בס"ד
הגאון ר' חיים מאיר הורוביץ שליט"א
בפרשתינו כתבה תורתינו הקדושה ענין הצפרדעים שמסרו נפשם ונכנסו לתוך תנורי המצרים. ובפסחים נ"ג ב' אמרי', "עוד זו דרש תודוס איש רומי מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו [עצמן] על קדושת השם לכבשן האש, נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים ומה צפרדעים שאין מצווין על קדושת השם כתיב בהו ועלו בביתך וכו' אנו שמצווין על קדושת השם על אחת כמה וכמה". לפיכך נכתוב בע"ה ענין הנוגע לחיוב מסי"נ.
הנה המנח"ח ז"ל במצוה רצ"ו אות י"א נסתפק ספק גדול וז"ל, "והנה כל המצות שנדחין מפני פ"נ הן ע"י אנס והן ע"י חלאים הכל דחוים ולא הותרו, ער"מ פ"ב מה' שבת ועיין בב"י או"ח סי' שי"ח. ונ"מ, דע"י כן חולה המסוכן מאכילין אותו הקל הקל תחלה כמבואר ביומא. אך נסתפקתי דרך משל, שאנסו אנס לעבור על איסור נבלה בצינעה, וכונתו להעביר הישראל על דת, דדינו דיעבור בצנעה, ויש איסור קל מנבילה כגון שביעית. ואם הישראל יאכל האיסור קל, גם כן יתפייס האנס כיון שיראה שעובר על דת, מה דינו. אי נימא דיעבור על הקל ויציל נפשו באיסור הקל, או דילמא דוקא באחזו בולמוס שייך שפיר כיון דנסתכן לאכילה סתם בודאי צריכין להאכילו הקל, אבל כאן האנס לא אנסו על הקל רק על איסור החמור א"כ זה שאנסו נדחה אבל לא איסור שלא אנסו על כך.
וכ' המנח"ח ז"ל לפשוט הספק, מהא דכ' הראב"ד ז"ל בתשו' ופסקים סמ"ט וז"ל, "חולה שיש בו סכנה וצריך לשחוט לו תרנגול, למה לא נאמר לגוי שינחור לו אחת ונאכילנו הנבלה שאין בו אלא איסור דלאו, ולא נשחוט ונדחה איסור שבת שיש בו איסור סקילה. תשובה, זה החולה איזה איסור עומד לפניו ומעכבו, ודאי איסור שבת ולא איסור נבלה. תדע, שאילו לא היה שבת מי היינו מבקשים לו נבלה לאכילה, לא, כי אם שחוטה, וכיון שכן האיסור שעומד לפניו ומעכבו הוא ששב היתר גמור לא איסור אחר, ולפיכך מתירין לו איסור שבת לא איסור נבלה".
והר"ן ז"ל ביומא [ד ב מדפי הרי"ף] הביאו, והקשה עליו סו"ס אמאי לא נאכילנו נבילה שהוא איסור קל יותר משחיטה בשבת. וכ' המנח"ח ז"ל דמדברי הראב"ד ז"ל ניתן לפשוט הספק, מדס"ל דנחשב כאנוס על השחיטה ולא על הנבילה, ולפיכך שוחטין לו ואין מאכילין אותו נבילה. ומדברי הר"ן ז"ל דפליג, דס"ל דאעפ"כ מן הדין הי' להאכילו נבילה, מוכח דס"ל דאע"פ דאינו אנוס על הקל מ"מ מוטב יעבור על איסור הקל ולא על החמור, וכן אסיק המנח"ח ז"ל דספיקתו תליא בפלוגתת הראב"ד והר"ן ז"ל, דלהראב"ד ז"ל יעבור על החמור ולהר"ן ז"ל יעבור על איסור הקל אע"ג דאינו אנוס ע"ז, עכת"ד המנח"ח ז"ל.
והנה טרם נבא לדון בע"ה בגוף מסקנת המנח"ח ז"ל, מקום יש להעיר אמאי הוצרך להקדים לספיקו הא דפקו"נ הוי דחויה ולא הותרה והרי גם אם נימא דהוי בגדר 'הותרה' איכא נמי הך ספק כיון דאנוס על החמורה ולא על הקלה.
ונראה בע"ה לבאר דבר נכון בזה, די"ל דהוצרך להקדים זאת משום מסקנתו דתליא בדברי הראב"ד והר"ן ז"ל, דהנה מדברי הר"ן ז"ל איכא למילף ב' נקודות.
א] דהר"ן ז"ל אינו מסכים עם מה שכ' הראב"ד ז"ל דכשהוא אנוס על השחיטה ולא על הנבילה חייב לעבור על איסור שחיטה בשבת, אלא ס"ל להר"ן ז"ל דה"ז נחשב כעומד לפניו ב' האפשריות שחיטה ונבילה.
