בימים האחרונים אני עסוקה בניחום אבלים.
אי אפשר לנחם 1,400 משפחות, אז אני הולכת רק אל היתומים משני הורים, אלו שגם אליהם נכנסו מחבלים אל תוך הבית ורצחו באכזריות אבא, אימא ולפעמים גם אחות ואח ועוד אחות או סבא, ולפעמים גם חטפו אחות.
רק אליהם אני הולכת. רוצה שיסתכלו לי בעיניים. רוצה שיראו את הכאב והגעגוע שלא מרפים. רוצה שיראו שאפשר לחיות. כן. ממש לחיות.
אבל הם, הם לא מסתכלים בעיניים. הם בוהים בחלל. בוהים בחלל שנוצר בתוך הלב שלהם ובבור שנפער בלב הקיבוץ שלהם. ולרגע הם שוכחים, ואז הם מדברים רגיל ומספרים על אבא, שהיה חקלאי, ועל אימא, שאהבה פרחים, ואז שוב המבט הזה.
זהו.
ומכל הדברים שאני לא אומרת אני הכי רוצה להגיד סליחה. סליחה שאחרי שההורים שלי נרצחו באכזריות בתוך ביתם, בחדר השינה שלי, בחרתי בחיים. בחרתי להפנות מבט מהרוע ולהתרכז בצמיחה. גידלתי ילדים, בניתי בית, פיתחתי קריירה, חייתי, נהניתי מאוכל ומטיולים וממוזיקה וצילמתי אלפי תמונות של חיוכים.
סליחה שבחרתי בחיים. בחרתי להפנות את הקושי אל הקב״ה ולבסס עוד קומה באמונה. בחרתי לקחת את תעצומות הנפש שמצאתי בתוכי ולהפנות אותן לנתיבים של עזרה והקשבה. בחרתי ליצור ולצייר, לכתוב, לרקום ולסרוג. בחרתי להשקיע בפיוס בין חלקים בעם, להיפגש, לדבר ולהקשיב. בחרתי להתפלל ולהאמין בטוב.
אני רוצה לבקש סליחה שלא הפניתי מבט אל הרוע, לא השקעתי אפילו קמצוץ של מחשבה במחבלים שרצחו את הוריי, לא התעניינתי ברוע באכזריות ובשפלות שלהם, לא שאלתי את עצמי איך זה קורה ומי חינך אותם, לא שאלתי את עצמי למי הם נתנו השראה וכמה חמאסניקים למדו מהם. לא התעמקתי בתקציבי הענק שמשפחותיהם קיבלו ובמעמד ובכבוד שהם הסבו לקרוביהם. לא שאלתי מה התשתית הרעיונית שהובילה אותם למעשה נתעב של רצח אנשים חפים מפשע בביתם.
סליחה שלא נלחמתי ולא צעקתי שהם רשעים ואכזריים ושפלים ונתעבים. לא ביקשתי נקמה. אף פעם אחת לא חשבתי על נקמה. המילה נקמה בכלל זרה לי. ואפילו כשאני חותמת את שמם בהי״ד, ואני נזכרת שזה ראשי תיבות של ה׳ ייקום דמם, אני משליכה על ה׳ את האחריות לנקום. לא עליי. אני – ידיי נקיות. אני מהטובים. מאלו שאוהבי אדם ולא יכולים להרוג זבוב. הפציפיסטית, כפי שאבי היה משוויץ בי.
סליחה שלא ראיתי את הקו שנמתח בין המחבלים שטבחו בנוסעי האוטובוס במעלה עקרבים ואלו שחדרו לבית הספר במעלות ובין הצלף שירה בשלהבת פס ושני הנערים החמאסניקים שרצחו את הוריי.
סליחה שלא ראיתי שהרצח של הוריי היה השראה לרוצחים של משפחת פוגל ולחיות הטרף הלא אנושיות שטבחו בחברי קיבוץ ניר עוז, בארי ונחל עוז.
סליחה שתמיד הפניתי את מבטי לניצולים, לסיפורי החיים שהם בנו, ומהם למדתי. סליחה שסיפרתי את סיפורי שלי ומעולם לא הזכרתי את אותם רגעים זוועתיים שבהם הוריי היו לכודים תחת ידם הנפשעת של שני בני 16 נבלים.
סליחה שהעיניים שלי לא יכולות להפנות מבט אל רוע מזוקק והאוזניים שלי לא יכולות לשמוע צרחות אימה. סליחה שלא עמדתי בשער והזהרתי מפני הרוע. סליחה שהשליתי את עצמי שמדובר ביחידים ושיש ערבים אחרים. סליחה שהצטרפתי לקונספציה שאם רק תינתן להם תעסוקה ורווחה כלכלית, יהיה אפשר להושיט להם יד לשלום.
סליחה שהאמנתי שמשוחררי עסקת שליט יחזרו למוטב ולא יעזו לעסוק בטרור, כי הרי מדינת ישראל הבטיחה שהיא תהרוג את מי שכן.
סליחה שהתפעלתי ממערכות הטכנולוגיה המרשימות של ישראל, שתרמו לאשליה שאפשר להתגונן מפני אויב שפל בלי להתלכלך בהתקפה ובהרג.
סליחה שנשביתי באשליית המדינה המערבית היחידה במזרח התיכון, מדינת ההיי-טק העשירה, שמדברת בשפה תרבותית וליברלית בשכונה שאין בה ערך לחיי אדם.
סליחה שהסכמתי עם מדיניות הסבבים והמחוות שמשיגה בכל פעם כמה שנים של שקט מדומה ובו בזמן מעלימה עין מהסרטן הממאיר שממשיך להתפשט ולחרוש מזימות.
סליחה שלא צעקתי מספיק. שלא אמרתי: די!
שלא זעקתי שהמועדון שלנו, של יתומים משני הורים, כבר סגור, ואין אפשרות להיכנס אליו. וככה ביום אחד נוספו אליו 13 משפחות. 13 זוגות הורים נרצחו והניחו אחריהם יתומים שחלקם חטופים.
סליחה.