כל המעלות העליונות מגיעות רק מכח השמירה והציפיה אליהן

התורה היא דין ומדוע היא נקראת "רחמנא"

כידוע, בלשון חז"ל נקראת התורה רחמנא. לכאורה, בפשטות, אין לזה מקום,

התורה היתה צריכה להיקרא דין, וכפי שהיא נקראת בלשון התורה עצמה, כדאיתא

במסכת שבת (פ"ח ע"א) שם דורשת הגמרא את הפסוק "משמים השמעת דין ארץ

יראה ושקטה" על מתן תורה, ומפרש רש"י " דין, תורה". התורה נקראת דין, וכך מצינו

בגמרא בע"ז (דף ד' ע"ב) "תורה דכתיב בה אמת דכתיב אמת קנה ואל תמכור אין

הקדוש ברוך הוא עושה לפנים משורת הדין", התורה היא כולה דין. ועוד מצינו מפורש

בגמרא בסוף מסכת מכות על הפסוק "תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב",

דתורה בגימטריה תרי"א, ואנכי ולא יהיה לך לא צוה לנו משה אלא מפי הגבורה

שמענו, לא נאמר כאן בגמרא "אמר רחמנא" אלא "מפי הגבורה שמענו", וזה נראה

יותר מתאים, אחר שהתורה דכתיב בה אמת, היא הדין בעצמו.

על אופן נתינת התורה, ידועים דברי הגמרא בשבת (פ"ח ע"ב) "ואמר רבי יהושע

בן לוי בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של

עולם מה לילוד אשה בינינו, אמר להן לקבל תורה בא, אמרו לפניו חמודה גנוזה

שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה

לבשר ודם, מה אנוש וגו'". מלאכי השרת כולם אמרו, היאך יתכן הדבר, איך יעלה על

הדעת שהתורה תרד למטה, למקום שאפשר יהיה לזלזל בה, שאפשר יהיה שלא

לקיימה ולא לשמוע לה, איך אפשר לשים את התורה במקום כזה. "אמר לו הקדוש

ברוך הוא למשה החזיר להן תשובה אמר לפניו רבונו של עולם מתיירא אני שמא

ישרפוני בהבל שבפיהם אמר לו אחוז בכסא כבודי וחזור להן תשובה וכו'" ומשה רבנו

אכן השיב להם, אך כל תשובתו היתה רק שהתורה לא שייכת למלאכים. כלום יצר

הרע יש ביניכם, כלום למצרים ירדתם, כלום לפרעה נשתעבדתם, התורה כמו שהיא

כתובה לפנינו, לא שייכת אליכם. ולכאורה, הרי ודאי לא נתכוונו המלאכים אלא

לעומק, לגובה, להשגה, ולכל המערכת הפנימית והחכמה הנפלאה הנשגבה והנוראה

שיש בתורה. את כל זה הם ביקשו לעצמם ורצו שישאר למעלה, וצריך להבין מה היתה

נקודת הניצחון, שנצחם משה רבינו והם הודו לו, מה הכריע פה את הכף.

יתר על כן, על אותה שעה, כאשר עלה משה רבנו לקבל תורה, לקבל את הלוחות,

איתא בירושלמי (תענית כ"ג ע"א) " ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן, הלחות היו

אורכן ששה טפחים ורחבן שלשה והיה משה תפיש בטפחיים והקב"ה בטפחיים

וטפחיים ריוח באמצע, [זה היה תהליך שבו הלוחות היו צריכות לעבור מיד ליד,

ובדיוק באותה שעה עשו ישראל את העגל] כיון שעשו ישראל אותו מעשה ביקש

הקב"ה לחוטפן מידו של משה וגברה ידו של משה וחטפן ממנו, הוא שהכתוב משבחו

בסוף ואומר ולכל היד החזקה ייא שלמא על ידה דגברת עליה מינאי", גברה ידו של

משה וחטפן ממנו, אלו דברים שאין לנו תפיסה בהם, ונבאר מעט לפי ערכנו.

התורה היא עצם החיים ולא תוספת מעלה

מה שכתוב כאן, וכך מבואר בד ברי המהר"ל, הכח שבו משה רבינו מקבל את

התורה - וכשמדברים על משה רבינו מדברים על ששים ריבוא כלל ישראל בגוף אחד,

אחר שמשה רבינו שקול כנגד כל כלל ישראל כולו, והיינו, כללות מקבלי התורה כולם

נמצאים במשה רבינו והוא כל הצורה של מקבלי התורה של כלל ישראל - משה רבנו

מקבל את התורה מאחר שהוא צריך את התורה בשביל עצם הקיום. אצל המלאכים,

התורה לא חסרה להם לעצם קיומם. כמובן, כל תוספת השגה היא תוספת עטרות, היא

תוספת כתר, אבל זה הכל תוספות, אבל אצל משה רבינו, הרי שכלל ישראל אינו יכול

בלי תורה. זה ההבדל, בשבילנו זאת לא תוספת, בלי זה חיינו אינם חיים.

