א . ויכוח משה המלאכים במתן תורה
בעניין מתן תורה כתוב בגמ' (שבת פח:): ואמר רבי יהושע בן לוי בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבונו של עולם מה לילוד אשה בינינו , אמר להן לקבל תורה בא , אמרו לפניו חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים , אמר לו הקב"ה למשה החזיר להן תשובה , אמר לפניו רבונו של עולם מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם , אמר לו אחוז בכסא כבודי וחזור להן תשובה שנא' מאחז פני כסא פרשז עליו עננו ואמר רבי נחום מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו , אמר לפניו רבונו של עולם תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים , אמר להן למצרים ירדתם לפרעה השתעבדתם תורה למה תהא לכם , שוב מה כתיב בה לא יהיה לך אלהים אחרים בין הגויים אתם שרויין שעובדין עבודה זרה , שוב מה כתיב בה זכור את יום השבת לקדשו כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין שבות , שוב מה כתיב בה לא תשא משא ומתן יש ביניכם , שוב מה כתיב בה כבד את אביך ואת אמך אב ואם יש לכם , שוב מה כתיב בה לא תרצח לא תנאף לא תגנב קנאה יש ביניכם יצר הרע יש ביניכם , מיד הודו לו להקב"ה שנא' ה' אדנינו מה אדיר שמך וגו' ואילו תנה הודך על השמים לא כתיב .
ב. ההכרח בקבלת התורה
והנה מבואר שם בגמ' (שבת פח.) שמתן תורה זה הדבר שהעמיד את כל מעשה בראשית, ויתיצבו בתחתית ההר אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם .... דאמר ריש לקיש מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום הששי ה"א יתירה למה לי מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו. לומדים מכאן שמתן תורה זה דבר מוכרח בעולם, לא יתכן קיום העולם בלי זה. אולם בגמ' הראשונה כתוב שאלמלא משה רבינו היה משיב תשובה כהלכה מעצמו ומנפשו (זאת לא תשובה שקיבל, אף א' לא לימד אותו), אז כמו בכל דין תורה, שכאשר אחד טוען השני חייב להשיב, ומי שטענותיו יותר טובות הוא הזוכה, וטענת המלאכים היתה שלא יתכן להביא את התורה למטה, ואם משה רבינו לא היה מנצח את המלאכים אז התורה לא הייתה מתקבלת. כלומר לא הייתה שום מהלך מוכרח או כפייה כדי שהתורה תתקבל, אלא רק אחוז בכסא כבודי וחזור להן תשובה . והתשובה חייבת להיות משלו והיה צריך להבהיר למה הכרעה צריכה להיות שהתורה כן תתקבל למטה ולא כדברי המלאכים. וזה לכאורה דלא כהגמ' של 'ויתיצבו בתחתית ההר'.
חטא העגל בזמן מסירת התורה
והנה יש עוד עניין בזה. כתוב שמסירת התורה הייתה מיד אל יד (שמות לא, יח) וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶה כְּכַלתֹו לְּדַבֵּר אִּתֹו בְּהַר סִּינַי שְּנֵּי לֻחֹת הָעֵּדֻת, כמו שאנו אומרם בתפילת שבת: ושְּנֵּי לּוחֹות אֲבָנִּים הֹורִּיד בְּיָדֹו, וכתוב בגמ': (ירושלמי מגילה א ט, וב"ר א יא) מהו מנצפ"ך ... מהו דין דכתיב מ"ם מ"ם נו"ן נו"ן צד"י צד"י פ"ה פ"ה כ"ף כ"ף ממאמר למאמר מנאמן לנאמן מצדיק לצדיק מפה לפה מכף ידו של הקב"ה לכף ידו של משה, דהיינו נתינת הלוחות היו מכף לכף, כלומר מיד ליד. (אנו לא יודעים איך, אבל זה מה שנמסר לנו). ובזמן פעולת הנתינה ישנו רגע שהנותן והמקבל אוחזים ביחד ואז הנותן עוזב את זה. ומבואר בגמ' (ירושלמי תענית פרק ד ה) ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן הלחות היו אורכן ששה טפחים ורחבן שלשה והיה משה תפיש בטפחיים והקב"ה בטפחיים וטפחיים ריוח באמצע כיון שעשו ישראל אותו מעשה ביקש הקב"ה לחוטפן מידו של משה וגברה ידו של משה וחטפן ממנו הוא שהכתוב משבחו בסוף ואומר (דברים לד יב) ולכל היד החזקה ייא שלמא על ידה דגברת עליה מינאי. בזמן שהלוחות היו טפחיים בידי הקב"ה וטפחיים בידי משה אז עשו ישראל את העגל.
