"אוי להם לבריות מעלבונה של תורה"

הבת קול שייכת לעצם מעמד הר סיני

לשון המשנה באבות פ"ו מ"ב " אמר רבי יהושע בן לוי בכל יום ויום בת קול

יוצאת מהר חורב ומכרזת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה שכל מי שאינו עוסק

בתורה נקרא נזוף". כתוב כאן שדבר זה קורה בכל יום, ומכיון שזו בת קול היוצאת

מהר חורב, הדבר ברור שדבר זה שייך למעמד הר סיני, יש כאן משהו שמתחייב

ממעמד הר סיני עצמו, ומובן שאותה בת קול היא בת של הקולות של הר סיני.

למדנו שמהקולות של הר סיני מתחייבת בת קול המכרזת ואומרת "אוי להם

לבריות מעלבונה של תורה". צריך לנסות להבין, כיון שהדבר הזה קורה בכל יום

ויום, מה היא הסיבה המחייבת ממעמד הר סיני שבכל יום ויום תצא בת קול

שתכריז כך.

חז"ל לומדים מכמה מקומות בתורה [רש"י מביא זאת בכמה פסוקים אשר

אחד מהם הוא הפסוק שאנו אומרים פעמיים בכל יום בפרשה הראשונה של קריאת

שמע "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך"] שיהיו דברי תורה

כחדשים בעיניך. ועניין אותם הלימודים הוא כלשון רש"י בפרשתנו על הפסוק

י"ט א' "ביום הזה באו מדבר סיני" "שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאלו היום

נתנו", למדנו אם כן, שזה דבר שכבר מתחייב כחלק מעצם מתן תורה. בצורה כזאת

אנחנו חייבים. קבלת התורה מחייבת אותנו שנקבל עלינו באופן כזה, כאילו אנו

מקבלים את הר סיני היום. מעתה, לפי זה, צריך כנראה להבין, שמי שמקשיב,

שומע, ומטה אוזן לקולות עצמם של הר סיני, הרי שהקולות עצמם אומרים לו,

את מה שהם אומרים, את התורה, את מה שהיה בהר סיני, ומי שלא מטה אוזן

שומע בת קול. זה טבעם של צאצאים שהם מגיעים למקום שהאבות אינם יכולים

להגיע, וכיון שהקול היוצא מהר חורב נקרא בת קול, הכונה היא שלאותם

המקומות שהקולות עצמם אינם מגיעים לשם מגיעה הבת קול, כדרך שהצאצא

נמצא במקומות אחרים, בזמנים אחרים, מעבר לקיום של ההורים. וכיון שהקולות

יוצאים בכל יום, כי זו הצורה והאופן שבו אנו צריכים לקבל תורה, " בכל יום ויום

יהיו בעיניך כאילו היום ניתנו", מגלה לנו רבי יהושע בן לוי, שאם זה כעת ניתן,

ולא מתקבל, והיינו שאנחנו הרחקנו את עצמנו מלשמוע את הקול, אז הבת קול

מגיעה אלינו, והיא מכריזה ואומרת "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה", לכל

מי שלא מקבל.

ננסה להבין את הדברים. כתוב כאן דבר מחודש, שבכל יום מתקיים בפועל

מעמד הר סיני, וכשמקשיבים ושומעים אליו, כשנמצאים שם, אז אנחנו נמצאים

באותו מעמד, וכשאנחנו לא נמצאים שם, אז מה שמגיע אלינו מאותו מעמד,

מאותם קולות, זו הבת קול המכריזה "אוי", ואומרת "אוי להם לבריות", ומי הם

אותם בריות, המדובר הוא בבריות שצריכות להיות שם. אליהם הבת קול מדברת,

והסיבה שהבת קול מדברת היא משום שהקולות לא מדברים אליהם.