באמת, הרי הדבר פשוט. אנחנו נמצאים בתוך חיים שנשארו לנו מאותם חיים

שבורא העולם ברא במעשה בראשית. זו שארית עלובה מאד שנשארה מכל מה שהיה

מכוון בבריאה של צורת אדם שברא בורא העולם, ואי אפשר לקרוא לזה חיים. אלו

כמה שנים עלובות של חיים, מלאי צער ומכאוב, מלאי פחד וחרדה. הדברים ידועים.

כל מי שצורת החיים פה, נראית לו כמשהו שיכול להיקרא חיים, וכדאי להיות פה

בשבילו ולחיות לשם כך, הרי שבפשטות הוא שייך לאותם שאסור לרחם עליהם, כפי

שאומרים חז"ל במסכת ברכות (ל"ג ע"א) "וכל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו".

ובודאי שמי שהוא חסר דעה עד כדי כך שהחיים כאן נראים לו כדבר שראוי באיזה

אופן שהוא כדאי להיות פה, וכדאי לחיות את החיים האלה שחיים פה, בלי תורה,

חלילה, אדם זה הוא באמת חסר דעה.

התורה שניתנה לנו, היא זאת, שנותנת טעם לחיים העלובים שאנו צריכים לחיות

פה. התורה שהיא סוד "חיי עולם נטע בתוכנו" היא ה"מחיה מתים ברחמים רבים",

כמאמר הגמרא בסוף מסכת כתובות (קי"א ע"ב) "כל המשתמש באור תורה אור תורה

מחייהו". הקב"ה נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו. זה הוא ה"רחמנא".

כוונת הדברים, התורה שניתנה לנו וחלה בנו, התורה שאנחנו חיים איתה, ובלעדיה

חיינו אינם חיים, היא סוד ה"רחמים רבים". כי הנה, נגזרה עלינו גזירת מיתה, והחיים

נלקחו מאיתנו, כמאמר הכתוב "ביום אכלך ממנו מות תמות", אותה גזירת מיתה היא

שעשתה את חיינו לאינם חיים, וכפי שיודע כל אדם, אנחנו הולכים ומתים. כל רגע של

חיים, מת, חולף והולך. החיים הם מה שחולף ועובר עלינו, וזה הוא המות עצמו.

החיים שעוברים עלינו, הם כבר מתו ואינם, הם כבר לא נמצאים, אכן, רק התורה

שחלה בנו, היא זאת שעושה את חיינו לחיים. האפשרות שלנו, אחרי גזירת מיתה,

להתחבר לתורה, היא הסוד של מחיה מתים ברחמים רבים. התורה, מצד עצמה היא

כמובן כולה דין. אבל האפשרות שאנחנו נוכל להיות מצורפים אליה, דבר זה עצמו

הוא שיתוף מידת הרחמים, ונבאר מעט בדברים.

בדברי הרמב"ן בעניין זכור ושמור

בלוחות השניים, בפרשת ואתחנן, נאמר "שמור את יום השבת לקדשו, כאשר צוך

ה' אלקיך", וכתב הרמב"ן "והתחיל לבאר להם שמור במקום זכור על דרך הפשט, ועל

דעת רבותינו בדבור אחד נאמרו, וביאר להם זה, כי הם כולם יודעים זכור [והיינו, אף

שלא היה זה הדור של מקבלי התורה, אך כולם שמעו זאת בדיברות שנאמרו בסיני,

אכן, כאשר משה רבינו חזר בסוף ארבעים שנה על הדיברות -] והוא יודיעם כי שמור

נאמר עמו. וכן על דרך האמת בדבור אחד נאמרו, כי היה הקול בזכור ושמור וכו'".

בהמשך כותב הרמב"ן "והנראה בעיני על דרך האמת בזה, גם בכל משנה תורה,

כי משה ידבר מפי הגבורה, כמו שאמר והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי

מצוה אתכם היום לאהבה את ה' אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם, ונתתי

מטר ארצכם בעתו, ואין משה הנותן מטר על פני הארץ, ולא הנותן עשב בשדה".

