הסבא שלי, האבא של אמי מורתי, קראו לו ר' יהושע ליב, נפטר בשנת תש"א בגיל 27, והשאיר שני יתומים קטנים, בנו הגדול שהיה בן שנתיים וחצי, ולהבחל"ח האמא שלי שתחי' לאוי"ט שאז עוד לא מלאה לה שנה שלימה. אחרי כעשר שנים הסבתא ע"ה התחתנה עם העסקן האגודאי הנודע ר' מ"פ ע"ה.
סיפר לי אבי מורי זצ"ל, שיום אחד, פגע בו יהודי ירושלמי זקן, ונכנסו בדברים, והלה שאלו מי אתה ולמי אתה חתן וכדומה. אבא אמר לו שהוא חתן של ר' מ"פ. הזקן שאל אותו, אתה נשוי לבת של ר"מ או לבת של ר' יהושע ליב. אבא אמר שאכן הוא נשוי לבת של ר' יהושע ליב, רק סבור היה שמי עוד זוכר ומי מכיר. אמר לו אותו זקן אני למדתי איתו יחד באותו מחזור בעץ חיים, בחיידר ובכל שנות הישיבה, ואני רוצה לספר לך סיפור.
אז בשנת תש"א כשנפטר ר' יהושע ליב, הלכנו החברים אחר מיטתו, וכולנו כל כך נאנחנו על מר גורלה של משפחתו הקטנה. הרי אז היו ימי מלחמת העולם השניה, א"י היתה כמעט במצור, וירושלים היתה במצב קשה מאד שאכן רק הלך והחמיר בשנים הבאות. גם משפחות מבוססות ושלימות לא עמדו בצוק העיתים הקשות ההן, לא ברוחניות ולא בגשמיות, ואיך תשרוד אלמנה צעירה לבדה עם שני ילדים רכים. כולנו דאגנו מאד מהעתיד האומלל הצפוי למשפחה קטנה זו.
והנה לפני כמה שנים, ממשיך לספר אותו זקן לאבא שלי, יצא לנו להיפגש כמה זקנים ששרדו מהמחזור ההוא, וניסינו להיזכר בכל המחזור שלנו, כל אחד מה עלה בגורלו, ושמנו לב דבר מדהים, כל אחד מאיתנו עבר צרות מסמרות שער, יש כאלו שחלק מהילדים שלהם, או הרוב, ירדו בכלל מהדרך. יש שסבלו בעיות רפואיות, יש שעברו עוני קשה ומר, ויש שנטלו חלק בכמה מיני הצרות הנ"ל. ומי הכי הצליח מכולם? אותו יהושע ליב המסכן שנפטר בגיל 27 והניח את אשתו הצעירה בת ה-22 להתמודד לבדה, זכה להקים משפחה של מאות צאצאים, הולכים בדרך השם, בריאים, מצליחים, מסודרים בחיים וכדומה, יותר מכל האחרים שעמדו וריחמו על אותו אומלל. ע"כ דברי אותו זקן.
לא מעצמי אני אומר דבר שכזה. בשעתו, בחורף תשע"ז, קרה אצלינו במשפחה מקרה של אבילות ל"ע, והגיע אז מורי ורבי הגאון רבי שמואל איינשטיין זצ"ל לנחם. הוא היה אז סמוך להסתלקותו, תשוש וחולני, ובכל זאת טרח מאד בגופו. וכך הוא אמר. [מסתבר שאני לא זוכר מדוייק לגמרי, אבל קרוב].
אני נולדתי בצרפת (אולי הוא אמר בהולנד), וקצת לפני הבר מצוה שלי הגיעה השואה לאיזור שלנו, וגירשו אותנו למחנות. שם נרצחו הוריי וכל המשפחה. נותרתי לבדי, רק עם עוד אח (או אחות). הגעתי לא"י, והיו לי נסיונות גדולים ללכת לקיבוצים ולפרוק עול. אבל התגברתי ונכנסתי לבתי אבות ומשם לישיבת פוניבז'. הייתי כל כך עני שלא היתה לי אפילו פרוטה אחת לקנות לעצמי אוכל או ביגוד. והייתי כל כך בודד, לא היה לי שום קרוב או גואל. לא היה לי לאן ללכת. כל החופשים הייתי נשאר לבדי בפנימיה ואוכל לחם יבש. ובכל זאת בס"ד אף פעם לא נשברתי.
וחשבתי הרבה על הנושא הזה, כך אמר הרב איינשטיין זצ"ל, מה הקובע מי שורד אסונות ומי נשבר. ראיתי שזה לא תלוי בכח פיזי ולא בכשרונות, ואפילו לא כל כך באופי וערכים. הדבר העיקרי שקובע, זו ההחלטה לא להישבר ! שהרי הקב"ה, כאמור, אם הוא מביא ניסיון על האדם, הוא אינו בא אליו בטרוניה, במטלות שאי אפשר לעמוד בהן. אלא בוודאי עם הניסיון הוא נותן את כל הכח הנצרך להמשיך. רק האדם לפעמים נשבר. כלומר הוא לא מאמין שיהיו לו כוחות לצאת מהשבר, והוא מוותר מראש, וממילא הוא אינו עושה כלל שימוש בכוחות הגדולים שהקציבו לו. אבל אם האדם בפרשת דרכים זו, מחליט החלטה נוקבת ביותר, אני לא אפול. אני אקום ואמשיך למרות הקשיים, הוא זה שבאמת יקבל את כל הסייעתא דשמיא, והוא זה שלא רק ישרוד אלא יצליח יותר מכולם.
אני הכותב סיפרתי זאת בשעתו לאמו של בחור שלמד אצלינו לפני שנים רבות, כשהאבא שם נפטר אחרי כמה שנים של חולי קשה. והיו שם כמה סיבות מיוחדות לדאוג על העתיד. וסיפרתי לה את הסיפור הזה שבדיוק אז שמעתי אותו מאבי מורי זצ"ל. [דומני שהיא אמרה לי פעם בהזדמנות שהיא התחזקה הרבה פעמים מהסיפור הזה]. והנה עברו מאז כבר כמה שנים טובות, ואכן יצאו מהבית הזה כמה בנים גדולי תורה ממש, ומיוחדים בכל מידה נכונה, באופן בלתי שגרתי בעליל.