"כאילו היום ניתנו" מתגלה לפני קבלת התורה

על הפסוק "בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו

מדבר סיני" כותב רש"י "ביום הזה, בראש חודש. לא היה צריך לכתוב אלא ביום

ההוא, מהו ביום הזה, שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאילו היום ניתנו". והנה,

בהמשך כותב רש"י כי משה עלה רק ביום השני, והכי איתא בגמרא (שבת פ"ו

ע"ב) שביום הראשון לא אמר להו מידי "משום חולשא דאורחא", מחמת שבאו

מן הדרך לא נאמרו דברי תורה כלל באותו יום, ועל יום זה נאמר "ביום הזה" וכאן

אנו צריכים ללמוד "שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאילו היום ניתנו". הדבר

תמוה, שהלימוד שדברי תורה צריכים להיות כאילו היום נתנו נלמד ממצב שבו

לא נמסרו דברי תורה בכלל. אם לא אמרו כלום היאך אנו צריכים ללמוד כאן

שכאילו היום נתנו. מלמדים אותנו שאנו צריכים להגיע לתפיסה של חידוש, כאילו

היום נתנו, בתפיסה של תורה. ואת זה מלמדים אותנו ממצב שלא קיבלנו בו ולא

אמרו לנו כלום.

בהמשך מביא רש"י את דברי חז"ל על הפסוק "ויסעו מרפידים ויבאו מדבר

סיני", "למה הוצרך לחזור ולפרש מהיכן נסעו, והלא כבר כתב שברפידים היו

חונים, בידוע שמשם נסעו, אלא להקיש נסיעתן מרפידים לביאתן למדבר סיני, מה

ביאתן למדבר סיני בתשובה, אף נסיעתן מרפידים בתשובה". כשהם חנו ברפידים,

שם היתה מלחמת עמלק כדכתיב " ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים", ועתה

מלמדים אותנו חז"ל שהנסיעה מרפידים כבר היתה בתשובה. זאת תשובה מאותם

רפידים, כפי שדרשו חז"ל ש"רפידים" מלשון רפיון ידיים. "ויבא עמלק וילחם על

ישראל ברפידים" זה בגלל רפיון ידים, והניצחון היה כשהתאמצו. משה רבינו

התאמץ להרים את הידים, והמאמץ להרים את הידים היה כנגד רפיון ידים שהוא

היה הסיבה לאותה מלחמת עמלק. אכן, צריך להבין, כי לכאורה מה החשיבות

לדעת מתי הם התחילו לעשות תשובה, מה התורה מלמדת אותנו בזה.

היכן אנו זוכרים את מעמד הר סיני

נצטוינו, כפי שתיקנו לנו הקדמונים, שבשבועות אלו ש בהם אנו עסוקים

בפרשיות האלה של יציאת מצרים, אנו חייבים לצרף את עצמנו לאותה יציאת

מצרים, ולהיות גם אנחנו יוצאי מצרים. אנחנו צריכים לחיות את זה. והנה, אנו

מחויבים לזכור "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך", וכפי

שדרשו חז"ל "ימי חייך הימים, כל ימי חייך הלילות". אנחנו צריכים לזכור את

יום צאתנו מארץ מצרים כל ימי חיינו, לחיות זאת, ולהיות מחוברים לזה כל יום

וכל לילה. אכן, לכאורה יש כאן דבר תמוה, כי היה נראה שיותר חשוב להזכיר לנו

שקבלנו תורה ואת זה היינו צריכים לזכור פעמים ביום לפחות. על זה הרי נצטוינו

מהתורה "רק השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עינך

ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך", אבל אנחנו לא טורחים להזכיר זאת, לא תיקנו לנו

בסדר התפילות, ולא יחדו שום פינה לזכור זאת בסדר היום שאנו מקיימים. [ישנם

סידורים שבהם נדפסו דברי המגן אברהם בשם כוונות האריז"ל, שכאשר אנו

אומרים "ובנו בחרת מכל עם ולשו ן" עלינו לזכור מתן תורה. ובאמרנו "וקרבתנו"

לזכור מעמד הר סיני, אך לכאורה זה צריך היה להיות הדבר היותר בולט ]. את

יציאת מצרים אנו מזכירים בפרשה שלמה ביום ובלילה, ואת מתן תורה איננו

מזכירים יום יום. אכן אנו מזכירים "אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת, תורה

ומצות חוקים ומשפטים אותנו למדת", אבל לזכור את הדברים אשר ראו עיניך,

"השמר לך ושמ ור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו

מלבבך כל ימי חייך יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחרב", את העובדה של קבלת

התורה במעמד הר סיני, זאת איננו מזכירים.

