בראש השנה האחרון באומן התארחתי בדירה עם חסידים של רבי נחמן מנתיבות. האמת היא שלכאורה אצל רבי נחמן לא אמורה להיות משמעות למיקום הגיאוגרפי של המגורים בארץ ישראל, הרי באומן-ראש-השנה הכל מתמזג באווירה אחת שהגענו לרבנו ו"אשרינו מה טוב חלקנו" ומפה מתחילים שנה חדשה. אבל דבר אחד מאוד בלט בדירה הזו, החל מרועי שהגיע במיוחד לבשל – כן, הוא פשוט שף שמגיע לבשל אצל רבנו כבר עשרים שנה – ושחר ואוהד שכבר יותר משני עשורים מגיעים לרבנו מנתיבות, ומה שהיה הכי שגור שם זה דווקא המופתים והקשר עם הבבא סאלי בדרך לרבי נחמן.
קצת הסבר: מי שגדל בנתיבות בתקופה ההיא זכה לראות צדיק. ומי שראה צדיק די דומה לאדם שאיבד אבדה והוא מכיר את כל פרטיה, סגולותיה ויכולותיה, וכשבאים ואומרים לו שיש איזה תחליף או כיוון אחר, הוא מתעקש: לא, לא רוצה. ככה אנחנו בעולמנו, בין עזה ללבנון, בין נסראללה לסינוואר, אנחנו בחיפוש אבדות. חיפוש עצום. ורבי נחמן אומר שכל האבדות נמצאות אצל הצדיק, וכשאתה בא לצדיק ומחזר אחר האבדה שלך, הוא עוזר לך למצוא אותה. הוא לא שולף אותה מתחת לגלימה ואומר: הנה היא. הצדיק מראה לך את הדרך לגלות אותה בעצמך.
במעשיה הראשונה מסיפורי המעשיות של רבי נחמן, "מעשה מאבדת בת מלך", כתוב בסוף: "איך הוציאה? לא סיפר, אבל בסוף הוציאה". אתה תגיע לאבדה שלך, אבל רק אתה תמצא את הדרך. בלי הצדיק כנראה אתה תתברבר. הצדיק הוא המפה, הוא מורה הדרך לדרך שלך, לא שלו.
שם בדירה צפו ועלו המון סיפורים מהבא סאלי. לא כי זה היה יום הפטירה שלו, אלא כי זו ההוויה של מי שגדלו סביבו בנתיבות. הבבא סאלי לא היה הצדיק שמגיעים להתייעץ איתו. הוא היה שכן, היה הרב של בית הכנסת, היה המבוגר האחראי, היה המנהיג. לא תמיד זה היה בעניין של מופתים, כמו לדוגמה הסיפור שסיפר אותו שף מעופף, רועי, שבתקופת המעברות, ביום שישי לפני כניסת השבת אחד התינוקות במשפחה הפסיק לנשום, והאמא רצה איתו על הידיים. לאן? לכאורה צריך להגיע למקום עם טלפון כדי להזעיק אמבולנס, אבל זה העניין: האינסטינקט הוא הצדיק, הולכים לצדיק. מגיעים, התינוק על הידיים של האמא הבוכייה, הבבא סאלי לוקח את התינוק ואומר לה: יא בינתי, חזרי הביתה, אנחנו נעשה מה שצריך. אחרי הקידוש קראו לה לקחת את התינוק חי ונושם, והבבא סאלי רק אמר לה שבמוצאי שבת תלך לבית החולים לראות שהכל בסדר.
מה היה כאן? האינסטינקט הוא לא להתקשר למגן דוד אדום. האינסטינקט הוא ללכת לצדיק, הוא יודע בדיוק מה אני צריך עכשיו. יכול להיות שהוא גם יגיד לה להזמין אמבולנס, או שהוא יעשה את העבודה, או שהיא תמשיך אחר כך עם האמבולנס. זה לא משנה. הרעיון הוא שהצדיק הוא מורה הדרך לחיים.
בשלל הסיפורים ששמעתי, מעבר לסיפורי המופתים, הסיפורים הכי חזקים היו שאתה יושב אצל הבבא סאלי ויש איזו מין אחווה סביב הערק העטוף בנייר, ושם מאיזה רובד נסתר ורחוק מגיעה תובנה שהיא לא מתגלה כמו נס ופענוח של תעלומה, אלא כעוד אבן וסימן בדרך, אבל כנראה שזו הדרך הנכונה.