ביאור הדברים, בפרשת והיה אם שמע לא נאמרה הקדמה, זו תחילת הפרשה,

"והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום", הרי "ונתתי מטר

ארצכם בעתו יורה ומלקוש. ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת". והרי משה

רבינו אינו עושה זאת, הוא לא הנותן, והוא מדבר בשם עצמו. אלא, כך הם הדברים,

כפי שחוזר על כך הרמב"ן מספר פעמים, דיבורו של משה רבינו בעצם הוא דיבור מפי

הגבורה, וכפי שמצינו בגמרא במגילה (ל"א ע"ב) המבדילה בין קללות שבמשנה תורה

והקללות של תורת כהנים, וקאמר התם "הללו משה מפי הגבורה אמרן, והללו משה

מפי עצמו אמרן". היינו, את אלו של משנה תורה, משה רבינו אמר מפי עצמו. המשנה

ברורה מביא בסימן תכ"ח את דברי הגמרא, ומוסיף " מפי עצמו אמרן, ושכינה מדברת

מתוך גרונו". כאשר משה רבינו מדבר מפי עצמו, השכינה מדברת מתוך גרונו.

[יש דבר מעניין בזה, שהרמב"ן לא התקשה בלשון "והיה אם שמוע תשמעו אל

מצותי, אשר אנכי מצוה אתכם", אלא רק מ"ונתתי מטר ארצכם בעיתו יורה ומלקוש",

כי משה רבינו הוא לא הנותן. העובדה שמשה רבנו אומר "מצותי, אשר אנכי מצוה

אתכם" יכולה להתפרש גם לולא הכלל של הרמב"ן, אלו דברים כפשוטם. משה רבינו

נקרא נותן התורה, והתורה נקראת על שמו, "תורה צוה לנו משה" והוא יכול להגיד

"מצותי אשר אנוכי מצוה אתכם היום ". כל הקושיא היא רק מ"ונתתי וגו'", את השכר

משה רבינו לא מחלק, וכאן אנחנו חייבים להגיע לכך שמשה רבינו מדבר מפי הגבורה.

הוא מדבר, כביכול, בלשון עצמו, אבל את כל מה שהוא מדבר בלשון עצמו, הוא מדבר

בשם בורא העולם].

ומסיים הרמב"ן "אבל דיבור התורה בזכור, ובמשנה תורה בשמור, ולכן יאמר משה

בכל מקום במשנה תורה ה' אלקיך, ובתורה, יזכיר שם המיוחד בלבד, זולתי בעשרת

הדברות, כמו שאמר בוידבר אלקים, והבן זה".

פירוש הדברים, זכור נקרא הגילוי של הדבר בעצמו. כאשר זוכרים ומזכירים,

ומעלים מהשורש את הדברים, אז הדיבור עצמו עולה ומתגלה. זה נקרא זכור, ופירוש

המילה שמור הוא, שאחרי שמתגלה אותו דיבור הוא צריך לחול, הוא צריך להצטרף

ולהיות נקלט ונתפס. זה נקרא שמור. וכך, זכור ושמור, זכור זהו הגילוי של הדיבור

בעצמו, שורש הדיבור, כמו כל זכרון שתמיד חוזר לשורש הדברים ומגלה אותם

מחדש, אבל הדיבור הזה, אותו שורש דברים, צריך מקום חלות. הוא צריך לחול על

משהו ולהיקלט. זהו שמור.

עניין השומר - היותו מכוון לעניין השמירה

דוגמא לדבר נלמד מפרשת השבוע. ונקדים לבאר מעט בפרשת שומרים. שומר

חינם, בעצם אינו נקרא שומר. הוא צריך רק לא לפשוע, דהיינו לא להסיח דעת, לא

להסתלק מהפיקדון ולהשאירו בלי שמירה, בלי שימת לב, אבל הוא לא חייב לעשות

שום פעולה נוספת של שמירה מיוחדת. ואף כאשר הוא פושע, לדעת הרבה ראשונים

וכך דעת הרמב"ם, הוא לא חייב מהלכות שומרים אלא מדיני מזיק, כי מכיון שהוא

קיבל עליו לשמור ולא שמר, כשהדבר ניזוק הוא נחשב מזיק בידים על הדבר הזה.

באופן, שחיובי שומר חינם, אינם חיובים מדין שומר.

אכן, שומר שכר המקבל שכר על השמירה, הוא חייב כשומר. על זה הוא קיבל

שכר, שכרו אותו כדי להיות שומר, והוא התחייב בדיני שמירה. לכן הוא חייב כמו

ששומר חייב, לא רק בפשיעה אלא גם בגניבה ואבידה, כי הוא חייב על עצם אי

השמירה. והיינו, הוא חייב לשמור, ואם הוא לא שומר, אז הוא אחראי.

