ישראל מקיימים מצוות שופר בטהרת הלב מעין דלעתיד
בגמ' ר"ה (טז.) 'למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב השטן'. ואינו מבואר בגמ' מהו הטעם שהשטן מתערבב ידי תקיעות שופר. ורש"י פירש, 'שסותמים טענותיו, כיון שהוא רואה שאנו מחבבים את המצוות', ותמה המהר"ל על דבריו, א"כ הול"ל בגמ' 'שיסתמו' דבריו ולא 'שמתערבב' דבריו, שהרי טענותיו נסתמים כמבואר ברש"י. ועוד צ"ב מה דאיתא בירושלמי שהשטן מסתפק מהו הקול, וכלשונו : 'דבהיל ואינו בהיל וסובר שזהו שופרו של משיח', ׁׁׁׁׁׁׁ(מובא בתוס' ד"ה וכדי לערבבׂׂׂׂׂ) לדברי רש"י זהו טעם אחריתי למה תוקעין, וצ"ב שאין משמעות הדבר שיש כאן שני טעמים.
ומבאר המהר"ל דבר נפלא, שבאמת שני הדברים שנזכרו, א] שרואה חיבוב המצוה, ב] מתבהל שסובר שזהו שופר של משיח. שניהם טעם אחד להם. דהנה, לעתיד לבא כשיסיר הקב"ה היצר הרע מלבנו, והשאור שבעיסה יתבטל, יהי' לנו לב טהור ונפש חפיצה לעבוד הקב"ה בכל נפש וכל מאוד, בשלימות הלב.
והשטן כששומע הקול שופר, דהיינו – כלל ישראל מקיימים מצוות תקיעת שופר בלב טהור ושלם, מתבהל מפני שרואה קיום מצווה בטהרת הלב עילאי, כאילו מתבטל מהם היצר הרע לגמרי, ואינו מעכבם מלקיים מצוות בוראם, ונראית כקיום מצווה לעתיד לבוא כשאין עוד השאור שבעיסה, שנעשית בלב שלם בטהרת הלב לגמרי. וסובר שאי אפשר להיות קיום מצווה בטהרת הלב בדרגה כזו אלא במצב של לעתיד. ולכן כששומע קול שופר כזו מיד 'בהיל ולא בהיל', שחושש שהגיע זמנו לנפול לפניהם וכעשן תכלה, שהרי יודע שלעתיד יתבטל השטן מן העולם.
אמנם עדיין אינו דבר מוחלט אצלו זאת ומסתפק בזה, והוא 'בהיל ולא בהיל'. ואחר שתוקעים בישיבה וגם בעמידה, שעשייתו בפעם שניה מורה על מדת הזריזות היתירה שבהם, ומדה זאת יסודה בכח הנפש והצורה, ההיפוך מן עצלות שיסודה בחומר, וכיון שרואה שיש בהם מדת ששייך לנפש, מסיק בוודאית שצדק הדבר ויש כאן מעין דלעתיד, ומקיימים מצוה בזריזות גדול, ובטהרה הלב דוגמא דלעתיד. ומפחד שכעת יתבטל מן העולם, ולכן מתערבב.
לפי דברים המאירים האלו נמצאת ששני הטעמים [הבבלי והירושלמי] עולין בקנה אחד שהחביבות והטהרת הלב, גורם שיסבור שזמן לעתיד לבא הגיע ולכן מתערבב. ודווקא בפעם שני שמוסיפים בישיבה בין בעמידה וזהו מורה על חביבות וזריזות.
וז"ל בחידושי אגדות ר"ה (טז.)
'כדי לערבב השטן. ורש"י [פירש] שיסתמו דבריו כיון שהוא רואה שאנו מחבבים את המצות. ומיהא לשון לערבב לא משמע הכי, דהוי ליה למימר כדי לסתום פי דברי השטן, ועוד דבירושלמי (הובא בטור או"ח תקפ"ה) אמר ובלע המות לנצח וכתי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול כד שמע זימנא חדא בהיל ולא בהיל [וכד שמע תנינא] אמר ודאי ההיא זימנא דשופר גדול ומטי זימנא [להתבלע].
ויש לתרץ דברי רש"י דודאי לעתיד לבא יסיר הקדוש ברוך הוא היצר [מלבינו], ויהיה לנו לב שלם לעבודתו יתברך, ולפיכך כאשר הוא שומע זימנא חדא קול שופר בהיל ולא בהיל, דכיון דישראל עושים המצות שמא אין להם יצר הרע ומטא זימנא [להתבלע] דכאשר יסיר הקדוש ברוך הוא היצר הרע [מלבבינו] אז יתבלע [השטן], וכאשר אחר כך עומדים ישראל בזריזות באין יצר הרע לעשות המצות בזריזות, אמר בודאי אין יצר הרע ביניהם ומטא זימנא, [כי] נראה שאין יצר הרע ביניהם [שכ"כ מחבבים] המצות לעשות. בזריזות, אמר בודאי אין יצה"ר ביניהם ומטא זימנא להתבלע.