והמהר"ל מבאר, מדוע דווקא במצב המסוים הזה, עשו את חטא העגל. משום שאחרי גמר הנתינה, שתורה כבר נמצאת אצלנו באופן שלם, אז בני ישראל כבר לא שייכים לעגל, ולפני התחלת מעשה הנתינה אז אין אפשרות אין העזה, לא יכולים להרגיש כזה כח לעשות מעשה כה נורא, אבל באותו רגע של מתן תורה כאשר עדיין לא נגמר להתקבל וכבר נעשה מעשה, אז אותה גדולת נפש כח ועוצמה ישנה כבר, אלא ש'כח המתקן' של מתן תורה לגמרי עדיין אין. במצב כזה שייכים מאד בצורה גדולה מאד והתיקון עדיין לא נשלם, התורה עדיין לא ניתנה.
ברגע זה שהלוחות היו בתהליך נתינה, לפני גמר הנתינה ובשעת מעשה הנתינה, באותו רגע עשו את העגל ואומרים חז"ל שביקש הקב"ה לקחת חזרה את הלוחות מידי משה רבינו וגברו ידיו של משה והוא לקח אליו את הלוחות, והוא מה שהכתוב משבחו בין יתר שבחיו, 'ולכל היד החזקה'. אז הדבר היה בלי הכרעה ובשיקול ואז ההכרעה נפלה בכוחו של משה רבינו, הוא זה שהכריע את הכף בשאלה הזאת של שנים אוחזים בטלית, למי זה שייך. אז ננסה לבאר את שלושת העניין האלה (ויכויח מ"ר עם המלאכים, כפה עליהם ההר כגיגית וחטיפת הלוחות ע''י מ''ר).
והנה צריכים להבין, מאין הכוח למשה רבינו להכריע את הכף? על זה מפרש המהר"ל יסוד: משה רבינו צריך את התורה לעצם קיומו, בלעדיה לא יכול להיות. זה הדבר המכריע את הכף, כלומר העובדה שאצלו זה עניין של עצם הקיום. כל דבר שהוא עצם הקיום, אז לא יתכן אפשרות אחרת, זאת ההכרעה. כל מקום שיש ספק, הספק מתפשט בשני הצדדים וממילא אין כאן הכרעה, כי שני הצדדים יודעים שגם הצד שכנגד קיים, אז הצד הספק נמצא בשני הצדדים וממילא אין כאן הכרעה. אבל בהחזקה של משה רבינו הייתה כאן הכרעה בעצם משום שאצלו אין ספק, אצלו אין צד שכנגד, אין עוד צד, כשהצד השני בלתי אפשרי, אז הצד הזה מכריע, משום שזה ודאי. מצד הדין 'שאין הספק מוציא מידי ודאי'.
כל דבר שעומד כנגד דבר כזה יש לו מעמד של 'ספק כנגד ודאי'. כאן נמצא כח ההכרעה בעצם. כאשר אין צד שני, אז אין הכרעה חזקה יותר ממנה. כאן טמון הסוד של הכרעת משה רבינו כנגד טענת המלאכים. העובדה שאנחנו חסרים. 'למצרים ירדתם' 'לפרעה השתעבדתם' 'יצר הרע יש בכם', 'קנאה ושנאה ותחרות יש ביניכם' 'מלאכה אתם עושים שצריכים לנוח בשבת' וכן הלאה כל עשרת הדברות. אותו חסרון שמשה רבינו העמיד שלמצרים ירדנו, לפרעה השתעבדנו, יצר הרע יש בנו, וכו', זה מחייב שהתורה תרד ותשתלשל ותגיע אלינו. כלומר הרי לעולם אין שום אפשרות אחרת שהחיסרון הזה יתוקן אלא רק באופן הזה. זאת טענה שמכריעה.
המלאכים טענו שהתורה היא מציאות שלימה לכן לא יכולה להינתן למטה, למקום שיהיה אפשרות לעבור עליה. איך אפשר לתת תורה למקום כזה, שאפשר לקיים אותה ואפשר חלילה לא לקיים אותה? הרי עצם מציאותה היא מציאות מוכרחת ולא יתכן שהיא תינתן למקום שתהיה במצב ספק אם יקיימו אותה אם לאו.