ב] תו יש להוציא מדברי הר"ן ז"ל דפיקו"נ בשבת הוי בגדר 'דחויה', דאם נימא דהוי בגדר 'הותרה', הא כ' הרשב"א ז"ל בתשו' ח"א סי' תרפ"ט דאי פיקו"נ הוי בגדר הותרה ליכא דינא דהקל הקל תחילה דהרי כל המצוות הותרו במקום פיקו"נ, וכן כ' המנח"ח ז"ל במצוה ל"ב בסוף המצוה בדיני פיקו"נ.
ומעתה לפי"ז ממוצא הדברים יש להוציא, דלהצד דפיקו"נ הוי בגדר 'הותרה' דינא הוי דבספיקת המנח"ח ז"ל איזה שירצה יעשה או ישחוט או יאכל נבילה, דהא מיהת קיימינן דמדברי הר"ן ז"ל מוכח דגם אם אנוס על השחיטה ולא על הנבילה נחשב כאילו ב' האפשריות עומדות לפניו וסברא זו אינה משתנית אם נימא הותרה, אלא דהר"ן ז"ל הכריע דחייב לאכול נבילה משום הקל הקל וזה שייך רק אם נימא דהוי דחויה, אבל אי הוי הותרה ליכא דינא דהקל הקל וא"כ הדר דינא דאיזה שירצה יעשה.
ולפי"ז יש להוציא בע"ה ב' נפק"מ להלכה.
א] היכא דהאנס אונסו לעבור על איסור תורה, ויכול להציל עצמו ע"י שיעשה איסור דרבנן, לכו"ע יעבור על האיסור דרבנן ולא על איסור תורה. דהא מצינו דאפי' כשכבר עבר בשוגג על איסור תורה ויכול להציל עצמו ע"י איסור דרבנן חייב לעשות כן, וכדאמרי' בשבת ד' א' הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה אע"ג דרדיית הפת הוי איסור דרבנן. וא"כ כ"ש היכא דעדיין לא עבר על איסור תורה ויכול לעבור על איסור דרבנן ולא יאלץ לעבור על איסור תורה חייב לעבור על האיסור דרבנן.
ב] גם באיסורי דרבנן מצינו איסור קל וחמור, וכדמוכח מהא דתנן בר"ה ל"ב ב' בשופר של ר"ה דאסור לעלות באילן להביא שופר ואמרי' התם דה"ט משום דאין עשה דשופר דוחה ל"ת ועשה דיו"ט, וכ' הר"ן ז"ל דאע"ג דלעלות באילן הוי איסור דרבנן מ"מ עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה יעו"ש, והיינו כיון דאיסורי תורה דיו"ט הוי עשה ול"ת ה"ה איסורים דרבנן של יו"ט.
ולפי"ז כשיש לפניו איסור דרבנן של שבות בשבת או איסור דרבנן של נבילה, נמי שייך בזה כללא דהקל הקל. דהא איסור דרבנן של שבות חמור טפי מאיסור דרבנן של נבילה, דשל שבת הוי איסור סקילה והוי עשה ול"ת ושל נבילה הוי רק איסור ל"ת, וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, וא"כ באנוס ע"י האנס לעבור על עבירה דרבנן חמורה ויכול להציל עצמו באיסור דרבנן קל, תליא נמי בפלוגתת הראב"ד והר"ן ז"ל הנ"ל, ולדעת הראב"ד ז"ל יעבור על השבות ולא על הנבילה ולדעת הר"ן ז"ל יעבור על איסור נבילה דרבנן.
מיהו הי' נראה לומר דאיסורים דרבנן כולהו הוי בגדר הותרה אצל פיקו"נ, דמסתברא דבמקום סכנה לא גזרו רבנן, וא"כ לכו"ע איזה שירצה יעשה. מיהו מדברי המג"א ז"ל בסי' שכ"ח סק"ט נראה דגם באיסורים דרבנן איכא גדר 'דחויה' יעו"ש, ולפי"ז הדר דינא כנ"ל.
אמנם בגוף דברי המנח"ח ז"ל למילף מדברי הראב"ד ז"ל לנדון ספיקתו יש לעיין בזה. דהנה התשב"ץ ז"ל בח"ג סל"ז ביאר כונת הראב"ד ז"ל במש"כ דאיסור שבת עומד לפניו, דלכאו' אינו מובן דהא אינו אנוס מחמת השבת אלא מחמת חוליו ובמה נחשב שאנוס על איסור שבת ואינו אנוס על איסור נבילה, וכ' התשב"ץ ז"ל וז"ל "שאפילו מצינו נבלה צריכין אנו לחלל שבת לבשלה וכו' וא"כ שבת היא שהותרה לו והיא עומדת לפניו, וכיון שבמקצת צרכיו אנו צריכין לחלל שבת א"כ חזרה שבת כחול ואין אנו צריכין לחזור אחר איסורין אחרים כדי שלא תתחלל שבת".
