דברנו על דבר האלילות וגלגוליה, שהיהדות נלחמה בהם בחירוף נפש. ברם, המרחק בין השקפת עולמה של היהדות ובין השקפת עולמה של הפילוסופיה – רב הוא גם כן, אם כי שתיהן נלחמו מלחמת תנופה באלילות.
ביחוד בולט ההבדל ביניהן בהשקפותיהן על האדם, הרחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב. הפילוסופיה, מטבעה מוחזקת כיחסנית, שאינה מניחה דריסת רגל אלא ליחידי סגולה, בעוד ששערי היהדות פתוחים לכל. ומטעם זה מעולם לא עלתה יפה המזיגה של היהדות עם הפילוסופיה, אם כי טרחו בזה מאורי ישראל הגדולים ביותר.
הנה, למשל, חסיד גדול, שאין ערוך לגדולתו, היה רבינו בחיי הדיין, שקנה לו שם עולם בספרו ״חובות הלבבות״; ובכל זאת, בהשפעת הפילוסופיה כתב דברים הנוקבים ויורדים עד התהום (שער הייחוד):
לא יוכל לעבוד עילת העילות ותחילת ההתחלות אלא נביא הדור בטבעו, או הפילוסוף המובהק, במה שקנהו מן החוכמה – אבל זולתם, עובדים זולתו...
שר התורה, שאין דוגמתו בדורות הרבה לפניו, ואין כמותו לאחריו, היה הרמב״ם ז״ל, שכל רז לא אניס ליה ביהדות, עד שאמרו עליו, ובצדק: ״ממות משה ועד משה – לא קם כמשה״; והפילוסופיה היא שהשפיעה עליו לכתוב בסוף ספרו ״מורה נבוכים״ את הדברים האלה (ג, נא):
ואני פותח הדברים בזה הפרק במשל שאשאהו לך. ואומר, כי המלך הוא בהיכלו, ואנשיו כולם... – מהם מי שאחוריו אל בית המלך ומגמת פניו בדרך אחרת, ומהם מי שרוצה ללכת אל בית המלך ומגמתו אליו, ומבקש לבקר בהיכלו ולעמוד לפניו, אלא שעד היום לא ראה פני חומת הבית כלל... – מהם שהגיע אליו והוא מתהלך סביבו, מבקש למצוא השער, ומהם מי שנכנס בשער והוא הולך בפרוזדור, ומהם מי שהגיע עד שנכנס אל תוך הבית...
והנני מפרש לך המשל... והרוצים לבוא אל בית המלך, ולהיכנס אצלו, אלא שלא ראו בית המלך כלל – הם המון אנשי התורה – רצוני לומר: ״עמי הארץ העוסקים במצוות״.
והמגיעים אל הבית ההולכים סביבו – הם התלמודיים... ואשר הכניסו עצמם לעיין בעיקרי הדת כבר נכנסו לפרוזדור...
אבל מי שהגיע לדעת מופת כל מה שנמצא עליו מופת... כבר הגיע עם המלך בתוך הבית.
הרמב״ם הרחיק ללכת מרבנו בחיי, ולדעתו – רק לפילוסוף לבדו – לו ולא לאחר – יש דריסת רגל בארמון המלך, וזולתו, גם התלמודיים בכלל, הולכים רק סביבו; רק לפילוסוף, ש״יודע כל מה שנמצא עליו מופת״, ״נוח לו שנברא״, וכל השאר בריות המה עלובות, ש״נוח להן שלא נבראו משנבראו״, ועכשיו שנבראו כאילו לא נבראו...
אכן, היהדות התמימה, שאיננה אוהבת להתפלסף הרבה, אומרת בפשטות נפלאה (דברים ל, יא-יד):
כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אַשֶר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּמַיִם הִוא, לֵאמֹר: מִי יַעַלֶה לָּנוּ הַשָּמַיְמָה, וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעַשֶנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא, לֵאמֹר: מִי יַעַבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעַשֶנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד – בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעַשֹתוֹ.
וכן רואים גם קודם לכן (שם כט, ט-י):
אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי ד׳ אֶ־לֹהֵיכֶם: רָאשֵיכֶם שִבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹטְרֵיכֶם, כֹּל אִיש יִשְרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵיכֶם, וְגֵרְךָ אַשֶר בְּקֶרֶב מַחַנֶיךָ, מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹאֵב מֵימֶיךָ.