ולפיכך ראשונה [התקיעות] מיושב, ואלו היה שניהם בעמידה לא היה מורה על זריזות המצות, רק כאשר מוסיפים בזריזות וזה הוראה על זריזות'.
להמליך הקב"ה - על ידי שמייחדו שאין עוד מלבדו
ראש השנה הוא 'יום המלכות' שממליכים הקב"ה למלך על כל הארץ, וכדאיתא בגמ' 'אמרו לפני מלכיות כדי שתמלכוני עליכם'. ואומרים י' פסוקי מלכיות. אחד מן הפסוקים הוא 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד', ולכאורה צריך ביאור, שלא כתוב להדיא בשמע ישראל 'מלכות' ולמה נמנו עם פסוקי מלכיות.
ומבאר המהר"ל יסוד גדול, שעל ידי שמייחד הקב"ה בעולם, זהו גופא 'המלכות'. שהמלך מובדל מן העם וכן הוא 'מיוחד' ומורם מהעם, ומטעם זה אין שני מלכים למדינה אחת ואין שני מלכים משתמשים בכתר אחד, שהכתר הוא סמל המלכות ששייך רק 'לאחד' בלבד.
נמצא בזה שמייחדים את הקב"ה בעולם, שהוא אחד ואין שני, ואין עוד מלבדו. זהו גופא "המלכת הקב"ה בעולמו". וזהו עומק הדבר ש'שמע ישראל' הוא מלכות שמים. ותמיד אחר 'שמע ישראל' מוסיפים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שזהו הסיום של המלכת השי"ת השלימה.
וכמו"כ לאידך גיסא על ידי הממליך הקב"ה בעולם מייחדו בזה, שממליך פירושו - שמייחדו בעולם שאין יחידות כמוהו בשום פנים, וזהו יסוד ענין המלכות, ושפיר שייך שמע ישראל לפסוקי מלכיות.
וזה לשונו בגור אריה (בשלח) :
'ביאור ענין זה, כי השם של הקדוש ברוך הוא הוא "אחד", כדכתיב (ר' דברים ו, ד) "שמע ישראל ה' אחד", השם הזה נקרא שם המיוחד, שלא תמצא שם זה לשום נמצא בעולם.. וזה כי 'המלכות גם כן הוא אחדות', שהמלך הוא נבדל מן העם אשר מולך עליהם, והוא מיוחד בעמו, שהרי לא תמצא שני מלכים משתמשים בכתר אחד (חולין ס ע"ב). ולכך קיימא לן במסכת ראש השנה בפרק בתרא (לב ע"ב) "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" הוא מלכות שמים, כי מאחר שהוא אחד הוא מלך, כי המלכות בעצמו הוא האחדות, ואין אתו אחר. ולפיכך אחר שאנו אומרים "שמע ישראל ה' אלהינו וגו'" אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו" (פסחים נו.), כי אחדותו הוא מלכותו, ונקרא קבלת מלכות שמים (ברכות יג.)..'.
ומוסיף המהר"ל במקום אחר עוד העמקה, שהמלך הוא 'מאַחד העם', שעל ידי מלכותו הם נתהווים להיות עם אחד. נמצא שהמלכת הקב"ה על העולם, פירושו - שהוא המאחד כולם, והוא היחיד המיוחד. והם שני צדדים ממטבע אחת וזה תלוי בזה.
וזה לשונו בגור אריה (פרשת פינחס) :
'ויש לך לדעת, כי המלך הוא המקשר את מלכותו עד שהכל אחד. ולפיכך צריך שיהיה מלך אחד, ולא שני מלכים, כי איך יתקשר להיות אחד על ידי שנים, כי שנים הם מחולקים. וקראו רז"ל (ברכות יג.) "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" (דברים ו, ד) קבלת מלכותו, ומה ענין "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" אל מלכותו, רק כי אין אחדות אלא למלך, שהוא יחיד בעמו, ועל ידו יתקשר הכל להיות כלל אחד. וכן הכתוב קראו אותו שהוא שני למלך "משנה" (בראשית מא, מג), וזה כי המלך הוא כמו האחד במספר, ואותו שהוא אחריו שני. לכך קיימא לן במסכת ראש השנה (לב ע"ב) "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" הוא מלכות שלימה, וזה כי האחדות הוא המלכות, שמאחר שהוא אחד - ראוי למלכות..'.
יסוד חיוב ערבות והחיוב למחות בעושה עבירה
הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת: (כט, כח)
ברש"י : 'הנסתרת לה' אלהינו - ואם תאמרו מה בידינו לעשות, אתה מעניש את הרבים על הרהורי היחיד, שנאמר (פסוק יז) פן יש בכם איש וגו', ואחר כך (פסוק כא) וראו את מכות הארץ ההיא, והלא אין אדם יודע טמונותיו של חבירו, אין אני מעניש אתכם על הנסתרות, שהן לה' אלהינו והוא יפרע מאותו יחיד, אבל הנגלות, לנו ולבנינו לבער הרע מקרבנו, ואם לא נעשה דין בהם יענשו את הרבים.וגו'.
