בס"ד
הגרח"מ הורוביץ שליט"א
ג] נלע"ד בעז"ה לתרץ, ובהקדם הא דכ' מהר"י בן לב ז"ל ח"ג סי' ק"ג, דספק שבעיקרו הוא ספק דאורייתא אלא שנתגלגל לדרבנן, וכגון ספק טריפה שנתבשל בקדירה ועבר מעל"ע מעת הבישול, דהשתא אין כאן אלא איסור דרבנן לבשל בקדירה שאינה ב"י, מ"מ לא שרינן משום ספיקא דרבנן, דהא תחילת הספק הוי בדאורייתא וכבר הוכרע לחומרא, ושוב א"א אח"כ להקל בתולדה של הספק הנוגע לדרבנן.
והשתא לפי"ז יש לתרץ קושית המנח"ח ז"ל הנ"ל באופן זה. דהנה, קודם כשהיו הפירות ברשותו קודם שהביאן למקדש הרי כבר היו הפירות ספק טבל ספק ביכורים, ואז הי' הספק בדאורייתא, דהא אכתי לא נתנן לאנשי משמר והיו ברשותו ולא הוי לקוח, ובזה היינו מכריעין לחומרא דהא ספק דאורייתא לחומרא. וא"כ אע"ג דאח"כ כשנתנן לאנשי משמר הוי הספק בדרבנן דהא לקוח פטור מה"ת, מ"מ כיון דכבר הוכרע הספק לחומרא כשהי' הספק בדאורייתא הו"ל ספיקא דאורייתא שנתגלגל לדרבנן, דלא שרינן משום סד"ר.
מיהו פירוקא דא ליתא מג' טעמי.
א] הנה המהריב"ל ז"ל שם בסי' ק"ג כ' דדין זה דספק טריפה שנתגלגל לדרבנן תליא בפלוגתת הר"ת והר"י ז"ל בדין ספק אחד בגוף וספק אחד בתערובת. דלדעת הר"י ז"ל לא מצרפינן לס"ס, דהספק בגוף כבר הוכרע לחומרא ואין כאן ב' ספיקות, ודעת הר"ת ז"ל דשפיר מצרפי' לס"ס עי' ביור"ד סי' ק"י ס"ט. ולפי"ז ספיקא דאורייתא שנתגלגל לדרבנן תליא בפלוגתא זו; דלדעת הר"י ז"ל דאמרי' הסברא דכבר הוכרע לחומרא, א"כ ה"ה בספיקא דאורייתא שנתגלגל לדרבנן דלא שרינן כיון דכבר הוכרע לחומרא. אבל לדעת הר"ת ז"ל דספק בגוף ספק בתערובת מצרפינן לס"ס, א"כ לית לי' הסברא דכבר הוכרע לחומרא, א"כ גם בספד"א שנתגלגל לדרבנן שרינן הספק משום ספיקא דרבנן [כ"כ הגאון השואל ז"ל שם ומהריב"ל ז"ל הסכים עמו].
והשתא לפי"ז ליתא לתירוצינו דהא כל קושית המנח"ח ז"ל קאי לדעת הר"ת ז"ל דלקוח לאחר מירוח פטור מתרו"מ מדאורייתא, וא"כ לדידי' ליכא לתרץ כתירוצינו דהוי ספד"א שנתגלגל לדרבנן, דזה אינו, דהא לדעת הר"ת ז"ל בהכרח דספד"א שנתגלגל לדרבנן מתירין משום ספיקא דרבנן לקולא.
ב] המנח"ח ז"ל במצוה שצ"ה אות כ' לדייק מלשון הרמב"ם ז"ל אהא דאמרי' בב"מ פ"ח א' דמוכר פטור מתרו"מ דדרשינן 'ואכלת' ולא מוכר. וכ' הרמב"ם ז"ל בפ"ב ממעשר ה"א, "אינו חייב להפריש מן התורה אלא הגומר פירותיו לאוכלן לעצמו, אבל הגומרן למכרן פטור מן התורה וחייב מדבריהם". ומדכ' הרמב"ם ז"ל 'הגומרן למוכרן', מוכח דפטור מוכר הוי פטור במירוח, דהגומר פירותיו ע"ד למכור הפירות נפטרו מתרו"מ.
וכ' המנח"ח ז"ל דלפי"ז נמצא חידוש דין, דאפי' אם נמלך אח"כ לאכלן פטור מן התורה דכבר חל הפטור בשעת המירוח, יעו"ש. אמנם הגר"ח ז"ל בחי' רח"ה בהל' מעשר שם כ', דאם נמלך לאכילה חייב לעשרן מה"ת, דפטור מוכר אינו דין במירוח, יעו"ש.
והשתא לפי"ז ליתא לתירוצינו, דהנה הקונה ב' אילנות כיון דהוי ספק ביכורים ומחמת זה דינו ליתן הפירות לאנשי משמר, א"כ נמצא דהמירוח הוי ע"ד ליתנן לכהנים, דהא יודע שלא יוכל לעכב הפירות לעצמו. וכיון דהמירוח הוי ע"ד ליתנן, א"כ הוי כמירוח ע"ד למכור, ונמצא דגם אם אילו הי' נמלך לאכלן קודם שנתנן לכהן הי' פטור מתרו"מ מה"ת. ונמצא, מעולם לא הי' בזה ספיקא דאורייתא. ואע"ג דלדעת הגר"ח ז"ל שפיר הוי ספיקא דאורייתא, מ"מ המנח"ח ז"ל לטעמי' לא הוי מצי לתרץ כתירוצינו דלדבריו ז"ל אין כאן ספיקא דאורייתא, ודו"ק היטב.
ג] נלע"ד בעז"ה לדון בסברא חדתא. דהנה יש לחקור בעיקר הדין דספד"א שנתגלגל לדרבנן, היאך יהי' הדין בסד"א והספק בדאורייתא לא הי' נוגע למעשה שכבר אסור בלא"ה מחמת איסור אחר. האם גם בזה אמרי' דאם אח"כ נתגלגל לדרבנן לא שרינן, או דילמא כיון דטעמא דספד"א שנתגלגל היינו משום דכבר הוכרע לחומרא, א"כ כ"ז דוקא היכא דהספק הראשון הי' ראוי להסתפק בו.
ואפי' למאי דכ' הש"ך ז"ל ביור"ד סי' ק"י דיני ס"ס סי"ט דאפי' בשלא נודע הספק עד אחר שנתגלגל לדרבנן אסרינן, שאני התם דעכ"פ אילו הי' נודע הי' מוכרע הספק לחומרא. אבל היכא דהספק הראשון לא הי' ראוי להסתפק בו דבלא"ה אסור מחמת איסור אחר, י"ל דבזה שפיר שרינן בנתגלגל לדרבנן.
והשתא לפי"ז י"ל בעז"ה סברא נפלאה, דכיון דבלא"ה כשהיו הפירות ברשות ישראל היו הפירות אסורים מחמת ספק ביכורים, וליכא שום תוספת איסור בהא דהו"ל טבל, [דנהי דטבל אית בי' מיתה בידי שמים משא"כ בביכורים קודם שנכנסו לחומת ירושלים וכדאמרי' במכות י"ח ב', מ"מ הא הכא גם משום טבל ליכא מיתה דהא הוי רק ספק טבל], ולא הי' נוגע הספק טבל כלל עד שבא לרשות הכהן שמותר באכילת ביכורים, וכיון דברשות הכהן אין הטבל אלא מדרבנן שפיר יש לדון בי' סד"ר לקולא.