ובכן, גם חוטב העצים ושואב המים יכול להגיע אל ארמון המלך ולעבוד את ״עילת העילות ותחילת ההתחלות״. ולא עוד, אלא שיקר לנו יותר המאמין ב״מופתיו״ של משה רבינו, מיודע המופת של ״כל מה שנמצא עליו מופת״ של הפילוסוף. אפשר להיות יהודי טוב גם בלעדי המופתים של האחרון, אבל בלי המופתים של משה רבינו אין ליהודי חלק ונחלה בא־לוהי ישראל!
התורה ניתנה במדבר, מפני שהיא הפקר לכל בני אדם כמדבר, וכל הקודם בה – זכה (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו, מסכתא דבחודש, ה). כבר הזכרנו את ספר שירה בו גם הצפרדע והעכבר, הנחש והעקרב, גם שיבולת החיטה, שיבולת השעורה ושאר הירקות שבשדה אומרים שירה בלי הרף ל״עילת העילות ותחילת ההתחלות״; ומכל שכן שביד אדם, יהיה מי שיהיה, גם הפחות שבפחותים, לומר שירה, אם רק ירצה בכך...
בנוגע לכל הפילוסופיה, יפה המליץ הבעש״ט ז״ל על מאמר חז״ל (ילקוט שמעוני נ״ך, רפב): ״׳אֹתִי עָזָבוּ וְאֶת תּוֹרָתִי לֹא שָׁמָרוּ׳ (ירמיהו טז, יא) – הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו, כי השי״ת אומר: כי אם גם יעזבו את החקירה על דבר ׳אותי׳ – לא יעשו שום פגם חלילה, לא בפמליא של מעלה ולא בפמליא של מטה, אם רק – ׳ותורתי שמרו׳״.
ומה צדק ר׳ יהודה הלוי ז״ל, שידע היטב להבחין בין ״אלוהי אריסטו לא־לוהי אברהם״, באומרו, כי (מאמר ד, טו):
באמת בעל התורה מבקש הא־לוהים לתועלת יותר גדולה זולת תועלת ידיעתו אותו, בעוד שהפילוסוף אינו מבקש אלא שיספרהו על אמתתו, ולפי זה אין מזיק הסכלות בידיעת א־לוהים אלא כהיזק הסכלות בידיעת הארץ שהיא משטח.
ודבריו אלה המה אמיתיים ויציבים, שכל תורתנו, גם הכתובה וגם המסורה, נשענת עליהם.
לעומת זה, הנה הפילוסופיה, אף על פי שהירבתה כל־כך להיאבק באלילות, אינה נקייה בעצמה מאבק האלילות, אם כי בגלגול חדש ומקורי לגמרי, ״דק על דק עד אין נבדק״.
אם האלילות היא, כאמור, הערצת התקיפות, הרי ביטלה הפילוסופיה בתכלית הביטול את כל אופני התקיפות שכרגיל נותנים לאדם; אך לעומת זה, בראה הפילוסופיה מין תקיפות מיוחדת – תקיפות הדעת של הפילוסוף; ולתקיפים ממין זה מסרה היא גם את העולם הזה וגם את העולם הבא, וכל השאר – בעיניה המה רק כסרח העודף; רק נשמות הפילוסופים צרורות בצרור החיים בהתדבקן עם ״שכל הפועל״, והשאר – ״מותר אדם מן הבהמה אין״; בעוד שהיהדות יודעת לכבד ולהוקיר – לא רק את השפלים בגוף – אך גם השפלים ברוח, וגם ״אָדָם וּבְהֵמָה״ – בני אדם המשימים עצמם כבהמה – ״תוֹשִׁיעַ ד׳״ (תהלים לו, ז).
אף על פי שלכאורה, הפילוסופיה והאלילות שני קצוות הן, יש צד השווה ביניהן – שתיהן, גם הפילוסופיה וגם האלילות, התנגדו למידת החמלה שבאדם בתכלית ההתנגדות, עד שהפילוסוף שפינוזה החליט, כי ״אין מן הראוי לאיש המעלה להתנהג במידת החמלה – כי אין בה תועלת והיא רעה בעצם, מפני שהחמלה תעיר בנו רגש עצב, וזה לא ייתכן לאדם שלם בשכלו״; בעוד שאצלנו תופסת מידת החמלה והרחמנות את החלק היותר גדול של כתבי קודשנו; ודבר מוסכם הוא אצלנו, שהקדוש ברוך הוא שיתף בבריאת העולם את מידת הרחמים למידת הדין – כי בלי זו לא היה יכול העולם להתקיים.
