נצחו אראלים את המצוקים, הגאון רבי ברוך וייסבקר זצ"ל איננו
אחד מהמיוחדים שבמרביצי התורה, שהטביע חותם מיוחד על תורתם של תלמידיו.
"איה סופר איה שוקל איה סופר את המגדלים", איה סופר שהיו סופרים כל אותיות שבתורה, איה שוקל שהיו שוקלים קלין וחמורין שבתורה, איה סופר את המגדלים שהיו שונין ג' מאות הלכות במגדל הפורח באויר. (חגיגה טו ב).
ר' ברוך סימן בדרכו את ראשי הישיבות של הדור החדש בעולם הישיבות, הוא השקיע המון זמן וכוחות לחדד וללטש כל סברא, לחלק כל סברא לכמה וכמה פנים, להתבונן על כל סוגיא מאינספור היבטים. אחריו קמו עוד, אבל הוא היה פורץ הדרך.
בשעתו זה היה דבר חריג מאד, כולם הסתכלו יותר על כמות ההספק, גם ברייד הישיבתי היה דגש על 'לדעת' הרבה, והוא לימד להעמיק להבין, גם על חשבון ההספקים, והיתה עליו ביקורת חריפה, אך כשעבר דור, וכולם ראו את החיבור העמוק לתורה שהוא הנחיל לתלמידיו, את הכמות הגדולה של ת"ח ומרביצי תורה שנמנים על תלמידיו, ואת הציבור הגדול של תלמידים שהגיעו מבתים שהיו נחשבים בעל'בתיים שהפכו לבני תורה בכל רמ"ח ושס"ה, הבינו מה עמל התורה עושה לבן אדם.
למרות שלא שידר זאת בהופעתו, וישיבתו היחסית פתוחה, ר' ברוך עצמו היה פרומער שבפרומערס, היה מולח בשר בביתו, מעשר כל דבר שנכנס לביתו, אינו משתמש בחשמל בשבת וכו' וכו', כך גם חינך את בני ביתו, כולם יראים ות"ח.
רבי ברוך היה ראש ישיבה של העמדת תלמידים, כל תלמידיו ניכרים בכל מקום ביחודיות ובעומק שלהם, בנוסף, הוא הרגיש מחוייב לתלמידיו ודאג להם גם עשרות שנים אחרי הישיבה, בשנים האחרונות שח לא' מתלמידיו כי חלק עצום של הזמן שלו נלקח שלא ברצונו לטיפול בבעיות של בוגרי הישיבה, בבני חיי ומזוני וכו'.
מלבד גדלותו בתורה צריך לציין את מידותיו המיוחדות, ובפרט מידת הכרת הטוב.
זה בא לידי ביטוי בעובדה שכל ימיו לא פסק להכיר טובה להגרמ''צ נריה זצ''ל שדחפו ועודדו להקדיש את חייו לתורה, ולנהוג בו בדרך כבוד מופלגת.
ומשבחו של הגר''ב אתה למד שבחו של הגרמ''צ שלא היו אצלו שיקולים של 'טובת המגזר' וכו' אלא מה שעמד לנגד עיניו היה להרבות כבוד שמים, יהיה איך שיהיה.
לפני כ30 שנה התקיימה שמחת עליה לתורה לאחד שנשא את נכדת הרמ"צ נריה. השמחה התקיימה בגבעת רוקח שבבני ברק בהשתתפות הסבא (יצויין שחבש לראשו באותה שבת כיפה שחורה! - התחשב בבני המשפחה והסביבה). ובליל שבת הופיע בסעודה משגיח דישיבת סלבודקה הגר"א פולק שליט"א, וסיפר בערגה על הימים שהוא וחבריו בוגרי ישיבת כפר הרוא"ה שלמדו בסלבודקה, איך שהרב נריה היה מעודדם והיה מגיע לבקרם בישיבה - בסלבודקה - מתעניין בשלומם ומחזק אותם.
עניין המסירות לתלמידים היה בעיניו עיקר דמותו של רב ומחנך, היה מעיר את הבחורים בבוקר לתפילה, מעיר להם על זה שהעישון מזיק לבריאות מתוך איכפתיות - אתה עכשיו צעיר אבל אחר כך תצטער, איך אתה עושה שטות כזו?!, וכדומה.
בתקופתי בישיבה היו 2 בחורים בעלי משקל עודף מאוד, הוא לחץ עליהם שיעשו דיאטה, קנה להם מיקרוגל שיוכלו לחמם אוכל בריא בחדרם, ואף עשה להם איזה שהוא מבצע.
