בס"ד
פירות ספק ביכורים שהפרישם במחובר האם לאחר שתלשם חייב להפריש תרומה מספק
בפרשתינו ציונו הבורא ית"ש על מצות ביכורים, ע"כ נכתוב בעז"ה ענין הנוגע לפירות שחייב מספק בביכורים.
בב"ב פ"א ב' אמרי' דהקונה שני אילנות בקרקע של חבירו, דעת חכמים דמביא ואינו קורא ודעת ר' מאיר דמביא וקורא. וטעמא דחכמים, משום דמספקא להו אם כשקונה ב' אילנות קונה גם את הקרקע שתחתיהן כמלא אורה וסלו, או דילמא רק הפירות קנה ולא הקרקע, ופירות בלא קרקע אינו חייב ביכורים דכתיב פרי האדמה אשר נתת לי, הילכך מביא מספק אבל אינו קורא.
ואקשי' התם [בע"ב], וליחוש דדלמא לאו ביכורים נינהו וקא מעייל חולין לעזרה, ושנינן דמקדיש להו. הדר אקשי', והא בעי מיכלינהו וכיון דהוי הקדש מספק היאך יאכלם הכהן, ושנינן דפריק להו. הדר אקשי', ודילמא לאו ביכורים נינהו וקא מפקע להו מתרומה ומעשר, ושנינן דמפריש להו. והיינו, דמפריש מספק אם אינם ביכורים, דעל הצד דהוי ביכורים פטור מתרו"מ וכדתנן בפ"ב דביכורים מ"ד.
והנה המנח"ח ז"ל במצוה צ"א הק' קושיא עצומה אהא דחיישינן שמא חייבים בתרו"מ ומחייבינן להמביא להפריש תרו"מ בספק. דהנה בב"מ פ"ח א' אמרי' דמדאורייתא לקוח פטור מן המעשר, וילפי' לה מדכתיב 'תבואת זרעך ולא לקוח' ומדרבנן חייב. ולקוח, לאו דוקא לקוח, אלא ה"ה מי שניתן לו פירות במתנה פטור דלא הוי תבואת זרעך. ונמצא, גם על הצד דלא הוי ביכורים מ"מ גבי' הכהן מאנשי משמר שמקבל הביכורים הוי לקוח, וא"כ אין כאן אלא ספק מדרבנן, וכיון דסד"ר לקולא אמאי חייב להפריש מספק.
והנה התם בב"מ בתוד"ה תבואת נחלקו ר"ת והריב"ם ז"ל אימתי איכא פטורא דלקוח. דעת הר"ת ז"ל דדוקא בלקחן לאחר מירוח, דכיון דנתמרח אצל המוכר לא מיקרי תבואת זרעך גבי לוקח, אבל בלקחן קודם מירוח ונתמרחו אצל הלוקח, חייבים הפירות בתרו"מ מה"ת. ודעת הריב"ם ז"ל הוי איפכא, דדוקא אם לקחן קודם מירוח דמירוח של הלוקח אינו מחייב בתרו"מ, אבל בלקחן אחר שנתמרחו אצל המוכר כיון דכבר נתחייבו אצל מוכר, תו לא מיפטרו אצל הלוקח.
והשתא קושיא הנ"ל קשיא רק לדעת הר"ת ז"ל, דסתם פירות שמביאין אותן ביכורים הוי גמר מלאכה דידהו אצל המביאן. אבל לדעת הריב"ם ז"ל כיון דנתמרחו אצל המביאן, ליכא פטור לקוח, וכשמגיע לרשות הכהן הוי לקוח לאחר מירוח והוי ספיקא דאורייתא.
והנה בקושית המנח"ח ז"ל מצינו בדברי האחרונים ז"ל כמה תירוצים, ובעז"ה אענה גם אני חלקי ממה שחנני השי"ת.