ההבדל בין היהדות, מחד גיסא, לבין האלילות והפילוסופיה, מאידך גיסא, הוא במסוכם מסתמן בצורה זו: היהדות אומרת תמיד ״מה הוא – אף אתה״; והאלילות אומרת להיפך: מה אתה – אף הוא; או, במילים אחרות: היהדות דימתה את הצורה ליוצר, והאלילות להיפך – את היוצר לצורה. הפילוסופיה אומרת, כי בכלל אין שום יחס וקשר בין ״הוא״ ו״אתה״, בין הצורה ליוצרה, כי ״הוא אינו יודע אותך וכל שכן כוונתך...״.
הפילוסופיה אומרת: ״תכלית הידיעה שלא נדע״, בעבור הידיעה של אי־ידיעה זו, שלאו כל מוחא סביל דא, דורשים הפילוסופים מכל באי עולם להוביל מאנייהו לבימסותא. היהדות אומרת לעומת זאת: ״דַּע אֶת אֱ־לֹהֵי אָבִיךָ״ (דברי הימים א כח, ט), וכל אדם יכול לזכות בכך, אם רק ירצה. המזיגה של היהדות בפילוסופיה בלתי־אפשרית היא, מפני ש״זֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (דברים ד, מד) איננה – לא ספר המדע ולא ספר המוסר, אלא תורת חיים.
את אבק האלילות בפילוסופיה מוצאים אנו גם בעניין אחדות הבריאה. והלוא, כאמור, רק מתוך אחדות הבריאה יכולים אנו לבוא לידי אחדות הבורא; ואילו בפילוסופיה העתיקה, גם ביסוד של אחדות הבריאה נדבק מה מאבק האלילות.
אריסטו, הגדול שבין כל פילוסופי קדם, אומר, כפי שמביא זאת הרמב״ם ב״מורה״ (ב, יג):
כי השמים אינם נופלים תחת ההוויה וההפסד בשום פנים וכו׳, והוא השמים לא סר היותם כן, ושהזמן והתנועה עולמיים תמידיים לא הווים ולא נפסדים, ושהדבר ההווה הנפסד הוא מה שתחת גלגל הירח לא סר היותו כן, רוצה לומר – שהחומר ההווא הראשון לא הווה ולא נפסד בעצמו, אבל הצורות יבואו בו זו אחרי זו, פושט צורה ולובש אחרת.
והדברים ברור מללו – מבדיל הוא בהבדל עצמי בין מה שתחת גלגל הירח ובין מה שלמעלה מגלגל הירח; וכרחוק השמים מן הארץ – כן רחוק היחס שביניהם ובין הקדוש ברוך הוא: השמים המה נצחיים כשם שהבורא יתברך הוא נצחי, בעוד שמה שמתחת גלגל הירח משתנה הוא תמיד, פושט צורה ולובש צורה.
וכל זה למה? מפני שסוף־סוף גם הוא, אריסטו, היה בן אומה עובדת אלילים. ואם כי נלחם בזה בכל תוקף שכלו הגדול – בכל זה נשארו גם במוחו רישומים ניכרים ממנה, וגם הפילוסופיה שלו אישרה מה שנאמר (תהלים קיג, ד): ״רָם עַל כָּל גּוֹיִם ד׳, עַל הַשָּׁמַיִם כְּבוֹדוֹ״ – כלומר: רק בשמים כבודו. וזה שאמרו חז״ל (ספרי האזינו, ח): ״עד שלא בא אברהם אבינו לעולם, כביכול, לא היה הקדוש ברוך הוא מלך אלא על השמים בלבד״, וכל חידושו של אברהם הוא שהמליכו גם על הארץ, וזה שמסיק נעים זמירות של ישראל, אחרי הכתוב ״רָם עַל...״ – ״מִי כַּד׳ אֱ־לֹהֵינוּ הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת, הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ״.