כפי הנראה אנו טועים בקיום הדין של זכירת יציאת מצרים, ואיננו מקיימים

אותו כראוי. העובדה שאנו צריכים לזכור את יציאת מצרים פעמים בכל יום היא

משום שיציאת מצרים היתה יציאה לקראת מתן תורה. "בהוציאך את העם ממצרים

תעבד ון את האלהים על ההר הזה". יציאת מצרים היתה יציאה, אב ל היציאה הזאת

היתה יציאה שהיא הליכה אל,... אותה הליכה אל.. היא ללכת לעבוד את האלהים

על ההר הזה, היינו לקבל תורה. זהו טעם המצוה שנצטוינו לא לשכוח את העובדה

שיצאנו ממצרים, משום שהיציאה היתה הליכה לקבל תורה.

הדבר מוכרח מכך שאת פרשת יציאת מצרים אנו אומרים בקריאת שמע.

הרמב"ם כותב שהחיבור של פרשת ציצית לקריאת שמע הוא משום שבפרשת

ציצית נזכרים כל המצוות כולם, ועל ידי פרשת ציצית אנו זוכרים את כל מצוות

ה'. "והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם...

למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדשים לאלהיכם". והאומר לנו זאת

הוא "אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים", זאת אומרת שאנחנו

מצרפים את זכירת יציאת מצרים לזכירת כל המצוות. הקיום שלנו לזכור את

העובדה שיצאנו ממצרים הוא כאשר אנו מזכירים זאת בקריאת שמע, בזמן שאנו

מקבלים עלינו עול מלכות שמים ועול מצוות. וזכירת יציאת מצרים כוללת בתוכה

קבלת עול מלכות שמים, ועול מצוות.

הכונה בזה שמעמידים אותנו פעמיים ביום על יציאת מצרים, היא להעמיד

אותנו פעמיים ביום לאן אנו הולכים, לאן אנו מכוונים, לאן פנינו מועדות. יציאת

מצרים היא יציאה ממצב אחד והליכה למצב אחר. היציאה ממצרים עניינה הליכה

לקבל תורה. ודאי צריך להשתדל ללמוד היטב את הדברים, ונבאר עתה כמה

פרטים שעלינו לצרפם לעניין זה.

גלות וגאולה – התיישנות וחידוש

גלות מצרים היא אב לכל הגלויות, ויציאת מצרים היא אב לכל הגאולות.

הגאולה שאנו מצפים ומייחלים לה תהיה "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו

נפלאות", חזרה על יציאת מצרים. והנה, יש כאן נקודה מעניינת, הפרשה שבה

התורה מגלה לנו את כל העניין של יציאת מצרים, היא פרשת "החדש הזה לכם",

הפרשה הזאת בעצמה היא פרשת יציאת מצרים [שנצטוינו על הקרבת קרבן פסח,

והקרבת קרבן פסח היתה בעצם יציאת מצרים], והגלות התחילה ב"ויקם מלך

חדש על מצרים", ודרשו חז"ל שנתחדשו גזירותיו. ואיתא במדרש ש"ויקם מלך

חדש על מצרים" הוא מפני שאנחנו הפסדנו את החידוש, לכן נתחדשו עלינו

גזירות, וכפי שמצינו שפרשת הגלות כתובה בתורה באופן של "כי תוליד בנים

ובני בנים ונושנתם בארץ". נמצא שהגלות היא התיישנות והגאולה היא "החדש

הזה לכם". כאן נמצא דבר והיפוכו, גלות וגאולה, שהם התיישנות וחידוש.

"ונושנתם בארץ" זאת הפרשה שקוראים בתשעה באב, בזמן שבו איבדנו את

הכל, הפסדנו את כל מה שהיה לנו ויצאנו לגלות מרה וקשה, פעמיים, פעם אחת

נתגלה קיצה, ופעם אחת לא נתגלה קיצה. והפרשה היא "כי תוליד בנים ובני בנים

ונושנתם בארץ", ואיתא בסוף גיטין שאילו היינו מגיעים עד לערך המספרי של

המילה "ונושנתם", חלילה לא היתה תקומה, ולכן עשה הקב"ה צדקה עם ישראל

והקדים שתי שנים ל"ונושנתם" כדי שחלילה לא יהיה הדבר בלתי הפיך. נמצא

שהסיכוי שלנו להיגאל הוא רק מפני ש לא הגענו ל" ונושנתם" בלתי הפיך, וכך אנו

יכולים לחזור ולהתחדש, לחזור ולהגיע ל"החדש הזה לכם". למדנו שכאן נמצאת

הנקודה של הגלות והגאולה, ההתיישנות והחידוש. ההתיישנות היא גלות,

הגאולה היא חידוש.