כמובן אלו רק דוגמאות הבאות ללמד על השורש - ראייתו את תפקידו כראש ישיבה כאב לבחורים, וכאחראי לכל צרכיהם, ומתוך זה הגיע רצונו להעמיד את דרכם בלימוד התורה ובכל חלקי עבודת ה', לכן הקפיד כל כך על תפילה בישיבה כשהוא נותן דוגמא נדירה איך נראה יהודי המתפלל כמונה מעות.
התפילה בישיבה
קשה לתאר בכתב איך הייתה האוירה והרוח של התפילה, אבל אציין שמישתבח לשמונה עשרה היה לוקח רבע שעה.
ולהמחשה אספר על עצמי, שהיתה תקופה שבשבת היה לי הרבה גשמעק והתלהבות בתפילה, אבל כשהגיע סוף חזרת הש"ץ היא הייתה דועכת כי לא עושים כלום חוץ מלענות בהוב"ש ואמן, ומה שהחזיר אותי הייתה ברכת התורה של הראש ישיבה בעליית שלישי, פתאום הוא מברך בכזו דביקות על התורה שפשוט הרגשתי התלהבות מכך שאני שומע עכשיו דברי אלוקים חיים.
במהלך השיעור היה מתעכב הרבה להסביר את הסברא, להסביר שאם ההו"א הייתה כך אז לא מסתבר שהמסקנה היא בדיוק ההיפך אלא צריך למצא את השינוי הקטן ביותר ביניהם. וכדומה, וגם בדיבור בלימוד היה מתעסק בעיקר בהנחלת צורת ההבנה והלימוד.
---
שמעתי בעבר מקרוב משפחתי אפיזודה חביבה.
אותו קרוב, יהודי בעה"ב "של הדור הקודם", עמד בעקבות עבודתו בקשר טכני עם ר' ברוך ויסבקר זצ"ל מפעם לפעם.
אחד מבניו, בהתקרב גמר לימודיו בישיבה התיכונית, חפץ להתקבל לבית מתתיהו.
ניצל האב את ערוץ הקשר שלו עם ר' ברוך, ובפגישה הבאה ביניהם ביקש ממנו לקבל את בנו למבחן בישיבה.
שאלו ר' ברוך: היכן לומד הבן? ענהו: ב'מערבא'.
אמר ר' ברוך בהחלטיות: אצלנו בבית מת'ס לא מקבלים תיכוניסטים!
האב ידע על עברו של ר' ברוך, ושאלו: אם זאת התשובה שראש הישיבה היה מקבל מהרב מפוניבז' בתור בחור, האם הייתי מדבר כעת עם ראש ישיבת בית מתתיהו?...
סוף המעשה שר' ברוך שינה מיד את דעתו והסכים לבחון את הבחור, שלבסוף אכן התקבל לישיבה.
(היה יותר חינוכי אם הסיומת הייתה: "והיום אותו בחור הוא ראש ישיבה גדול"... אבל לא, הוא "רק" אברך בן תורה מן המניין...)
----
בשנות ילדותי המוקדמות היינו דרים בשכנות לישיבה, ומתפללים בה בקביעות בשבתות ובחגים. מה שהיה ניכר לכל באי המקום, שהישיבה זה ר' ברוך ור' ברוך זה הישיבה. היתה לו נוכחות מאוד חזקה, עם הסנדר הענק והקדישים בקולו הרועד. היה איזה מתח סביבו, אבל לא פחד.
מכיון שלאורך השנים היו לי חברים בישיבה, התרשמתי כמו כולם, על הרמה הלמדנית הגבוהה המטופחת שם, דווקא לא שימוש במילים גבוהות ובהגדרות מפוצצות, אלא ניתוח חד ואנליטי של כל נתון או סברא בסוגיא ברוגע, אבל עם נתינת הכוחות והמאמצים, שהסוגיא תצא ברורה ובהירה, ושיהיו גם חידושים.
התרשמתי שלמרות השליטה החזקה בכל מה שקורה בישיבה עם הבחורים, עם דגש מיוחד על התפילות, וגם על המקומות בהם שוטטו הבחורים, בסופו של דבר האוירה סביבו היתה נעימה ומכבדת מאוד, מלבד כמה שהגדישו את הסאה.
הוא היה ממש 'ידיד' של חלק ניכר מהבחורים והבוגרים. שמר על אי אלו גינונים, אבל לא התנהג ב'פוזה', דיבר בגובה העיינים ובהמון דאגה ורחימאיות, שבהמשך הפכו ליותר ויותר איכפתיות ומסירות. הישיבה היו התלמידים, והתלמידים היו חייו.
