עלון שבתון
לפני כמה שנים הוזמנתי להרצות בפני קבוצה של פרחי כמורה פולנים שהגיעו לסמינר ביד ושם. ההרצאה, שהתקיימה באנגלית עם תרגום סימולטני לפולנית, עסקה בעקרונות של המחשבה היהודית, ארון הספרים היהודי וההלכה היהודית, ובסופה, כך סוכם מראש, הוקצו 20 דקות לשאלות.
כשהתכוננתי להרצאה, הכנתי תשובות אפשריות לשאלות שחשבתי שישאלו הכמרים – על הברית הישנה מול הברית החדשה, על ביטול המצוות או על פולמוסים בפרשנות פסוקי ישעיהו. הנחתי שחלק מהדיון יעסוק בשואה ואולי גם במסעות לפולין, אך באופן מפתיע, שום דבר מכל זה לא הטריד את אותה קבוצה. הסוגיה היחידה שהעסיקה את אותם כמרים לעתיד, בהזדמנות החד-פעמית שניתנה להם לשוחח עם רב קהילה יהודית, הייתה – איך זה להיות "איש דת" שיש לו משפחה? על כך הם שאלו עוד ועוד – על אשת הרב, והילדים של הרב, על איך מתמרנים בין חובות דתיים לחובות הוריים, על האחריות לקהילה מול האחריות למשפחה, ואפילו על אהבת אישה מול אהבת הא-ל. מסתבר, שעבור כהן הדת הקתולי, שעל פי חוקי הדת הנוצרית אינו רשאי להתחתן לעולם, הרעיון של רב נשוי ואב לילדים, מעניין שבעתיים מתיאולוגיה, היסטוריה או ביבליוגרפיה יהודית.
אותם כמרים צעירים שיקפו לי בעוצמה רבה את המתח שבין שני התפקידים המרכזיים בחיי – רב ואב. את הדילמה הקבועה שהתלבטתי בה כל שבת מחדש – האם לקחת את הילדים איתי לבית הכנסת ולהסתכן בכך שהם יפריעו לי במהלך הדרשה?
אך למען האמת, לא רק רבנים חווים את המתח שבין שתי המחויבויות הבלתי מתפשרות האלה. הקונפליקט הזה מוכר היטב לכל הורה בקהילה דתית והוא מועצם שבעתיים בימים הנוראים. הרצון לחוות תפילה מרוממת, להתמסר לעבודת ה' ולמצוותיו, ולו ליום אחד בשנה, מתנפץ בקול רעש גדול מול החובה לדאוג לילדים, לחגוג עם המשפחה ולהתחשב בבת הזוג. אי אפשר לנסוע לראש השנה באומן או לישיבה ליום כיפור, בלי למעול עמוקות בחובות המשפחתיים. אך עם יד על הלב, גם די קשה להתפלל ברצינות עם תינוק על הכתף וילד רעב ומשועמם שמושך לך בשולי הטלית.
במשך דורות רבים הפתרון לקונפליקט שבין התורה למשפחה היה חלוקת תפקידים – אבא היה אחראי לראשונה, אמא הייתה אחראית לשנייה. אך החלוקה הזו כבר לא רלבנטית, לא רק בגלל אמהות שדורשות את חלקן בתורה, אלא לא פחות בגלל אבות שדורשים את חלקם בשותפות המשפחתית. זכיתי אמנם להיות רב קהילה, אך איני מוכן לוותר בשל כך על תפקידיי וחובותיי כאב לילדינו.
מאחי אורי למדתי שמסכת יומא פותחת במילים "שבעת ימים קודם יום הכפורים מפרישין כהן גדול מביתו" וכבר אפשר היה לחשוב שכדי לדבוק בקודש צריך לפרוש מהבית. אך במשפט הבא מבהירה המשנה שהכהן הגדול חייב להיות נשוי, כדי שיוכל לקיים את "וכיפר בעדו ובעד ביתו". אם אין בית, מסתבר שאין כפרה. הכהן הגדול חייב להיות נשוי, ובלי עול המשפחה אין הוא רשאי לבוא אל הקודש.
במהלך השנים נקטעו לי כמה וכמה דרשות ונהרסו לי כמה וכמה שיעורים, בגלל שאחד מילדינו בכה, הפריע או היה זקוק לתשומת לב מיוחדת. אך בכל פעם שמציף אותי התסכול על הקושי הזה, או סתם הרצון לזכות לתפילה אחת בלי הפרעה, אני נזכר בפניהם השואלות של הכמרים הפולנים הצעירים, שמוותרים על המשפחה בכדי למלא את תפקידם, ומתאהב חזרה בקונפליקט המתסכל שבין שני תפקידי חיי.
(ניצבים תשפ"ב - הרב אילעלי עופרן)