אלא שההכרעה בדבר הזה הייתה אך ורק העובדה שאחרת לא יתכן, אנחנו נמצאים במצב כזה שלא יתכן להיות מתוקנים בלי תורה, אין אפשרות אחרת, העובדה שאין אפשרות אחרת היא זאת שמביאה את התורה עד למטה. ננסה להבין עוד קצת בזה.
ג . צלם אלקים האדם המכריע ובורא
כתוב במדרש, על הפסוק 'נעשה אדם' (ב"ר ח ה): א"ר סימון בשעה שבא הקב"ה לבראת את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כיתים, וחבורות חבורות, מהם אומרים אל יברא, ומהם אומרים יברא, הה"ד (תהלים פה) חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו, חסד אומר יברא שהוא גומל חסדים, ואמת אומר אל יברא שכולו שקרים, צדק אומר יברא שהוא עושה צדקות, שלום אומר אל יברא דכוליה קטטה, מה עשה הקב"ה נטל אמת והשליכו לארץ הה"ד (דניאל ח) ותשלך אמת ארצה, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבון העולמים מה אתה מבזה תכסיס אלטיכסייה שלך, תעלה אמת מן הארץ, הדא הוא דכתיב (תהלים פה) אמת מארץ תצמח, רבנן אמרי לה בשם ר' חנינא בר אידי ורבי פנחס ורבי חלקיה בשם רבי סימון אמר, מאד, הוא אדם, הה"ד וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, והנה טוב אדם, ר' הונא רבה של צפורין אמר עד שמלאכי השרת מדיינין אלו עם אלו ומתעסקין אלו עם אלו בראו הקב"ה, אמר להן מה אתם מדיינין כבר נעשה אדם. כתוב כאן שבורא העולם התייעץ ונמלך במלאכים האם לברוא אדם, והיו צריכים להגיד את דעתם, אז אלו אמרו כך ואלו אמרו כך והשאיר אותם מתדיינים ביניהם ואמר להם, כבר נעשה אדם. ומה פרש הדבר הזה?
אלא באים חז"ל ללמדנו כאן שעצם בריאתו ומציאותו של אדם היא מתוך המצב הזה של ספק אם יברא או לא יברא. שני הצדדים האלה נמצאים בעצם מציאותו של אדם, יצירתו של אדם מסופק ולא מוכרע, יש בו צד שכן יברא ויש בו צד שלא יברא. ללמדנו שהאדם בעיקר מציאותו נברא להיות המכריע במחלוקת הזאת, אין לו מציאות פשוטה ברורה ומוכרעת כבר, מציאותו היא שעצם קיומו צריכה תמיד הכרעה בין כן לברוא ואל יברא.
'מה אתם מדיינין כבר נעשה אדם' . זאת אומרת אותו אדם כבר נעשה בזמן שאתם מתדיינים, אז תפסיקו להתדיין. הדיון שלכם זאת בריאתו של האדם. נמצא שעבודתו של האדם בחייו זה תמיד ההכרעה להיברא, 'כן יברא'. וכך על הפסוק (תהלים קלט ה) אָחֹור וָקֶדֶם צַרְּתָנִּי וַתָשֶת עָלַי כַפֶכָה: דרשו חז"ל (ב "ר ח א) אם זכה אדם אומרים לו אתה קדמת למלאכי השרת ואם לאו אומרים לו זבוב קדמך, יתוש קדמך, כל האחור כולו וכל הקדם כולו נמצא בצורתו של אדם, הוא המחבר הקצוות של כל האחור וכל הקדם, אם זכה אדם אומרים לו אתה קדמת לכל מעשה בראשית כולו, אתה במחשבה תחילה. ואם לא זכה, אומרים לו יתוש קדמך. אתה נבראת אחרון לכל מעשי בראשית. גם למי שזכה יש בו צד שיתוש קדמך, וגם מי שלא זכה גם יש בו צד שקדמת למעשה בראשית. אבל אדם שזכה מכריע את הכף לכיוון שאתה קדמת למלאכי השרת, הוא 'כן יברא'.
