעשה ראוי יותר לכך שמבוקשו יתקבל. עמדה זו בנוגע להשפעת התפילה הופיעה לראשונה במפורש בספר העיקרים.
[הרב עיטם]