"החדש הזה לכם ראש חדשים", כאן נוצרה מהפכה אמיתית בסדר הזמן. סדר

הזמן הטבעי והקבוע נשלט על ידי השמש. העולם כולו הוא תחת השמש, וכל

המהלכים בעולם ניתנים לשליטתה, "עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחם וקיץ

וחרף ויום ולילה". כל אותם עונות השנה המוזכרים בפסוק, זרע וקציר, קור חום,

קיץ וחורף, כל אלו תלויים בשמש. הקיץ והחורף תלויים אם היא מתרחקת או

מתקרבת, וכך כל יתר הדברים. אנחנו נצטוינו בגאולת מצרים לעבור מסדר זמן

שתלוי בשמש שהיא תהליך שלא משתנה למהלך של הלבנה המתחדשת אחת

לחודש. ביציאת מצרים קבענו שסדר הזמן שלנו נקבע לפי חודשים, לפי הלבנה,

זוהי מערכת הזמן שלנו. דבר זה הוא מהפכה, כנגד טבעם של הדברים, זה דבר לא

טבעי כי סדר הזמן הרגיל הוא תחת השמש. השנה שלנו אף היא מורכבת

מחודשים. אין לנו שנה, יש לנו י"ב חודש, וכאשר אנו רוצים להשוות את שני

הסדרים האלה, סדר החמה וסדר הלבנה, אנו מוסיפים חודש אחת לכמה שנים,

אך שנה כ"שנה" אין לנו אף פעם. שנה רגילה שלנו היא פחות משנה, ושנה

מעוברת שלנו היא הרבה יותר משנה, כך שבעצם אין לנו שנה. נמצא שהקובע

לסדר הזמן זו בדווקא הלבנה, ובדווקא מה שנקרא חודש. הדבר ברור, וזאת פרשת

הגאולה, הגאולה נתגלתה בזה שבורא העולם אמר למשה ואהרן "החדש הזה

לכם". זאת היתה הבשורה שבה נתגלתה גאולת מצרים. למדנו שעצם עניין שינוי

הזמן ממהלך החמה למהלך הלבנה זאת הגאולה בעצמה. הדבר נראה תמוה.

פשר הדברים הוא. אותו זמן הנקרא זמן של תחת השמש, הזמן הרגיל שאותו

אנו חיים וחווים וזורמים יחד איתו, זה זמן שכל עניינו המשך. ובמילים אחרות

עבר נמשך, עבר – הוה. זה סדר הזמן, עבר שהולך הלאה. הגאולה מלמדת אותנו,

ומעמידה אותנו על בסיס אחר, אנחנו לא ממשיכים, אנחנו לא הולכים הלאה

כהמשך, אלא אנחנו מעמידים את עצמנו כהולכים לקראת, דהיינו מרכז הכובד

הועבר והועתק לעתיד. עבר נמשך זהו הזמן שכל העולם חי בו, זאת חווית הזמן

הפשוטה, שזמן זאת זרימה נמשכת, כאשר אנו מקווים שהוא ימשיך לזרום. עניינה

של הגאולה הוא העמדת עצם עניין הזמן, נקודת הכובד, בעתיד. אצלנו הזמן הוא

לקראת, הזמן הולך אל. הוא לא המשך. ההבדל בין המשך לבין הליכה לקראת,

שהליכה לקראת היא שאנו הולכים אל מה שעדיין לא היה, ואילו המשך זה שאנו

ממשיכים את מה שהיה. ומובן לכל בר דעת שזאת תודעה אחרת לגמרי, זאת

מציאות אחרת. עצם הגדרת המושג של "עתיד" זה דבר שעדיין לא היה. העתיד

כשהוא יגיע, הוא יהיה חידוש. אנו מעמידים את עצמנו על בסיס ההולך לקראת

החידוש. וכאן הוא ההבדל המכריע. זאת המהפכה של יציאה מ"ונושנתם"

לעמידה לקראת, להליכה לקראת חידוש. זה נקרא להפוך את כל הקיום כולו,

מקיום של המשך לקיום של לקראת חידוש.

