על אדם ששב לדרכו הרעה אומרים שהוא 'חזר לסוֹרוֹ', או בהגייה הרווחת יותר 'חזר לסוּרוֹ'. מקורו של הביטוי בספרות חז"ל, כגון "גֵר שחזר לסורו" (בבלי גיטין מה ע"ב ועוד). אך מה משמעו המילולי?
בציווי על חג המצות נאמר: "וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ" (שמות יג, ז). שְׂאוֹר הוא חתיכה של בצק חמוץ המתפיחה את העיסה לפני האפייה והופכת אותה לחמץ. לכן בהשאלה שְׂאוֹר הוא יסוד ושורש, מקור היווצרות הדבר. צורתו המקורית של הביטוי 'חזר לסורו' הייתה כנראה 'חזר לשְׂאוֹרוֹ', כלומר 'חזר למקורו, למצבו הראשוני'. ואומנם בתלמוד הירושלמי מצוי הכתיב "חזר לסיאורו" (עבודה זרה ב:ב, מא ע"א), ובמקצת כתבי היד של מכילתא דרבי ישמעאל מוצאים "לפי שסיאורו רע" (נזיקין, פרשה יח).
בלשון הפיוט השתמשו עדיין במילה שְאוֹר (או סאור או סור) לציון שורש ויסוד. למשל: "גם ברוב טוב ניהגתים מאז תחילה לעיקר שאורם" (שמואל בר' הושענא, יוצר לשבת בראשית); "ממחצבת צורם מולדת שאורם" (משולם בר' קלונימוס, קרובה לשחרית ליום הכיפורים"). בדומה לכך פירש ר' יוסף נחמיאש בן המאה הארבע עשרה את דברי הנביא "וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שֹׂרֵק כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת, וְאֵיךְ נֶהְפַּכְתְּ לִי סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה" (ירמיהו ב, כא) – "ואולי הוא מלשון רז"ל חזר לסורו פירוש נטיעתו, ר"ל [רוצה לומר] שרשו רע".
הביטוי 'חזר לסורו' משמש אצל חז"ל בהקשרים שליליים שבהם המצב ההתחלתי שחוזרים אליו הוא מצב רע. כך נתפרש לימים הביטוי במשמע 'שב להתנהגותו הקלוקלת', והמילה 'סוֹר' נותרה בלתי מובנת.
* * *
מבחר מקורות:
שרגא אברמסון, "מדרש מלים – א. סוֹר", לשוננו יג (תש"ד–תש"ה), עמ' 122–125
הנ"ל, "מלשון חכמים – סור, סיאור, שׂאור = עיקר ויסוד", לשוננו כא (תשי"ז), עמ' 95–98