אין דעה שיאמר שאל יברא כי הוא כבר נברא, והוא שורש כל המציאות כולה. שהרי אם הוא לא זכה אז יתוש דהיינו הבריאה החלושה והמפוקפקת ביותר וההכי מיותרת (עי' גיטין נו: בעניין טיטוס), ובסדר הנבראים היא הבריאה אחרונה. והאדם נברא כבריאה אחרי הבריאה האחרונה והבריאה כבר נגמרה, זאת אומרת, שבמצב של 'אל יברא', הוא בריאה מיותרת.
ובעצם שני המצבים האלה הם אמת. מציאות האדם היא לא מציאות פשוטה כמו שיתר נמצאים, כל מה שנברא בעולם נברא ע"מ להיות, אבל האדם נברא בשיקול ובתור בריאה מסופקת, אולי יש לו זכות קיום אולי אין לו זכות קיום, ועד שהצד הזה לא מוכרע הוא נושא בתוכו צד של 'אל יברא'. כלומר הוא לא בריאה שלימה, לא מוכרעת ומוחלטת.
את זכות הקיום של הבריאה הזאת מקבל רק מכוח ההכרעה שלו לבד המכריע שכן יברא. כלומר האדם עושה את עצמו. זה העומק של מה שמלמדים אותנו רבותינו בחלק הראשון של שער א' בספר נפש החיים. שבא ללמד להבהיר ולגלות שהאדם נברא בצלם אלוקים, שפירושו בצלם של בורא, מה שנבחר השם 'אלוקים' משום שזה השם שבו נבראו כל העולמות כולם. והאדם נברא כבורא והאדם צריך להיות זה שבורא את בריאתו של עצמו, היות ומציאותו לא נגמרה ונושאת בתוכה ה'אל יברא', אז הבריאה שלו היא צריכה להיות מוכרעת על ידו, ורק על ידו, הוא זה שעושה את ה'כן יברא'. כמו שכתוב (ויקרא כו ג) אִּם בְּחֻקתַי תֵּלֵּכּו וְּאֶת מִּצְּוֹתַי תִּשְּמְּרּו וַעֲשִּיתֶם אֹתָם: ודרשו חז"ל (ויק"ר לה ז) א"ר חנינא בר פפי אמר להם אם שמרתם את התורה הריני מעלה עליכם כאלו עשיתם עצמכם ועשיתם אותם . כאן חלה על ידנו גמר הבריאה.
נמצא שזה כוחו של אדם, לגמור את בריאתו. כל מה שדרוש והכרחי לו לעצם בריאתו וקיומו יש בו, כך הוא נברא וזה עצם בריאתו, להיות בורא. למדנו אם כן, שאותה הכרעה שמשה רבינו הכריע את הכף כדי לקבל תורה, זה מתוך החיסרון, מתוך העובדה שאנחנו חסרים, ירדנו למצרים נשתבעדנו לפרעה, יצה"ר יש בינינו, וכו'. והיות והרפואה היחידה לזה היא רק על ידי התורה כמו שכתוב (קידושין ל:) בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, אין אפשרות אחרת. משה רבינו בא למרום וקיבל תורה כי אין אפשרות אחרת לא יתכן אחרת, הגילוי שלא יתכן אחרת, זהו כוחה של צורת אדם. לברוא בריאה חדשה עד כמה שזה נחוץ והכרחי להיברא של אדם, זה כוחו, זאת עצם בריאתו.
ד . 'רבי' אליעזר בן דורדיא אין הדבר תלוי אלא בי
מפורסמת מאד הגמ' על רבי אליעזר בן דורדיא שהיה בעל עבירה בהפלגה העוברת כל גבול, והוא הגיע למצב שהדבר היה מוכרע, שאין מקבלים אותו בתשובה, זה מה שנתגלה לו, כמו שכתוב בגמ', (ע"ז יז.) אליעזר בן דורדיא אין מקבלים אותו בתשובה, זאת אומרת ההשתקעות בתוך מצב של (משלי ב יט) כָל בָאֶיהָ לא יְּשּובּון וְּלא יַשִּיגּו אָרְּחֹות חַיִּים,: הביא אותו למצב כזה שהיה מוכרע שלא יקבלו אותו בתושבה, הוא הוציא את עצמו מן המציאות, הוא הכריע ב'אל יברא'.