אנו אומרים בברכת הלבנה " וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי

בטן". " עמוסי בטן" מתכוין אלינו, אנו עדיין עוברים, אנו נמצאים במצב של

הריון, והגאולה נקראת לידה, כפי שמפורש בכתוב שגאולת מצרים נקראת לידה,

ואנו מחכים ללידה הבאה. בברכת הלבנה אנו אומרים "וללבנה אמר שתתחדש

עטרת תפארת לעמוסי בטן שהם עתידים להתחדש כמותה", כאן נמצאת נקודת

המעבר, לעבור מתחת השמש היינו תחת מסלול של "שנה", למסלול של "חודש".

זה עצם ענינה של יציאת מצרים. כל זה כתוב כאן, את זה גילה בורא העולם

בפרשה הזאת, במילים הראשונות נמצא הגילוי של יציאת מצרים, "החודש הזה

לכם". אתם עוברים לסדר זמן חדש, סדר זמן שהוא הפוך לגמרי מסדר הזמן שהיה.

לעבור מ"ונושנתם", או כפי הרמז מ"ויקם מלך חדש על מצרים", כאשר החידוש

עבר אליהם, ל"החדש הזה לכם".

זכירת יציאת מצרים - ההליכה להר סיני

מעתה, לא התכוונו ללמד אותנו שנחזור פעמים ביום על יציאת מצרים מבלי

להתבונן ולהתחבר למה שהתורה מלמדת אותנו ומבקשת מאיתנו לקיים את

המצוה כתיקונה ולהבין מה רוצים מאיתנו, אלא רוצים מאיתנו שנחיה במהלך

שנתחדש ביציאת מצרים, שאנו הולכים לקראת חידוש, הולכים לקראת דבר

שעדיין לא היה. בעצם המילים "שנה" ו"חודש", הם שתי מילים הפוכות, שנה זה

דבר שחוזר ונשנה, וחודש זה דבר חדש. זאת אומרת שבעומק הדברים אנו צריכים

להבין, היאך יתכן שהשמיטו את החובה העיקרית המחייבת אותנו להיצמד למקום

שמשם אנו יונקים את עיקר קיומנו, את ה"כי הם חיינו ואורך ימינו", ונתנו לנו

חובה הנראית פחות עיקרית מהחובה לזכור את מעמד הר סיני. לכן אנו צריכים

להתבונן, שבזה שחייבו אותנו לזכור את יציאת מצרים פעמים ביום ולא לשכוח,

היינו לא לפרוש מזה, עלינו להבין מכך, שהכוונה היא להעמיד אותנו פעמים ביום

על "החדש הזה לכם" היינו שפעמים ביום אנו צריכים לזכור שאנו הולכים לקראת

מה שעדיין לא היה, אנו הולכים לקראת חידוש וכפי שאנו אומרים " שהם עתידים

להתחדש כמותה", ובאופן קבוע אנו הולכים לקראת חידוש, תמיד, בכל יום ובכל

עת ובכל שעה.

וכך, מתוך מצות זכירת יציאת מצרים עצמה, אנו צריכים ללמוד, שבמצוה

הזאת אנו מקיימים את ההליכה, תמיד אנו הולכים לקראת. אנו הולכים להר סיני,

ואנו הולכים תמיד לקבל תורה. בכל יום, בכל פעם שאנו לומדים, התפיסה צריכה

להיות, ששוב אנחנו לומדים ושוב אנחנו מקבלים תורה. זהו התהליך הקבוע,

המהלך הקבוע שעליו אנו חיים, הם חיינו. מעתה, ודאי שלא השמיטו מסדר

העבודה ומסדר היום שלנו את הזכירה של מעמד הר סיני, זאת השמטה בלתי

אפשרית ולא יתכן שדבר עיקרי כזה יושמט מסדר היום, [ ויוזכר רק על ידי מי

שיודע את דברי הכוונות, בכוונת כמה מילים בתפילה, שאין זה הפשט הפשוט

בהם], הרי מדובר כאן על קיום מצוה דאורייתא, שלשה לאוים ושני מצות עשה

נאמרו בפסוק זה "השמר", "ושמור נפשך מאוד", " פן תשכח", "ופן יסורו

מלבבך", "והודעתם לבניך ולבני בניך". נאמר גם השמר וגם פעמיים "פן" ואלו

שלשה לאווים, ונאמר גם "ושמור נפשך מאוד", "והודעתם לבניך ולבני בניך יום

אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב" ואלו שני מצות עשה. וכיצד אין לזה שום

איזכור. אלא ודאי שבעצם טבע הדברים אנו צריכים לחבר זאת ליציאת מצרים,

כך הם פני הדברים, יציאת מצרים היתה לקראת זה. יצאנו כדי להגיע לכאן.

"בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה". אם אנו יוצאים

בכל יום פעמים, אז אנו יוצאים כדי להגיע אל ההר הזה, אבל באמת יש כאן משהו

יותר מיוחד, והוא שאנו מצרפים את ההליכה לעצם יציאת מצרים, ונבאר.

בהר סיני, שם נמצאים העתיד והתקווה שלנו, פנינו להר סיני ולשם אנו

הולכים. וכלשון הרמב"ן [המונה במצוות שלדעתו הרמב"ם שכח מן המניין את

המצוה הזאת שלא נשכח מעמד הר סיני], "אבל יהיו עינינו וליבנו שם כל הימים",

עיניים ולב. העיניים, בהם כח הראיה, והם אלו שתמיד נותנות לנו את הכיוון.

המקום שאליו אנו הולכים זה המקום שאותו אנו רואים. העיניים מחברות אותנו

לאן ללכת, והלב הוא המוליך אותם. המילים שבחר הרמב"ן "יהיו עינינו וליבנו

שם כל הימים" אלו המילים הכתובות בפסוק, "פן תשכח את הדברים אשר ראו

עיניך", לכן יהיו עינינו שם. "ופן יסורו מלבבך", לכן יהיה ליבנו שם, וכאן נמצא

גמר יציאת מצרים. זו גם הסיבה שרבותינו צירפו את פרשת יתרו ומשפטים, שכבר

אין בהם ענין יציאת מצרים, אשר כבר נגמרה בפרשת בשלח, ותיקנו לנו עוד את

שתי פרשיות אלו, אחר שכאן נמצא גמר יציאת מצרים.

ויסעו מרפידים בתשובה – ההליכה למתן תורה

והנה, שאלנו מה החידוש שחז"ל מגלים לנו בזה שכשם שביאתם היתה

בתשובה כך יציאתם מרפידים היתה בתשובה, אכן חז"ל מלמדים אותנו שהם כבר

שבו בתשובה קודם לכן, זה דבר שלא ידענו, ויש כאן לימוד גדול שמגלים לנו.

התשובה האמיתית איננה במצב שבאים בשמחה ורוצים לקבל תורה, אלא

התשובה האמיתית היא להעמיד את יציאת מצרים כתהליך לקבלת התורה. כל

המסעות שהיו ממצרים הם לקראת מתן תורה, והמסע מרפידים הוא מסע ממצרים,

וכאשר רפו ידיהם מהתורה, רפיון ידיים זה התיישנות, רפיון ידיים זה ללכת

ולהיגרר, זה לא נקרא ללכת. התשובה היתה ביציאה מרפידים כביאתם להר סיני.

אנחנו צריכים להעמיד את עצמנו, באופן שההליכה מלכתחילה היא לשם. אנחנו

הולכים להר סיני. העולה מהדברים הוא, שאם ישאלו אדם מישראל לאן פניך, הרי

שתשובתו היא שפניו להר סיני.

יש דבר נפלא בלשון ה קודש, כפי שאומרים המדקדקים, המילה " ש מ י ם" היא

קיבוץ של כל ה"ש ם", מכל מקום מכל קצה בעולם, כשמצביעים ל"ש ם" השמים

הם סוף ה"ש ם", פירוש המילה שמים, הוא כאילו היינו אומרים תקבוצת של כל

ה"ש ם" של כל העולם כולו. המילה "ש ם" היא התשובה לכל שאלה שנשאלת

לאן, לשם. הארץ נקראת על שם הריצה והשמים נקראים על שם התכלית לאן היא

אותה ריצה. אם אנו רוצים לדעת איך באמת צריך להיראות אדם מישראל, הרי

שהוא צריך להראות שהוא תמיד רץ. ואם נשאל אותו לאן אתה רץ, תשובתו תהיה,

אני רץ לשמים. כך היינו צריכים להראות.