א] המנח"ח ז"ל במצוה צ"א תי' בתחילה דמצינו כמה ספיקות דרבנן שהן לחומרא, ולא ביאר כונתו ז"ל מ"ש ספק זה משאר ספיקות. ושוב כ' דקושית הגמ' ז"ל היינו משום דמתני' דקונה ב' אילנות מיירי נמי בכהן המפריש ביכורים משדהו, וכשמביאם למקדש זוכה בהן לעצמו וכדין כהן המביא קרבן דהבשר והעור שלו ואינו ניתן לאנשי משמר, וא"כ בכה"ג הרי לא הוי לקוח דהפירות הן שלו והוי ספק תורה, ועל כהאי גוונא אמרי' דחייב להפריש מספק. ואפשר, דאטו כהן עצמו שמביא, גזרו על כל המביאים ביכורים מספק שיפרישו תרו"מ מספק. [ואכתי תיקשי הא כיון דמקדישם ופודה אותם תיפו"ל דהוי לקוח משום דפדאם מרשות הקדש, הא ליתא, דהרי כ' התוס' בב"מ שם דהמוכר פירותיו לאחר מירוח וחזר וקנאם מהלוקח, חייב בתרו"מ מדאורייתא, דגדלו ברשותו וחזרו לרשותו ושפיר הו"ל תבואת זרעך. וא"כ ה"נ כשמקדיש לאחר מירוח וחוזר ופדאם, הו"ל תבואת זרעך וחייב בתרו"מ מדאורייתא].
והנה הא דכ' המנח"ח ז"ל, דאפשר דאטו כהן המביא, גזרו על כל המביאים מספק בקנו ב' אילנות להפריש תרו"מ מספק, צ"ע אמאי כתבו בל' ואפשר, הא בהכרח לומר כן. דלא יתכן כלל להעמיד דברי הגמ' התם בכהן המביא ביכורי עצמו. דהא אמרי' התם דהתרומה שמפריש מספק ביכורים נותן לכהן והמעשר ראשון ללוי.
והרמב"ם ז"ל בפ"א ממעשר ה"ד כ' להדיא דכהן שמפריש תרומה ומעשר מפירותיו אין מוציאין מידו התרומה והמעשר אלא הן לעצמו, והשתא תיקשי לדעת הרמב"ם ז"ל דמעשר ראשון אין הכהן נותנו ללוי אלא נוטלן לעצמו, והרמב"ם ז"ל ס"ל בפ"ב ממעשר ה"א כדעת הר"ת ז"ל דלקוח לאחר מירוח פטור מדאורייתא, א"כ הדר תיקשי, הא ליכא לאוקמא לסוגיין בכהן המביא ביכורי עצמו, דא"כ אמאי קתני שנותן תרומה לכהן אלא בע"כ דמיירי בישראל המביא ביכורים, וניבעי למימר דאטו כהן המביא ביכורי עצמו גזרו נמי על ישראל. [וקצת תימה לפי"ז כיון דסוגיין מיירי רק בישראל המביא ביכורים מספק, א"כ כלל לא נזכר עיקר הדין דכהן צריך להפריש בספק ביכורים דליכא פטור לקוח ואגבו גזרו על כל המביא ביכורים מספק].
ב] האו"ש ז"ל בפ"ב ממעשר ה"ב נמי הק' קושית המנח"ח ז"ל ותי' דכיון דמכח חזקת מרא קמא מכרעינן דהקרקע הוי של המוכר ולא של הקונה ב' אילנות, א"כ הוי לקוח בתורת ודאי ואין כאן ספיקא דרבנן, דסוגיין אתיא כדעת ר' יוסי בעירובין ל"ה א' דגם בספק דרבנן אזלי' בתר חזקה דמעיקרא, יעוש"ה.
ולפו"ר דבריו ז"ל צ"ע טובא מיני' ובי', דא"כ אמאי מביא ביכורים, הא מכח חזקה דמעיקרא הוכרע דאין הקרקע שלו, וקושיא זו כבר דנו בה רבנן בתראי ז"ל ומכח זה חידשו דליכא הכרעה על הקרקע וכדהאריך בזה החמדת שלמה ז"ל בתשו' סי א-ב, והאו"ש ז"ל גופי' העתיק דבריו בפ"ב מביכורים הי"ג.
תו קשיא בדבריו ז"ל דלפי"ז על הצד דפירות אלו אינם ביכורים אלא טבל נמצא דהקונה ב' אילנות דהפירות שלו הרי קנאם קודם גמר מלאכה, דהפירות שלו כבר בעודם צומחין על העץ, וא"כ הוי לקוח קודם מירוח דלדעת הר"ת ז"ל הלוקח חייב מה"ת, וא"כ אמאי לא תי' האו"ש ז"ל בפשיטות דלדעת הר"ת ז"ל ליכא פטור לקוח. ולדעת הריב"ם ז"ל נמי לא קשיא דהא כל קושית המנח"ח ז"ל קאי רק לדעת הר"ת ז"ל וכנ"ל.