וכאשר שמע את זה הלך וישב בין, שני הרים וגבעות, שמים וארץ, חמה ולבנה, כוכבים ומזלות, הוא פנה אל כל המציאות כולה שיבקשו עליו רחמים, כלומר שיהיה מצורף באיזה אופן אל המציאות כולה, ואז הוא לא יהיה נפלט לגמרי החוצה, אבל הם סירבו לו, ' אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו ' מציאותך שלך לא מצטרפת אלינו. אמר אין הדבר תלוי אלא בי הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו יצתה בת קול ואמרה ר"א בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא ... בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת ואמר רבי לא דיין לבעלי תשובה שמקבלין אותן אלא שקורין אותן רבי . ובעצם למה קראו לו בשמים רבי? הרי לא מדובר על כבוד אחרי שנסתלק מהעולם,... רבי נקרא מי שלימד משהו, ומה הוא לימד כדי שיקראו אותו 'רבי'. אלא נקרא 'רבי' משום שאכן הוריד תורה לארץ. המצב הזה ש'אין הדבר תלוי אלא בי', והוא הוריד את זה לעולם. לפניו הדבר הזה לא נתגלה לנו, זה לא היה קיים, הוא היה זה שהוריד את התורה הזאת לארץ.
מימי נעורי שמעתי מאדם גדול, שמה שכתוב 'הניח ראשו בין ברכיו' הכוונה שהוא החזיר עצמו למצב של עובר, כמו שכתוב בגמ' (נדה ל:) וראשו מונח לו בין ברכיו , כלומר רבי אליעזר בן דורדיא הניח ראשו בין רגליו וגער בבכיה והחזיר את עצמו למצב של עובר, והוליד את עצמו מחדש, נולד עוד פעם. הוא ברא את עצמו. 'אין הדבר אינו תלוי אלא בי', זה העניין שהאדם נברא כבריאה לא מוחלטת ולא שלמה, 'כן יברא' או 'לא יברא', זה שיקול שווה. דהיינו האדם הוא בעצם מחוץ למציאות הנתונה, והוא זה שצריך לשים עצמו בתוך הבריאה, הוא זה שצריך לעשות את עצמו ל'כן יברא'. עד כמה שזה בחייו אז בכוחו שלו לעשות את עצמו ל'כן יברא'.
השיקול הזה, של כן קיום ולא קיום, זה שיקול שתמיד נמצא, משום שמציאותינו היא לא מציאות פשוטה ומוחלטת, היא לא דבר מוכרע. זאת עבודה שלנו, ואת זה צריכים לעשות. זאת צורת האדם בעצם. צריכים להבין, כל הכרעה שיש בה אפשרות שתהיה כך או תהיה גם אחרת, זאת לא הכרעה. עצם פירוש המושג 'הכרעה' זה שאדם עושה משהו משום שחייב להיות כך ו לא יתכן אחרת, כך נכרע ים הדברים לכיוון של 'כן יברא'. זה כך כי חייב להיות דווקא כך ובשום אופן לא אחר, ועל הדבר הזה מוכן לתת את הנפש. וכך כל הכרעה שתהיה בנקודה הקטנה ביותר, נושאת בתוכה הכוח של 'יברא', זה נקרא הכרעה לכיוון היברא. אבל עשייה שתיתכן, אפשר כך אפשר הפוך, אולי, יכול להיות כך, יכול להיות אחרת, אפשרי, לא בוער, זה לא חייב להיות כך, כל מצב כזה, זאת לא הכרעה. והגם שיש פה מעשה טוב, אבל לא זה המכוון בבריאה שלנו, מעשים טובים בלבד בלי אותה עוצמה וכוח של הכרעה לא די בהם לעשות ה'כן יברא'.
התורה ניתנה למטה משום שהיה בלתי אפשרי אחרת, משה רבינו הכריע את הכף ולקח מידו של הקב"ה, משום שהיה בלתי אפשרי אחרת, היה דבר מוכרע, ר' אליעזר בן דורדיא נתקבל וזכה לחיי עולם הבא משום שהיה בלתי אפשרי אחרת, כך כל הספיקות מתבטלים אל מול ההכרעה הזאת שאחרת לא יתכן.