ישנו מושג בדיני שומרים הנקרא "שומר כבעלים". הבנת העניין היא, כי עצם

הפירוש של המושג "שומר" הוא באחריות שהוא נוטל, וכשם שכאשר הבעלים מפסיד

ההפסד הוא כולו שלו, כך השומר שקיבל על עצמו לשמור את החפץ, קיבל על עצמו

להיכנס תחת הבעלים, וכלשון המשנה (ב"ק פ"ד מ"ט) "נכנסו תחת הבעלים". והיינו,

שההפסד של הדבר הזה הוא הפסד שלו. זה הדין שמצינו בב"מ (צ"ט ע"א) שתיקנו

משיכה בשומרים. השומר אינו קונה את הפקדון אבל הוא לוקח אותו לרשותו, וכשזה

נמצא ברשותו, האחריות אומרת שההפסד של הדבר הזה הוא הפסדו שלו, אחר שהוא

נכנס תחת הבעלים, ויתרה מזו מצינו בדין שואל, שהוא אחד מארבעת השומרים,

שאחר שכל הנאה שלו הוא חייב כבעלים גמור [חוץ מדינים מיוחדים שהם גזירת

הכתוב] כי אחר שהשימוש הוא כולו שלו, כלשון הגמרא (ב"מ צ"ד ע"ב) שואל כל

הנאה שלו, לכן הוא נכנס תחת הבעלים לגמרי, וכל הפסד, אף אם יהיה באונס, זה

הפסד שלו, זה מושג אחד של שומר.

עוד מצינו מושג של שומר, דוגמת " ואביו שמר את הדבר", (בראשית ל"ז י"א),

ומפרש רש"י "היה ממתין ומצפה מתי יבא", והנה, אחר שעניין השמירה משותף לשני

דברים אלו, מה הגדר המשותף שבשניהם, מדוע בשניהם שייך שם שומר.

ביאור הדבר, מי שרוצה להיות שומר באמת, חייב להיות מכוון לגמרי לכך, ולשים

לב שהדבר ישמר. זה חיובו של שומר. שומר חייב להיות חרד על הדבר. הוא צריך

לשמור ולא להסיח דעת, וכפי שמצינו בתרומה וקדשים, הדברים שנאמר עליהם

משמרת תרומותי, שהם נפסלים בהיסח הדעת, וכשמישהו מסיח דעתו מהדברים

האלה הם נפסלים, כי הם לא שמורים. השמירה מחייבת שימת לב, להיות מכוון לדבר

הזה. זה הצד המשותף, שבין שומר ל"ואביו שמר את הדבר", גם אביו היה מכוון

לקראת הקיום של הדבר הזה. "ואביו שמר את הדבר", פירוש, מצפה לראות איך יפול

דבר, איך זה יתקיים, ו"שמר" היינו עם כל הלכות שמירה, בלי היסח הדעת. להיות

 מכוון לגמרי לדבר מסוים, לראות שהוא יתקיים ויתגלה, זה נקרא לשמור, זוהי

השמירה.

כך מתפרש גם הפסוק במשלי (ד' כ"ג) "מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות

חיים", נתבע מאיתנו לא להסיח דעת, אסור להפקיר את הלב, להסיח דעת ממנו ולא

לשמור עליו, ולתת לו להיות לבד. הכונה ב"מכל משמר" היא, כי ישנם הרבה דיני

משמרת בתורה, וכמה דיני שומרים, וכאן צריך לשמור מכל משמר. יותר מכל משמר

אחר נצור לבך, כי ממנו תוצאות חיים.

הדברים חלים בנו רק בכח "שמור"

עתה נבאר את דברי הרמב"ן "אבל דיבור התורה בזכור, ובמשנה תורה בשמור".

משנה תורה, זה אותו חלק תורה שממנו החלות של התורה במקבלים. כל התורה כולה

היא בזכור, כל התורה כולה היא התורה שניתנה, היא שורש הדברים ומקורם, היא

הדברים עצמם, אבל הדברים עצמם כמו שהם בשרשם, הם רחוקים מאיתנו. הכונה

בשמור היא שזה האופן שהדברים נמצאים איתנו וחלים בנו, חלים עלינו. לכך, במשנה

תורה כתוב שמור את יום השבת לקדשו, היינו, זה האופן כיצד אותה השבת, שהיא

הזכור של הדיברות של מתן תורה, חלה בנו. איך היא נמצאת אתנו, חלה עלינו,

ומצטרפת אלינו. השבת מצטרפת אלינו רק באופן אחד, רק על ידי שמור. שמור היינו

להיות מכוון לקלוט, לקבל, ולהשיג את הדבר, כשאנחנו מכוונים את עצמנו, כדיני

שומר, המכוון לדבר הזה בלי להסיח דעת, הדעת מכוונת כל הזמן לקראת הדבר הזה,

כך, באופן כזה, השבת חלה בנו.