עסוקים מדי
מעניין היה לראות אצל החבר'ה האלה את אותה אמונת חכמים האינסטינקטיבית שלבעל תשובה כל כך קשה לפגוש. כי אצל רובנו בדרך כלל כשקורה משהו אנחנו מרימים טלפון לאחראי. כשיש פריצה, קוראים למשטרה. כשיש פציעה, קוראים לאמבולנס. כשיש בחירות, הולכים לבחור את הפוליטיקאים. אבל אמונת החכמים נטבעת בתפקיד של הצדיק, ולכן בראש השנה הם מגיעים לרבנו. האינטימיות עם הצדיק, עם מורה הדרך, נקנתה על ידי קהילת יוצאי מרוקו סביב הבבא סאלי בקשר חזק ואמיץ שאני פשוט מתקנא בו. קשר בו יש כתובת.
הרי מה חסר לנו היום? בואו נסתכל על המציאות. יש מלחמה בעזה ותהיה מלחמה בלבנון, ובאמצע יש ויכוחים בתוך העם, ויש כל כך הרבה דברים בלי עצה, כי המנהיגות לא מנהיגה וגם המלחמה לא מתקדמת איך שרצינו, וגם בצפון פינו את התושבים ואנחנו דורשים את חזרתם והרתעת האויב. ובכל הפאזל הזה חסרה דעת של צדיק. צדיק הוא אדם בשר ודם, אבל עם דעת מזוככת, עם יכולת לראות מעבר לחיים הפשוטים. אדם שזיכך את עצמו והתעלה, יכול להעניק לנו את הראייה הרוחנית של החיים, וזה מה שחסר פה.
אם היו כולם יודעים, בין כל הדיווחים של התקשורת על עזה ולבנון, מה הם הרבדים הרוחניים שבהם אנחנו עוברים, היינו רצים וצועקים: תשובה. הרי בני ישראל במצרים מקוצר רוח ועבודה קשה – כך קראנו רק שבוע שעבר – לא יכלו לשמוע. באמת הם היו כאלה עסוקים? הם היו עסוקים בדיוק כמונו. כשאתה עסוק במציאות במקום בצדיק, אין לך אפילו הוה אמינא לחשוב שיש התבוננות רוחנית על המציאות. אבל כשאתה מתקרב לצדיק שמקרב אותך לתורה, לעצמך, לקדוש ברוך הוא, אתה פתאום מבין שיש פה עולם רוחני, והוא עוזר לך לראות אותו. הוא בא ואומר לך: נכון שאתה קם בבוקר והולך לעבודה, לובש מדים ונלחם בעזה, אבל יש לזה משמעויות גדולות ועצומות ברוחניות. למה? כי הצדיק הזה גדול ואני כזה קטן? לא. כי יש דבר שנקרא אמונת חכמים, אמונה בחכמה שה' השאיר פה לבני אדם שנבחרו בתוקף מעשיהם להיות כאלו שאנחנו מתבוננים בהם ויכולים לקחת מהם את הכוח לחיי התורה והמצוות שלנו.
לא צריך להיות אלוף
רבי נחמן אומר שאמונה בצדיק זו אמונה בהתחדשות העולם. אתה מאמין שהוא יכול לעזור לך להתחדש, להיות שמח, להבין שכל מה שעובר עליך הוא לטובה, לחזק לך את האמונה, ושגם אם תיפול הוא יהיה שם בשבילך. זו עבודתם של הצדיקים בדורות האחרונים. לאן שלא נפל העם הזה, בין אם זה ברחובות חאן יונס, ניו דלהי או בכל פינה אחרת בעולם, תמיד פגשת שם נציג של הצדיק, נציג של אותו כוח שאומר לך: אני עובד על המתכון הישן, אבל המוכח.