יציאת מצרים היא להגיע ל"אנכי" ו"לא יהיה"

אם אנו קולטים ומבינים נכון, הקולות שנשמעו בסיני, עשרת הדיברות, אלו

תמצית כל התורה כולה, והתמצית שבתמצית, אלו שני הדיברות הראשונות,

"אנכי" "ולא יהיה לך". ה"אנכי", שורש כל מצות עשה, וה"לא יהיה לך" שורש

כל מצות לא תעשה. חז"ל אומרים שבשעה שאמר הקב"ה "אנכי" נתקעו דברי

תורה בליבם. התורה כביכול נתקעה בלבבות עם אמירת הדיברה "אנכי ה'

אלקיך", ובשעה שאמר הקב"ה " לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" נעקר יצר

הרע מליבם. בשתי הדיברות האלה שהם בתמצית, הדיברות שאנו בעצמנו שמענו

מפי הבורא, ולא היינו צריכים שום מתווך לשמוע אותם כפי שנאמר לאחר מכן

"דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות". התודעה צריכה להיות

כזאת שבכל פעם שאנו מזכירים יציאת מצרים, עלינו לזכור שאנו הולכים מיציאת

מצרים, ויצאנו כדי לשמוע את שתי הדיברות האלה מפי הגבורה. הדיברות האלה

כוללות את הכל.

הקול של ה"אוי" נובע מ"אם אין מקבלים"

נחזור לעניין שפתחנו בו. אם אנו מקיימים זאת, אם אנו מקשיבים לקולות

שאנחנו עצמנו שמענו, הקולות של מעמד הר סיני "אנכי ה' אלקיך " ו"לא יהיה

לך אלהים אחרים על פני", הקולות האלו מעמידים אותנו באופן החזק והעמוק

ביותר על המציאות האמיתית פעמים ביום. ואחר שמעמד הר סיני היה מעמד

מחייב, וכפי שידועים דברי הגמרא שכפה עלינו הקב"ה את ההר כגיגית. זה היה

מעמד שכולו חיוב. זו לא היתה תוספת מעלה אלא דבר מחייב, דבר שהוא עז

כמותו קשה כשאול, כפה עליהם הר כגיגית, אם מקבלים את התורה מוטב ואם

לאו חלילה שם תהא קבורתכם, מעתה, אם שומעים ומקבלים, מוטב, ואם לאו, אז

מאותו הר, בכל יום, יוצאת בת קול והיא מכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה

של תורה, ואין צורך להוסיף שאוי למי שלא שם לב לאותו "אוי". מעמד הר סיני

נתפס מלכתחילה כדבר מכריח, דבר מחייב באופן שאנחנו ערבים לזה בחיינו, כי

הם חיינו. זה הקול שבוקע, בכל יום בת קול יוצאת. זה מה שמגלה רבי יהושע בן לוי.

למי ששומע את הקולות, שומע וחוזר ושומע, ומתבונן, הרי אלה הם הקולות

עצמם שיוצאים ממעמד הר סיני, אלה הם אנכי ולא יהיה לך. ואותם הקולות עצמם,

הרי שלמי שלא שם לב, מי שלא מקשיב ולא שומע קולות כאלה, חלילה, יוצא ה"אוי"

מאותו מעמד הר סיני, מאותו מעמד מחייב. מכיון שיש לו לאותו קול, בת קול, הבת

קול הזאת היא מאד דומה לאביה, היא קול מהר סיני עצמו. בהר סיני יחד עם הדיברות,

נשמע הקול שאומר אם ישראל מקבלים את התורה מוטב ואם לאו - אוי.

כאן יש להוסיף, כי גם ל"אוי" הזה יש את המעלה של רואים את הקולות, ולזה

אין צריך שום ניסים, כאן אנו באמת רואים את זה. הקולות שבאים מהר סיני הם קולות

שהופכים מהר מאד להיות מוחשיים. רואים אותם, אלה לא דיבורים, אלה מציאויות.

כדאי לזכור את הדברים האלה כהיום שהבריות עסוקות בעלבונה של תורה.

וכשהבריות עסוקות בעלבונה של תורה, נחוץ והכרחי מאד לחזור על דברי המשנה

הזאת, "בכל יום ויום יוצאת בת קול מהר חורב ומכרזת אוי להם לבריות מעלבונה של

תורה".