כתוב כאן בדברי הרמב"ן, שכל דברי התורה הם תמיד בזכור, אבל הקליטה של

דברי תורה, האופן היאך דברי התורה חלים בנו, מתיישבים אצלנו, ונמצאים איתנו, זה

מכח משנה תורה. "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל", ואז, "הואיל משה

באר את התורה הזאת לאמר", זה משנה תורה. הכונה במשנה תורה, שאותה תורה

עצמה, חלה בנו. אותה תורה שהיא כולה זכור, כולה הדברים בעצמם, המקור והשורש

של הדברים, התורה הזאת חלה בנו על ידי משנה תורה.

ידוע מדברי רבותינו, המהר"ל חוזר על כך פעמים רבות, ששורש תורה שבעל פה

הוא בספר דברים. ענין תורה שבעל פה, זאת חלות התורה במקבלים, וכאן כתוב הסוד

של חלות התורה במקבלים, זה חל מכח "שמור", שעניין ה"שמור" הוא ההיות מכוון

לקראת קיומם של הדברים האלה. כאשר אני מכוון את עצמי אליהם, מחכה ומייחל

להם, ומצפה שהם יתקיימו בי, זה הוא השמור, שעל ידו הזכור חל בנו.

ידוע המדרש בבראשית רבה (פרשה י "א פסקה ח') שהשבת, כביכול, באה בטענה

לבורא העולם, ואמרה, לכל הבריאה כולה, היינו לכל הימים כולם, נתת בני זוג. כל

אחד מצטרף למשנהו, כל יום ויום מצטרף ליום שבא אחריו ויחד הם מצטרפים

ומהווים יחידה אחת, ולי, כך אומרת השבת, לא נתת בן זוג. הכוונה בזה, אין לי על מי

לחול כאן בעולם הזה. אני נמצאת בבריאה, ואין לי על מי לחול.

הבנת הדברים היא על פי דברי הגמרא בקידושין (ל' ע"ב) "שכר מצוה בהאי עלמא

ליכא", כל חלל העולם כולו, כל דבר טוב שיש בעולם, אף כאשר נצרף יחד את כל

הטוב שבכל העולם כולו ובכל הזמנים כולם, אינו מספיק ואין בו די כדי לשלם שכר

של מצוה אחת. אפילו שכר מצוה אחת בהאי עלמא ליכא. כלומר, הדבר הזה אינו

מצטמצם בתוך המסגרת של העולם הזה, זה לא נמצא פה. בהאי עלמא ליכא.

כך צריך להבין את טענת השבת. השבת, כל ענינה זה ה"מעין עולם הבא", וכדברי

רש"י (בראשית ב' ב') "מה היה העולם חסר, מנוחה, באת שבת באת מנוחה". העולם

היה חסר מנוחה, היינו, גילוי כלשהו, מעין, של עולם השכר, צריך להתגלות פה,

בעולם הזה ו"באה שבת באה מנוחה" . אכן, השבת באה בטענה, ואמרה אין לי על מה

לחול. איך אמָצא ואהיה פה בעולם הזה אם אין לי בן זוג. אין לי בן זוג, הכוונה בזה

אין לי בית. וכך, היא טענה, אין לי בית ואין לי איפה להיות, אין לי אל מה להצטרף

פה בעולם הזה. על כך אומרים חז"ל, "אמר לה הקב"ה כנסת ישראל יהיה בן זוגך"

[ויש גירסא תהא בת זוגך], כנסת ישראל היא תהיה הבית של השבת. למדנו שהשבת

נמצאת בעולם, אבל אין לה מקום פה בעולם, אכן השבת נמצאת בכלל ישראל, זה

ביתה.

והנה, חז"ל מגלים לנו "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו", דיבור אחד, מה שאין

הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע, מה פירוש מילים אלו, זכור ושמור בדיבור

אחד. פירוש הדבר הוא, כי לכל דיבור לעולם יש לו שני צדדים. בכל דיבור ודיבור יש

את המדבר ויש את השומע. בלי שומע אין דיבור, כמו שבלי מדבר אין דיבור. הדיבור

חל ומתגלה ונהיה דיבור על ידי השומע ועל ידי המדבר. זהו כפי הנראה הסוד של

שומע כעונה, היינו, השומע עושה את הדיבור לדיבור כמו שהמדבר עושה את הדיבור

לדיבור. אילו היו מדברים והדיבור לא היה נשמע בכלל אז זה לא היה דיבור. הדיבור

הוא משני הדברים גם יחד. הדיבור הוא הדיבור המדובר, והחלות, הקליטה, התפיסה

אצל השומע. ושניהם יחד עושים את הדיבור לדיבור.