ה . נקודת החטא חוסר הכרעת אמת
באופן שהעניין הזה של טענת המלאכים ומשה רבינו, זאת הנקודה שאנחנו רוצים להבהיר, שעצם מציאותו של האדם נברא על ההכרעה, כלומר תפקידו להכריע בין שני הצדדים שווים של הכן יברא והאל יברא. והנה כאן גם נקודת העיקרי ת של החטא, החטאים הגדולים והעיקרים אלו שכל החטאים לגביהם נחשבים תולדות לגבי אבות, הם החטא אדם הראשון וחטא העגל. בעומק הדברים – הדבר הנורא בחטא אדה"ר היה שהיה אפשרות אחרת, 'אף כי אמר אלוקים', גם זה יכול להיות, יש עוד צד, זה נקרא דעת טוב ורע, יתכן כך ויתכן גם כך, גם זה צד, גם זה אפשרות, זה מה שהביא את הבריאה במצב של אל יברא. והביטוי של זה, זה גזירת מיתה, זאת ההכרעה של אל יברא.
היה בידיו של אדה"ר להכריע כל הבריאה כולה לכיוון של יברא, פירוש להיות קיים ולהישאר קיים, אבל מכיוון שלא הוכרע הכף, ושני הצדדים קיימים, החלק אל יברא זאת גזירת מיתה. וזה גם מה שקרה בחטא העגל, (שמות לב א) כִּי זֶה מֹשֶה הָאִּיש אֲשֶר הֶעֱלָנּו מֵּאֶרֶץ מִּצְּרַיִּם לא יָדַעְּנּו מֶה הָיָה לֹו , נעלם, איננו. אז מה היה צריך לעשות במקרה כזה? במקרה כזה צריך לעשות שבלי משה רבינו זה בלתי אפשרי, זה לא יתכן, ממילא משה רבינו יבא. אבל כשההכרעה היא לכיוון אחר, שאם אין משה נעשה משהו במקום, זאת אומרת, מה שמוכרח ולא יתכן אחרת נעשה אפשרי, זה לא נורא, יש משהו במקום זה.
והנה מצאנו עוד דוגמא לזה. כתוב (במדבר ט, ו) וַיְּהִּי אֲנָשִּים אֲשֶר הָיּו טְּמֵּאִּים לְּנֶפֶש אָדָם וְּלא יָכְּלּו לַעֲשֹת הַפֶסַח בַיֹום הַהּוא, אז הם אמרו שזה לא יתכן, אין אפשרות כזאת שאנחנו נישאר בלי פסח. (שם ט, ז) לָמָה נִּגָרַע לְּבִּלְּתִּי הַקְּרִּיב אֶת קָרְּבַן ה', ובצורה הזאת ועל ידם נתחדשה פרשה בתורה, כמו שמשמע בפסוקים ובדברי חז"ל.
כאן נמצא הכוח העיקרי, זהו הכוח האמיתי של צורת אדם, והוא הביא את התורה אלינו. וגם מה שהתורה ניתנה אח"כ כדבר מוכרח בעולם, בכפיית הר כגיגית, אבל כל זה היה תלוי ועומד באם משה רבינו ידע להשיב תשובה, זאת אומרת אם תהיה הכרעה כזאת של 'כן יברא', שפירושו שאין אפשרות אחרת.
וכאמור גם כאן נמצאת הבעיה העיקרית, אלו שעשו את העגל הביאו את זה שלא 'חייב' להיות כך, זה לא מוכרח, יש אשפרות אחרת. אלו שלא עשו את העגל הם אלו שלא מקבלים את הדבר הזה, בשום אופן, אין אפשרות אחרת. זה חייב להיות כמו שניתן וכמו שהובטח, בטהרתו. ואם זה נראה לא כך אז זה בלתי אפשרי ואם זה בלתי אפשרי אז יהיה כמו שצריך להיות, משום שהאפשרות היחידה היא שהם יהיו כמו שצריכים להיות. שום תחליף שום במקום שום לפחות זה, זה חייב להיות כמו שניתן, כמו שהובטח. כך אנחנו חייבין לראות את זה.
אנחנו גם במצבנו הנמוך העלוב והמסכן שאנחנו נמצאים, שנראה מוכרע לכיוון של אל יברא, לכן העולם נראה כמו שהוא נראה, אבל צריכים לדעת שההכרעה של 'כן יברא' ניתנה בידיו של כל אחד ואחד.