הרמב״ם היה בר־פלוגתיה החזק ביותר של אריסטו בזה; הוא האריך מאוד להראות, כי ״גם השמים הווים ונפסדים״, ובכל זאת, גם הוא מבדיל בבחינה ידועה בין תכונת השמים ותכונת הארץ, כלומר: בין מה שלמטה מגלגל הירח ובין מה שלמעלה מגלגל הירח. הוא פוסק הלכה פסוקה וברורה, כדרכו, בהלכות ״יסודי התורה״ (ג, ט-יא):
כל הכוכבים והגלגלים כולן בעלי נפש ודעה והשכל הם, והם חיים ועומדים ומכירין את מי שאמר והיה העולם, כל אחד ואחד לפי גודלו ולפי מעלתו משבחים ומפארים ליוצרם כמו המלאכים, וכשם שמכירין הקדוש ברוך הוא – כך מכירין את עצמן, ומכירין את המלאכים שלמעלה מהן, ודעת הכוכבים והגלגלים מעוטה מדעת המלאכים וגדולה מדעת בני אדם.
ברא הא־ל למטה מגלגל הירח גולם אחד שאינו כגולם הגלגלים, וברא ארבע צורות לגולם זה ואינן כצורת הגלגלים, ונקבע כל צורה וצורה במקצת גולם זה: צורה ראשונה צורת האש... ארבעה גופות האלו אינם בעלי נפש ואינם יודעים ולא מכירים אלא כגופים מתים, ויש לכל אחד ואחד מהם מנהג שאינו יודעו ולא משיגו ואינו יכול לשנותו...
והדברים מדברים בעדם, שמרחק איכותי גדול מאוד בין השמים והארץ, כמרחק בעלי נפש מגלמים פשוטים שאינם יודעים ואינם מכירים וגם אינם מרגישים כלל וכלל.
באמת, אין לכך שום מקור ברור בתורה הכתובה והמסורה. ברם, יש לכך מקור בפילוסופיה היוונית, שהושפע ממנה, שלא במתכווין, במידה ידועה גם ה״מורה״ הגדול. ועל כן סבר, כי הגלגלים הם בעלי נפש והכרה יותר מהאדם, כמו שאומר ב״מורה״ (ג, יד):
...וההפרש ביניהם, בין רוח האדם ובין גורמי השמים, מעלת העצם, והוא רחוק מאוד שיהיה המעולה כלי למציאות הפחות והשפל.
ואומר עוד (שם, יג):
יש חושבים, שתכלית המציאות כולה, מציאת מין האדם לבדו לעבוד את ד׳, ושכל מה שנעשה אומנם נעשה בגללו עד שהגלגלים אינם סובבים רק לתועלתו.
הרמב״ם אומר: ״יש חושבים״, כלומר: שהוא, המורה הגדול, אינו חושב כך. ברם, באמת, מתאימה מאוד המחשבה הזו לרוח תורתנו, ונאמרה ונשנתה פעמים הרבה גם בתורה שבכתב וגם בתורה שבעל פה, כמו (דברים י, יד-טו):
הֵן לַד׳ אֶ־לֹהֶיךָ הַשָּמַיִם וּשְמֵי הַשָּמָיִם, הָאָרֶץ וְכָל אַשֶר בָּהּ. רַק בַּאַבֹתֶיךָ חָשַק ד׳ לְאַהַבָה אוֹתָם, וַיִּבְחַר בְּזַרְעָם אַחַרֵיהֶם.
או (שם ד, יט-כ):
וּפֶן תִּשָּא עֵינֶיךָ הַשָּמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּמֶש וְאֶת הַיָּרֵחַ... אַשֶר חָלַק ד׳ אֶ־לֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּמָיִם, וְאֶתְכֶם לָקַח ד׳... לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחַלָה כַּיּוֹם הַזֶּה.
וחז״ל אמרו, שאדם אחד שקול כנגד כל מעשה בראשית (אבות דר״נ, לא, ג); ועל הכתוב בסוף קהלת: ״אֶת הָאֱ־לֹהִים יְרָא, וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר – כִּי זֶה כָּל הָאָדָם״, הוסיפו, כי: ״כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה״ (ברכות ו, ב).