"זכור ושמור בדיבור אחד", הפירוש הוא, הזכור לא נתפס בלי שמור, והשמור

כשלעצמו הוא חסר משמעות אחר שכל עצמו זה הקליטה של הזכור. זה נקרא בדיבור

אחד. דיבור אחד זה הדיבור שדובר ונשמע. זה זכור ושמור. כתוב כאן ברמב"ן, וזה

חידוש, שכל התורה כולה מדברת את הדיבורים עצמם, ומשנה תורה זאת הכפלה, זאת

חזרה עוד פעם, והכונה בזה, שאותו דיבור גם דובר וגם נשמע, הוא גם נקלט, זה הגמר

של הדיבור, זה מה שמסיים ועושה את הדיבור לדיבור. התנאי שכתוב פה הוא,

שהאופן איך כל התורה כולה נתפסת, הוא בכך שהתורה כולה חלה ונתפסת בשמור.

התורה מדברת זכור ונקלטת שמור, וזה בדיבור אחד.

השבת, היא נאמרה זכור, אבל היא חלה שמור. הרמב"ן מדמה את זה ואומר, שכך

השבת חלה בנו כמו שהתורה חלה בנו. על ידי "משנה תורה" התורה נקלטה ונתפסה

וחלה בנו, זה סוד שמור. שמור, פירושו כאמור, להיות מכוון לקיומו של הדבר הזה,

עם כל הגדרים של שמירה בלי היסח הדעת, זה נקרא שמור. רק באופן כזה הדברים

נקלטים, אין שום דרך לקלוט דברים שהם גבוהים מאיתנו, הרבה הרבה מעבר לנו.

זכור זה גילוי שורש הדבר, ושמור זה קיום הדבר אצלנו. אבל התנאי הוא שמור, והיינו

לא להסיח דעת, ולהיות מכוון כולי לגמרי לקיום הדבר הזה, "ואביו שמר את הדבר".

כך עלינו להבין את כל הדינים שנאמרו איך להתכונן לשבת, באיזה אופן לקבל שבת,

וכלשון הרמב"ם הידועה בהלכות שבת (פ"ל ה"ב) "ויושב בכובד ראש מיחל להקבלת

פני השבת כמו שהוא יוצא לקראת המלך".

רק בכח הציפיה ניתן להשיג מעלה עליונה

והנה, דבר זה הוא כלל גדול בכל דבר שהוא גבוה מאיתנו והוא מעבר למערכת

הטבעית הרגילה שאנחנו חיים בה, בכל דבר שהוא שורש, שהוא מחשבה תחילה,

הכלל הוא, שלעולם זה לא יגיע לסוף מעשה, לעולם לא יגיע אלינו הדבר, אם אנחנו

לא נחכה לו ולא נבקש אותו. הדבר לא יהיה אלא רק כאשר יראו אותנו עד כמה אנחנו

חסרים את הדבר הזה, או אז יתעוררו רחמים, ורק באופן כזה זה ינתן לנו. האופן הזה

אמור על התורה, על השבת, על הגאולה, על כל הדברים האלה שצריכים לבוא

מלמעלה, לחול עלינו מגבוה, והם לא נמצאים איתנו באופן טבעי. כל הדברים האלה

הם מחוצה לנו, מעבר לנו, והם לעולם לא יצטרפו אלינו ולא יחולו בנו להיות איתנו,

אלא רק על ידי הקיום של שמור. כל זכור, שהוא המקור העליון הגבוה יותר של

הדברים - התורה כולה בזכור, השבת בזכור – כל זה חל רק על ידי שמור.

איתא בשבת (ל"א ע"א) שכשמכניסים אדם לדין שואלים אותו צפית לישועה.

שאלה זו ששואלים אדם ציפית לישועה אינה שאלה בעלמא, על קיום איזה דין חשוב

ככל שיהיה, אלא זו שאלה שהיא עיקר. אי אפשר לתת לאדם, רק לפי הכלים שהוא

פותח. אי אפשר להעניק לאדם יותר ממה שהוא מצפה. אדם, שהרצון שלו מוגבל ודי

לו במעט, אינו יכול לקבל, אין אפשרות להשיג השגות יותר גבוהות בלי לצפות להן,

בלי לחכות לזה, בלי להיות חסר אותן. כשאדם די לו במעט, והוא אינו צריך יותר וטוב

לו גם כך, אדם כזה שלא מצפה לישועה, הרי שהישועה שתגיע אליו תהיה לפי הכלים

שלו, ואם הכלים צרים וקטנים, אם הרצון הוא מועט, והיינו שכוחות הקבלה המכוונים

לקראת הדבר הזה הם קטנים ומעטים , אז הוא לא יכול לקבל יותר מזה. בשום פנים

ואופן אין אפשרות להשיג יותר ממידת הכלים.