כלל ישראל ערבים זה לזה, ומי שאינו מוחה בעוברי עבירה נתפס עם העונש של החוטא, ויש להתבונן מהו הביאור בזה שמקבל עונש כל כך בשביל שאינו מוחה על העבירה שחבירו עושה.
וכתב המהר"ל שיסוד חיוב ערבות שייך דווקא בכלל ישראל ולא בשאר אומות העולם. והטעם; שכלל ישראל הם 'אחד בעצם', ושונה משאר האומות שכל מה שהם עם 'אחד' מחמת הסכמתם להיות לעם אחד, אבל כלל ישראל הם בני אברהם יצחק ויעקב ויש להם אחדות 'בעצם'. והם דומה לגוף אחד כשיש לו מכה באבר אחד מרגיש כל האברים, מחמת שהם שלימות אחת. ה"ה כשאחד מישראל עובר עבירה מרגיש כל מי ששייך לזה. וזהו החיוב ערבות שאם חלק ממנו עבר על עבירה השפעתו והרגשת החטא הוא לכל חלק וחלק מהכלל שכולם יש להם אחדות.
'ומי שיש בידו למחות' פירושו – לדוגמא בגוף האדם יש אברים חשובים שהנשמה תלויה בהם ונותנים חיות לכל שאר אברי הגוף כדמיון הלב שבו מקור החיות לכל שאר אברי הגוף, וחסרון וקלקול בלב מתפשטת לכל האברים. וכמו"כ 'מי שבידו למחות', פירושו- שיש לו כח השפעה למרחקים, והא גופא מורה שהוא 'אבר חשוב' בגוף כלל ישראל. דיש אחד שהשפעתו מגיע לאנשי ביתו, ולאחד גם לאנשי עירו, ולאחד לכל העולם, נמצא מי שאינו מוחה בעוברי עבירה, דומה ל'לב' שאינו פועל פעולתו, דיש קלקול וחסרון בכל האברים. וכשאינו מוחה נתפס באותו עונש שהרי המכשול תלויה בו, שהרי ניתן לו 'כח' להשפיע חיות ומונע עצמו ממנה.
ועצם החוטא גורם חסרון, שכמו אבר אחד באדם שנתקלקל, [לפעמים] גורם הפסד וקלקול לאברים אחרים ואפילו אבר ראשי כמו הלב וכדומה שהרי הכל קשורים ביחד, כמו"כ מי שבידו למחות ואינו מוחה נענש באותו עונש שמגיע לעובר העבירה, שכמו שיש בידו לקיים הכל, כן יש בידו לקלקל הכל שהם מקושרים יחד.
וז"ל בנתיב התוכחה (פרק ב) :
ובפרק במה בהמה (שבת נ"ד, ב') רב ורבי חנינא רבי יוחנן ורב חביבא מתנו בכולי סדר מועד כל כי האי זוגא חלופי רבי יוחנן ומעייל ר' יונתן כל שאפשר למחות באנשי ביתו ולא מיחה נתפס על אנשי ביתו באנשי עירו נתפס על אנשי עירו בכל העולם נתפס על כל העולם כלו אמר רב פפא והני דבי ריש גלותא נתפסים על כולי עלמא.
פירוש כל ישראל ערבים זה בזה בשביל שהם עם אחד, מה שלא תמצא בשום אומה שאינם עם אחד כמו שהם ישראל. ודומים לאדם אחד שאם יש מכה באחד מאבריו שכולם מרגישים בעבור שהם גוף אחד, וכן כאשר אחד מישראל עובר עבירה מרגישין בחטא זה כל ישראל שהם כמו אדם אחד כי הם עם אחד.
וכאשר 'יש בידו למחות' אז נתפס על כל הדור שאז הוא דומה לאבר הראש כמו הלב, ואם אין אותו האבר פועל פעולתו והוא יוצא ממה שנברא לתת קיום אל שאר איברים, והרי כל המכשול תלוי בו במה שנברא אותו אבר לקיום הכל.
ולפיכך 'כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה נתפס על עון אותו איש' כיון שיש בידו למחות, שכן סידר הש"י שיהיה מקיים הכל וכאשר אינו עושה מקלקל הכל, וכמו שתמצא באדם ג"כ כי לפעמים מקבל אבר אחד קלקול ודבר זה גורם מכה וכאב לאבר הראשי וזה מבואר.'
ובמדרש מצינו משל אחרת בשיר השירים רבה (ו, יא) : "אל גנת אגוז ירדתי", למה נמשלו ישראל לאגוז, מה אגוז אתה נוטל אחד מן הכרי כולם מדרדרין ומתגלגלין זה אחר זה, כך ישראל לקה אחד מהם כולם מרגישין, שנאמר: (במדבר טז, כב) "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף". ובבראשית רבתי (וישב) 'מלמד שכל ישראל ערבים זה לזה, אינן דומין אלא לספינה שנקרע בה בית, אין אומר נקרע בית בספינה אלא נקרעה הספינה כלה שנאמר חטא ישראל (יהושע ז' י"א)'.
מכון משנת המהר"ל