משה רבנו בא ואומר לבני ישראל שאפשר לצאת ממצרים, אבל הם לא מקשיבים לו מקוצר רוח ועבודה קשה. וכך עד היום אנחנו הולכים וטועים ותוהים: מה לעשות עם עזה? אבל אולי זה הרגע להקשיב, או לפחות לנסות להקשיב מה אומרים הצדיקים. מה היה אומר הרבי מלובביץ' על זה? פורסם לאחרונה מכתב של רבני חב"ד שמסביר בדיוק מה דעת הרבי על הסיפור הנוכחי שלנו. גם רבי נחמן, עם כל נסיונותיו בעניין של ישמעאל, אמר על אותו ישמעאלי שליווה אותו בדרכו לארץ ישראל, "קשים ייסורי אהבתם מייסורי שנאתם". אולי זה גם מעיד על מה שקרה לנו פה עם עזה, הייסורים שבאו בעקבות הרצון שלנו לאהוב ולתת היו גדולים מהפחד שלנו לשים גבול בינינו.
שחר סיפר שם בדירה, שמיד כשהוא התחתן הם קנו דירה בגוש קטיף. אך טבעי, לכאורה. הבבא סאלי כבר לא היה בחיים, ולאחר מעשה הם פנו בשאלת רב לאחד הרבנים הגדולים בנתיבות שהיה מבאי ביתו של הבבא סאלי, והוא אמר לא לגור שם בגוש קטיף, זה היה כל כך מוזר. מה, הרי זה ארץ ישראל! אבל הוא אמר לא לקנות את הבית הספציפי הזה בגוש קטיף. למרות זאת, לכולם בסביבה זה היה מוזר. המשפחה שיפצה את הבית והכינה אותו לזוג הצעיר. בערב שבת, בדרכם מבית הכנסת לבית ההורים לקידוש, נחתה מרגמה והחריבה את הבית. אז, מספר החבר, הוא הבין מה זו אמונת חכמים ומה קורה כשאתה תולה דברים בהסתברויות ובחדשות. הבית שופץ שוב, ואחרי חודש נחתה עליו עוד מרגמה.
בתקופה הזו הופיע בבא סאלי בחלום לאבי המשפחה הזקן, יוצא מרוקו, שקם בבוקר נבעת ואמר: חבר'ה, מקפלים. הבבא סאלי סיפר לי שעוד שנה גוש קטיף ייהרס. כולם שאלו: סבא, מה קרה לך? הכל בסדר. אבל הוא התעקש לעזוב, לקח כמה מזוודות, הכניס לאוטו ואמר: קחו אותי לנתיבות, אני רוצה להיות במחיצתו של הבבא סאלי מעכשיו ועד סוף ימיי. רגע, סבא, אבל זה גוש קטיף, זה התיישבות, זו ארץ ישראל… לא, הבבא סאלי אמר לי בחלום שגוש קטיף, המפעל המפואר הזה, ייחרב על ידי יהודים. אני מבין שזה לא הגיוני וזה לא נתפס, כי יש לנו כבר את הערבים בתור אויב, אבל יש לי אמונת חכמים ואני עובר לנתיבות.
חודשיים אחרי המעבר לנתיבות, עלה בטלוויזיה אריאל שרון 'אבי התנחלויות' עם תוכנית גרנדיוזית להעצמת חמאס, ובחוסר תבונה משווע הכריז שהיהודים יפונו מרצועת עזה, וכך היה.
לפעמים לא צריך להיות אלוף בצבא כדי לראות את זה, כי מה שהוכיח לנו שמחת תורה תשפ"ד הוא שכשאתה אלוף בצבא אתה דווקא לא רואה את זה, וחיזבאללה שפוגע במצלמות וחמאס שפוגע ברחפנים באנטנות מעוורים את עינינו. לעומתם, הצדיקים מאירים את עינינו ברוחניות.
אז מה נותר לנו עכשיו? להסתכל סביב ולשאול את עצמנו האם אנחנו כבר מוכנים לקבל את דעת הצדיקים, האם אנחנו מוכנים ללכת בדרכם של הצדיקים לעבר מה שהם הבטיחו, לגאולה הפרטית שלנו ולגאולה הכללית שלנו? ניסינו כבר הכל. ניסינו טכנולוגיה. ניסינו בחירות. ניסינו את כל כלי הנשק. אבל יש הנשק העתיק והראשוני שהמציא משה רבנו. קוראים לזה: הצדיק.
מוקדש לעילוי נשמת הבבא סאלי, שנזכה ללכת בדרכם של הצדיקים – מנתיבות לאומן, ובחזרה לעזה שתשוחרר בקרוב!
צבי יחזקאלי