כתוב בתהילים (ס"ג ב' ג') "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ ציה ועיף בלי

מים. כן בקודש חזיתיך לראות עזך וכבודך". "כן" הכוונה היא בדיוק כפי המידה

הזאת, עד כמה שהנפש היתה צמאה, ועד כמה שהבשר היה כמה, עד כמה שהיה רצון

וביקוש, כן בקודש חזיתיך. בדיוק כך. "יהי חסדך ה' עלינו כאשר יחלנו לך ", אי אפשר

יותר מזה. לעולם לא נקבל יותר ממה שיחלנו, אין לזה על מה לחול. כל דבר שבא

מלמעלה צריך בן זוג. צריך שיהיה לו על מה לחול. כל זכור צריך שמור שהוא יוכל

לחול עליו. יהיה לי משהו מהדבר הזה רק עד כמה שקיומו הוא בנפשי.

כונת הרמב"ן "אבל דיבור התורה בזכור ובמשנה תורה בשמור", לבאר שכאשר

משה רבינו מדבר במשנה תורה, אז הוא מדבר דברים שהם כבר דבריו שלו, דבריו של

עצמו. הדברים נעשו הדברים שלו, משה מפי עצמו אמרן. כל דברי התורה כולם הם

בזכור, כל דברי התורה כולם הם נאמרו מלמעלה, מהמקור, אולם משנה תורה, משה

מפי עצמו אמרן, הם נעשו דברים שלו. אכן, הדברים הצטרפו אליו ונעשו דברים שלו,

רק עד כמה שהדברים האלה הצטרפו לעצם חייו, עד כמה שהם חייו, ורק כאשר זה

מגיע עד כדי כך אז הדברים יהיו דברים שלו. ואילו כשהדברים הם לא שלו הרי שאין

זכור בלי שמור. הם נאמרו בדיבור אחד. עד כמה שיש שמור כך יש חיבור לזכור. כך

זה בתורה, כך זה בשבת, וכך זה בציפיה לישועה. כל מי שאינו מצפה, כל מי לא שומר

את הדבר ולא מכוון לזה, חלילה, זה לא יחול עליו.

מידת הרחמים חלה רק אם "אין העולם מתקיים"

רבינו בחיי מוסיף על דברי הרמב"ן שבאופן כללי התורה תמיד מדברת בזכור,

ובמשנה תורה הדיבורים כולם בשמור. כאן נמצא החיבור והשיתוף של מידת הרחמים

למידת הדין, אותו שיתוף, שבלעדיו העולם לא יכול להיות קיים.

באותה ההכרעה, דאיתא בירושלמי, שגברו ידיו של משה, על מה שהיה צריך

להיראות מצד מידת הדין שמשה רבינו לא יקבל את התורה, לכאורה איך מנצחים,

כביכול, את בורא העולם, איך אפשר להתגבר, היאך אפשרי שבורא העולם אינו רוצה

לתת ומשה רבינו לוקח, מה פשר הדברים. אכן, כאן כתוב הסוד של "ראה שאין העולם

מתקיים עמד ושיתף עימו מידת הרחמים". כשעומד כאן מישהו, שמבחינתו שלו, הוא

אינו יכול להמשיך להתקיים, ואם נדון אותו במידת הדין הוא לא יוכל להמשיך

להתקיים, כאן חלה מידת הרחמים. כביכול, בורא העולם עלה בדעתו לברוא את

העולם במידת הדין, אבל ראה שאין העולם מתקיים, וכאן מידת הרחמים ניצחה. וכך,

עד כמה שנראה כאן אין העולם מתקיים אז מידת הרחמים מנצחת, אך לזה צריך באמת

יהיה מצב איום ונורא שאכן אין העולם מתקיים. מידת הרחמים חלה באדם שכל חייו

מכוונים לדבר, זה סוד ה"שמור" האמיתי, שמור בלי היסח הדעת, שעושה את כל

עצמו של האדם מכוון לדבר הזה, וכשהאדם כולו מכוון רק לזה, הרי שאם הדבר הזה

לא ינתן לו, הוא בחינת אין העולם מתקיים. ואז חלה ומנצחת מידת הרחמים.