וכבר האריכו בזה שני גדולי ישראל, שהיו גם פילוסופים גדולים – ר׳ סעדיה גאון ורבינו בחיי הספרדי. הראשון אומר: ״כי הכל לא נברא כי אם בשביל האדם״, יען ״כי אף על פי שגופו קטן – נפשו רחבה מן השמים ומן הארץ, כי מידתו כוללת כל אשר בם, ומה שיש למעלה מהם, אשר בו היא עמידתם״ (על פי אמונות ודיעות ד, ב), והשני, רבינו בחיי הספרדי, בדברו על דבר הכוכבים והמזלות, אומר: ״והכוונה בכל דבר ממנו כוונת תועלת ותקנה למדברים״, יען כי – ״האדם, אשר הוא העולם הקטן, והוא הסיבה הקרובה להווית העולם הגדול״ (חובות הלבבות שער הבחינה, ה).
על כל פנים, רואים אנו, כי ההלכות הנ״ל, שקבע הרמב״ם ב״יסודי התורה״ שלו, אינן הלכות פסוקות כלל וכלל; אדרבא! רוב גדולי ישראל סוברים להיפך, כי היחוס של מה שלמטה מגלגל הרקיע גדול יותר מהיחוס שלמעלה מגלגל הירח!
וכבר הכריעו בזה חז״ל (ירושלמי חגיגה ב, א), ואמרו על הכתוב (בראשית ב, ד): ״בְּיוֹם עֲשׂוֹת ד׳ אֱ־לֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם״ – ״פעמים שהוא מקדים שמים לארץ, פעמים שהוא מקדים ארץ לשמים – אלא מלמד ששניהן שקולים זה כזה״.
החקירה אם יש איזה הבדל איכותי בין השמים ובין הארץ נוגעת – לא רק במעשה בראשית – אך גם במעשה בני אדם, אם יש השגחה פרטית או לא.
הרמב״ם, בעומדו על כך במורה נבוכים (ג, יז), מביא בזה שוב את שיטת אריסטו, שסובר:
שהשי״ת משגיח בגלגלים ומה שבהם, ומפני זה התמידו אישיהם על מה שהם עליו וכו׳ השגחת השם תכלה ותפסק אל גלגל הירח... והמשל בו – אם נשבה רוח סוער או בלתי סוער, אין ספק שיפול קצת עלי זה האילן וישבור סעיפים מאילן אחר וישליך אבן מתל של אבנים וכו׳; ויסער הים ותטבע הספינה שהיתה שם ויטבעו כל מי שבו או קצתם, ואין הפרש אצלו בין נפילת העלה ההוא ונפילת האבן עם טביעת החסידים החשובים ההם אשר היו בספינה.
והרמב״ם מוסיף על זה: ״וזה נמשך אחר דעתו בקדמות העולם״, כלומר – הא בהא תליא, שכיון שהניח אריסטו את היסוד של קדמות העולם, ממילא מסתעפים מזה כל העניינים הנ״ל. ומאחר שסתר הרמב״ם את היסוד, ממילא נופלים כל הבניינים הנ״ל.
ברם, באמת, בנוייה שיטת אריסטו הנ״ל לא רק על היסוד של קדמות העולם, אך יש בה גם משום יסודה של עבודה זרה, שגם היא בעיקרה נוסדה על ההבדל בין מה שתחת לגלגל הירח ובין מה שלמעלה מגלגל הירח, שאת הראשון שיעבדה להשני, מכאן – עבודה לצבא השמים.
אריסטו, שהיה סוף־סוף בן אומה עובדת אלילים, מושפע היה בעל כורחו מזה, וחשב גם כן, כי לא לכבודו של הקדוש ברוך הוא להשגיח על מה שמתחת לגלגל הירח, כי מה ״שמתחת״ לפי השקפתנו נחות דרגא הוא גם בעיני הקדוש ברוך הוא. אריסטו העלים עין, כי כל המושג ״מעלה־מטה״ מושג יחסי הוא; ושכח את תורתו שלימד לכל, שאין אצל הקדוש ברוך הוא ״לא מקום ולא מידה, לא עליה ולא ירידה, לא ימין ולא שמאל, לא פנים ולא אחור״.
בקיצור – את אבק האלילות של הפילוסופיה העתיקה מוציאים אנו גם בהשקפתה על דבר אחדות הבורא וגם בהשקפתה על אחדות הבריאה. רק היהדות לבדה יכולה להזכיר את הדברים: ״וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ד׳ הוּא הָאֱ־לֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת – אֵין עוֹד!״ (דברים ד, לט).