עוד נקודה שכמדומה שלא צוינה, תחושת ה"ויגבה לבו" האמיתית שנתן לבחורים. בחורים תמיד הרגישו שם על הגובה, ולא מהסוג השחצני והיחצני. תמיד נתן להם תחושה של מוערכים ושווים, דבר שבא לידי ביטוי בכל השיח. [כשהייתי בפוניבז' הקטנה, מרן הגראי"ל שטינמן זצוק"ל אמר לאיזה בחור: אתה בעל גאוה, לך לויסבקר...].
עד כאן די ידוע.
מה שבאתי לספר את החוויה האישית שהיתה לי לפני כ11 שנה. עליתי לביתו עם חבר בשעת חצות לילה בערך, לבקש ממנו איזו בקשה בנושא ציבורי שנשלחתי אליו. נפעמתי מהיחס המלבב והנעים. שום חשדנות וקיפודיות כמקובל במקרים מעין אלו. כמובן שאל לשמנו. ומיד העלה זכרונות מן השכנות, "אני זוכר אותך ואת אחיך פיצפונים מגיעים עם אביך ויושבים יפה בלי לזוז". אחר כך התגלגלו הדברים ושוחח בהרחבה על הנושא שלשמו הגענו, והסביר את כל הצדדים למה נמנע מלהיענות לנו.
בהמשך התגלגל לדבר על הישיבה, הוא השתבח בישיבה כאל ילד טיפוחים, על הבוגרים המוצלחים המאיישים את משרות הרבצת התורה בישיבות החשובות, ועל המפורסמים פחות שאף הם אברכים חשובים ורציניים. "לא יצאו מהישיבה בעלי בתים", סיים בגאוה בלתי מוסתרת.
לא ברור לי למה, סוג של חוסר פרגון משולב ברוע. פניתי אליו ואמרתי לו: באמת? אפילו לא בעלבת' אחד? הוא קצת נבהל, אבל אמר: אני חושב שאפילו לא אחד, כמעט. ואז דליתי כמה שמות של בוגרים, לא מי יודע מה. הוא היה ממש במבוכה, והסביר שהוא לא בדיוק למד רק אצלנו, והוא ממשפחה כזו וכו'. מה שאני הוקסמתי באותו הזמן, שהוא לא התרגז ולא נפנף, ושמר בכל העת על האוירה הטובה והנעימה שמילאה את הבית. נפרדנו ממש בידידות אחרי השעה אחת בלילה.
זכרו כשמו וכמורשתו, יהי ברוך.
---
היו שני נקודות שר' ברוך השפיע בהם מאוד על הבחורים.
נקודה אחת היתה ההשקפה הברורה שהנחיל לתלמידיו, שהעיקר זה תורה, ומי שלומד הוא נחשב, ומי שלא לומד לא שווה. הוא הקרין זאת בקיצוניות בכל הזדמנות בדיבור ובמעשה. בישיבה היה מתח סביבו, מי יותר למדן, מי יותר מבין בדיוק מה הר"י מתכוון. והיתה אווירה של ויגבה ליבו בדרכי ה', כביכול מי שלא למדן, מי שלא מבין, הוא שווה פחות, ומי שלמדן הוא המוצלח והשווה.
היו הרבה בחורים צעירים שרצו להצליח, ומאוד תפס מקום המעמד החברתי, והחשיבות היחידה שספגנו אז היתה למדנות, היתה אכפתיות ולחץ גדול להבין את העומק של הסברא שהר"י מתכוון כדי להיות שווה. מי שהשקיע בבקיאות היה קצת מזולזל, לא בענינים.
הוא בנה את הישיבה כך שכל השאיפה בחיים היא להצליח ללמוד סוגיות עד הסוף. הסיפוק שהיינו מרגישים אחרי שהצלחנו להבין שיעור של הר"י היה עצום. זו היתה פסגת ההצלחה של בחור. והיה המון טעם בשיעורים שלו, על אף שלא היה בו כישרון רטורי בכלל. אבל התוכן מאוד ריתק אותנו.
הוא דרש ותבע לסכם ולכתוב, לא היה מצב שלא היינו כותבים את הסוגיא. היתה תעשיה שלמה של כתיבה ע"מ לקדם ולקבוע בלב הבחורים את חשיבות הלימוד בס"א. כמובן שבערב בס"ג לומדים עיון, כל צוות הרמי"ם היה מגיע בערב כי לומדים בערב את המשך הסוגיות של הבוקר.