לתורה זוכה רק מי שמידת הרחמים מחייבת לתת לו את התורה, כי בלעדיה חייו

אינם חיים. לשבת זוכה רק מי שמקיים שמור. ולגאולה הגדולה, יזכה מי שמצפה

לישועה, זאת הצורה וזהו האופן איך הדברים חלים. חלות הדברים בפועל היא על ידי

מידת הרחמים, כך אף מצינו שהמהר"ל מגלה כי הרחם נקראת רחם משום שהרחם

נושאת בתוכה את העתיד. הרחמים נושאים בתוכם את העתיד כי המשך קיום זה רק

מכח רחמים, ובלי רחמים אין המשך. המקור לא ממשיך הלאה, המחשבה תחילה לא

מגיעה לסוף מעשה בלי מידת הרחמים. וכך, זכור, זאת המחשבה תחילה, ושמור, זה

הסוף מעשה. בצירוף הזה, זכור ושמור בדיבור אחד, כך הדברים משתלשלים ויורדים,

מגיעים מתחילת המחשבה עד לסוף מעשה. כך הדברים מגיעים עד אלינו.

כל מה שנמצא פה בעולם בדרך הטבע, כל מה שיש לו בני זוג בעולם הזה, שם

הדברים כבר נמצאים, וכפי שהם נמצאים בדרך הטבע. אבל הדברים האלה שלא

נמצאים בדרך הטבע וצריכים לחול ולהתגלות על העולם הזה באופן מיוחד, הם בסוד

זכור ושמור, והם מחייבים את השמור האמיתי, שרק על ידו הדברים האלה מתגלים.

בלי להיות מכוון לזה לגמרי, בהחלט, הדברים לא שייכים אלינו, הם לא יחולו בנו ולא

יתגלו עלינו. אם אנחנו לא מכוונים אליהם, אז הם לא מכוונים אלינו.

בפיוט שאומרים כל ישראל בקבלת שבת, לכה דודי לקראת כלה, שהוא עניין כנסת

ישראל יהיה בן זוגך, רק חלק קטן ממנו מדבר על שבת. ו"ממקדש מלך עיר מלוכה",

עד "ימין ושמאל תפרוצי" מדבר הפייטן על בנין הבית, על ביאת הגואל, ענינים אחרים

שאין להם קשר לנושא של שבת. לכאורה, הרי זה פיוט של קבלת שבת, מה לזה

ול"התעוררי התעוררי כי בא אורך קומי עורי וגו'" המדבר על מלך המשיח ולשאר

העניינים המוזכרים שם, הרי כל דבר שייך לשבת ומה מייחד עניינים אלו, במה הם

מתייחסים לשבת. אכן, הסוד הוא אחד. הסוד הוא ציפית לישועה. אנחנו מקבלים את

השבת עם אותם כלים שאנחנו מחכים לביאת המשיח, ואם לזה איננו מחכים הרי שגם

לזה איננו מחכים, אלו הם הכלים של הציפיה לישועה, שעמם בלבד אנו יכולים להשיג

את השמור של שבת.

הקטנות, קטנות המח, קטנות הדעת, קטנות הרצון, וקטנות ההשגה, כל הצמצום

הזה אינו מאפשר לנו להשיג שום דבר. לעולם לא נגיע לשום זכור שיהיה מעבר

למידות של השמור שלנו. הם שניהם נאמרו בדיבור אחד, וכמידת זה כך מידת זה.

תמיד אנו צריכים לזכור שבאנו ממציאות אחרת. ירדנו הנה. צריך לזכור שאנחנו

מסכנים פה בצורה נוראה ואיומה. לזכור, שאנחנו מעוררי רחמים. אנחנו יצורים

שנפלנו מגובה שהוא הרבה הרבה מעבר להשגה שלנו. ואנחנו ירדנו, ושכחנו את זה.

והגענו לשפל. כל מי שישיג, יתפוס, ויבין עד היכן הדברים מגיעים, עד כמה הוא ראוי

לרחמים, אז יש סיכוי, שהוא יזכה לשמוע משהו מה"אמר רחמנא".

אנו צריכים לזכור זאת בכל יום ובכל עת. זאת השאלה הגדולה שנשאלת, אם

אנחנו לא מחכים לשום דבר, איך אנחנו נשיג את זה. איך זה יבוא, על מה זה יחול.

אותן מעלות עליונות עומדות לפני בורא העולם ואומרות, אין לי בן זוג, ועל מה אוכל

לחול, אנחנו צריכים להיות אלו הראויים לכך, שכביכול בורא העולם יענה להן, כנסת

ישראל יהיה בן זוגך.

הגרמ"ש זצ"ל