האדם נברא להיות מתפלל, כלומר עצם בריאתו, נברא מלכתחילה שאין צרכיו עמו, (לא כמו כל הנבראים שצורכיהם עמהם) הוא נברא וחייב להתפלל כדי לקבל גשם וכל צרכיו. כמו שכתוב (בראשית ב, ה) וְּכֹל שִּיחַ הַשָדֶה טֶרֶם יִּהְּיֶה בָאָרֶץ וְּכָל עֵּשֶב הַשָדֶה טֶרֶם יִּצְּמָח כִּי לא הִּמְּטִּיר ה' אֱלקִּים עַל הָאָרֶץ וְּאָדָם אַיִּן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה: ופירש רש"י בשם חז"ל כי לא המטיר - ומה טעם לא המטיר, לפי שאדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר בטובתם של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו, וצמחו האילנות והדשאים: דהיינו הוא נושא בתוכו את ה'כן יברא' ו'אל יברא' בשיקול, אם לא יתפלל אם לא יעמיד את עצמו כך, אז הוא יסתובב בעולם במידת הזמן שניתן לו להיות בעולם כצורת יתוש, אבל בשום אופן לא יותר מזה.
אבל אם כל השפלות של הדור ייתפס כבלתי אפשרי ולא יתכן כך, ולא על זה האדם נברא, כל הכרעה כזאת בכוחה להפוך הבריאה על פיה, ולחדש מציאות בעולם, ולברוא בריאה חדשה בעולם. הכרעת אמת אחת יש בכוחה לברוא, משום שזה כח שנברא באדם, להיות בורא בעצמו. האדם בכוח ההכרעה יכול להוריד תורה למטה האדם יכול לחדש מציאות חדשה בעולם שמעולם לא הייתה. אבל אותו כח הכרעה צריך דבר אחד בלבד. ברירות גמורה שאין אפשרות אחר. כאן טמונה ההכרעה.
בספר חובות הלבבות (שער המעשים ה) כתוב שהדבר הראשון והעיקרי שיעשה היצר הרע זה לספק עליך כל וודאותך, כל דבר שוודאי לך, הוא יעשה אותם לאולי כן אולי לא, להפוך את הוודאי לאפשרי. מהמוכרע נהיה מסופק. זאת התרבות הכול יתכן הכול אפשרי, גם זה יכול להיות. מצב ספק, ממילא מטעה את האדם להכרעה של ' אל יברא', כאן טמון החורבן כולו. כל מי שבאמת רוצה להציל, ההכרעה לא תיפולנה בשום מקום אחר, רק במפגש בין שני הכיתות שאומרות כן יברא ואל יברא, במקום ההוא נתן הבורא עולם כח הכרעה באדם להכריע לכיוון כן יברא. זה מה שרצינו לבאר היום.
אותו דעת טוב ורע שנכנסה בנו, שהיא בשיקול שווה, מסוגלת לקבל את ה טוב ומסוגלת לקבל את הרע, זה אפשרי וזה אפשרי, זה נקרא דעת טוב ורע, כך מבאר הרמב"ם בתחילת מורה נבוכים, דעת פירושו שהדבר הזה גם הוא אפשרי ויתכן. להבין, שיקול הדעת והכרעת הדעת, כל זמן שאין הכרעת הדעת אז ההכרעה נופלת בדרך ממילא לכיוון השני. ה'יברא' זה חידוש ובפשטות מעמידים את הדברים על חזקתם הקודמת, אז למה לחדש 'יברא'? כל זה אם יש מצב של ספק. וכאן נמצאת הנקודה שהיא עיקר צורת האדם עיקר תפקידו ועצם מציאותו וקיומו ההכרעה ל'כן יברא'.
ה' יעזור לנו באמת שנבין את הדברים ושנוכל אפילו הכרעת אמת אחת בלבד במשך כל ימי חיינו, די בה כדי שיהיה יברא. זה הסוד שמגלה הרמב"ם בסוף מס' מכות בפי' המשניות, אם אדם יעשה מצוה א' כתיקונו, זאת אומרת עם כח הכרעה גמורה שמצווה הזאת צריכה להיעשות ולא יתכן אחרת. לא יערב בה שום כוונה אחרת מכוונות העולם, אלא משום שהמצווה הזאת חייבת להיות. אם יעשה אותה במתכונתה בשלימות יזכה בה לחיי עוה"ב, זה פירוש יברא.
המצב שלנו היום, שאת ההכרעה הזאת של הדווקא וההכרח, הבלתי אפשרי אחרת, התפיסה הזאת היום לא מאפשרים, היא קשה ורחוקה. אבל רק הדבר הזה יכריע את הכף בעז"ה לטובה.
נכתב על ידי הרב אריאל סיסרו עפ"י שיעורו של הגרמ"ש זצ"ל