נקודה שניה ועיקרית היתה השפעה בדרך הלימוד. הוא היה איש של עיון ולומדס בכל ליבו ומאודו. כמדומה שלא ראיתיו מעולם לומד גפ"ת "סתם". הוא סלל דרך בהבנה ובשפה למדנית, וכמו שהגדיר היום המשגיח הגרח"י קפלן שהגר"ב העמיד עולם למדני של תביעות וזכויות ממוניות שלא היה ידוע עד עתה, בשפה ובהגדרות המיוחדות שלו. הוא שידר חשיבות לכל צד בסגנון אמירת הסברא, כל נוסח של הבנה היה לו חשיבות, למדנו ממנו מה אומרים ואיך אומרים, איך פותחים סוגיא ולמה לחתור בהבנה.
היה יכול לדבר זמן רב עם בחורים איך לומר את הנוסח, ומה המילים, היה משנה ומתקן ואומר את ההגדרה בצליל אחר, כך שעות רבות. מאוד התעסק והדגיש הבנה עמוקה וברורה בסוגיא, בשפה שלו שהיא עברית צחה שלא בהכרח מחויבת להגדרות ישיבתיות מקובלות.
לדעתי הצלחתו היתה שסגנון הבחורים שהגיעו לישיבה היו מבתים פחות ישיבתיים, ובדר"כ לא היו המצוינים בשורה הממש ראשונה בישיבות הקטנות. בחורים מסוג כזה הגיעו עם צימאון להצלחה ולקשר עם רבנים. ובישיבה מאוד הדגישו להיות קשור עם הרבנים ולקבל מהם תורה. ממילא נהייתה אווירה חזקה בישיבה ברוח כזאת.
וכמדומה שלא היתה כזאת בישראל שישיבה כביכול בשורה השניה מבחינת רישום [הבחורים הממש מצוינים הרי הלכו לחברון פונביז תפרח] גידלה בני תורה ששתולים פאר בהיכלי התורה באר"י, בקדמת הבמה, מבחינה מספרית יחסית, עולים לאין ערוך מהישיבות שקיבלו את החומר האנושי היות מצוין לשיעור א'. וכבר הדגישו בהספדים זאת.
והוא היה השפיץ הקודקוד של זכות להיות איתו בקשר, וגם השקיע ונתן בלב רחב בשורה בלימוד, של עיון כבד בכל שלב בסוגיא. הוא שידר המון עוצמה וחשיבות להצלחה בלימוד. כל הישיבה היתה מסתובבת סביב השיעורים כללים, על אף שרק ש"ג ששמעו אותו פעמיים התחילו להבין את השפראך, אבל גם ש"א וגם ש"ב ישבו בש"כ ע"מ להתרגל לסגנון.
השיעורים היו סגנון אחר ורמה אחרת ממה שהכרנו מהרמי"ם היומיים. הוא היה מדבר בעברית צחה, מתחיל לסדר את מהלך הגמ' בשפה קצרה פשוטה ומדויקת, שואל קושיא פה ושם, מביא גמ' אחרת עם קושיות שם, ומרצה רעיון שלפיו הכל מיושב, ולפי"ז אפשר לקרוא את הגמ' עם חילוקים דקים בכל שלבי הסוגיא.
שיעו"כ היה כשעה וחצי. רק בש"ג כאמור הבחורים התחילו לקלוט את השפראך שלו כי היה מוסר גם שיעורים יומיים וחוזר עליהם בשיעו"כ.
היה אדם מאוד ממוקד מטרה. מאוד היה חדור בחשיבות הצלחת האברכים, דיבר הרבה על הבוגרים ששקועים בלימוד, דיבר הרבה על 'תכל'ס', מה יצא לכם מזה שתישנו מאוחר, חבל, מה יצא לכם שתעבדו לבחירות, עוד קול פחות קול, העיקר תלמדו זה מחזיק את העולם,
לא אהב שבחורים מתחילים לגדל זקן באמצע השגרה, פעם בחור גידל זקן, והר"י תפס אותו במסדרון ושאלו למה גידלת זקן, אמר לו הבחור ר"ח קניבסקי אמר לי לגדל זקן, הר"י השיב לו 'ר חיים התכוון שתלמד בהתמדה'.
הוא לא היה איש של מפלגה זו או אחרת, או של פוליטיקה, היתה לו מטרה אחת והיא הצלחת הבחורים והישיבה, הוא תפקידו בעולם זה הצלחת הבחורים בלימוד, וכלפי"ז הוא התמסר בכל הכח כל השנים.