ומעתה כ"ז שייך בנדון דהראב"ד ז"ל, אבל בעומד לפניו ב' איסורי שבת אחד קל ואחד חמור, וכגון הבערה ותחומין דתרוייהו הוי איסורי ל"ת למ"ד הבערה ללאו יצאת, חייב לעבור על הקל ולא על החמור גם לדעת הראב"ד ז"ל. ולפי"ז בספיקת המנח"ח ז"ל בנבילה ושביעית דלא שייך בזה סברת התשב"ץ ז"ל הדר דינא דיעבור על שביעית ולא על נבילה, וצ"ע.
ונלע"ד בעז"ה לחדש יסוד גדול בביאור החילוק בין גדר 'הותרה' ל'דחויה' ולפי"ז יש לדון בכל הנ"ל.
יש לבאר גדר החילוק בין הותרה לדחוי' באופן זה. דהנה בפשוטו גדר הותרה ודחויה הכונה דהכל קאי על הגברא, אלא דלמ"ד הותרה ה"ז נחשב שהתורה התירה לגברא לעבור עבירה כדי להציל חיי ישראל, ולמ"ד דחויה הכונה דבקושי הותרה וכדכ' רש"י ז"ל ביומא ו' ב', והעבירה קיימת אלא שהתורה ציותה עליו להעדיף הצלת חיים על האיסור.
מיהו נראה לבאר באופן אחר. ד'הותרה' הוי דין על העבירה, דבמקום פיקו"נ אין העבירה קיימת וכאילו מעולם לא נאסרה דהתורה אמרה דבמקום פיקו"נ לא אסרתי לך איסורים [חוץ מג' עבירות חמורות], אבל גדר דחויה אינו דין על העבירה, דודאי גם כשעובר על איסור במקום פיקו"נ יש כאן מעשה איסור אלא דהצלת חיי ישראל דוחה האיסור והוא דין על הגברא דעליו להעדיף מצות וחי בהם על פני האיסור, אבל העבירה הוי מעשה עבירה, ודו"ק.
והראני ידי"נ הגה"צ מוה"ר יעקב גרינוואלד שליט"א, לדברי הברוך טעם ז"ל בס' עטרת חכמים בסוף הספר בחי' לחולין, ושם דייק מל' הר"ן ז"ל ביומא הנ"ל דלדעת ר' יוחנן הסנדלר [ב"ק ע"א א'] דמעשה שבת אסורין מה"ת א"כ כשהחולה אוכל ממה שבישלו לו בשבת הוי עבירה דמעשה שבת אסורין, אלא דמחמת פיקו"נ מותר לו לעבור גם על עבירה זו, ודייק הברו"ט ז"ל דהיינו דוקא למ"ד דהוי 'דחויה' ולא למ"ד 'הותרה', והביאור בזה הוא בסברא הנ"ל, דלהצד דהוי 'דחויה' א"כ מה שנתבשל בשבת נחשב כנתבשל בעבירה אלא דנדחה אצל פיקו"נ, אבל להצד דהוי הותרה לא נתבשל כלל בעבירה דהותרה לו העבירה ולא שייך בזה מעשה שבת, [והנה דברי הברו"ט ז"ל הוי חידושא רבתא, דלהצד דהוי דחוי' עוד גרע מנתבשל בשוגג דמודה ר' יוחנן הסנדלר דליכא בזה משום מעשה שבת].
והנה בסברא שכתבנו יש לבאר בע"ה באופן נפלא הא דקאמר רבא בזבחים ל"ב ב' דמצורע שראה קרי אסור להכניס הבהונות לעזרה, דאע"ג דמצורע הותר לו להכניס בהונות מ"מ אסור משום קרי דזה לא הותר לו. אבל ציבור שהיו טמאי מתים ונעשו זבים, כיון שהותר להם לעשות קרבן בטומאה דטומאת מת הותרה בציבור מותר להם נמי איסור זבים. וקאמר רבא התם דהיינו טעמא, "מצורע התירא הוא, להא אישתראי ולהא לא אישתראי. טומאה דחויה הוא, מה לי חד דחוייא מה לי תרי דיחוייא".
ולדברינו הביאור בזה הוא נפלא בס"ד. דכיון דגדר הותרה היינו שהעבירה עצמה הותרה, ואין זה דין על הגברא, א"כ בזה לא שרינן אלא מה שמצינו שהותר ולפיכך איסור מצורע דהותר הותר איסור קרי דלא הותר לא הותר, אבל בטומאה בציבור דגם כשמקריבין בטומאה עדיין קיימת איסור טומאה, אלא דהוא דין על הגברא לדחותה, א"כ כיון דבלא"ה ציותה לנו התורה לקיים הפסח אע"ג דאיכא איסור טומאה א"כ מה לי חד דיחוייא מה לי תרי דיחוייא [ויש לדון לפי"ז בהא דנחלקו הראשונים ז"ל האם עשה דוחה תרי לאוין, אלא דהם ז"ל דיברו בב' לאוין נפרדין שלא מאותו שם איסור, משא"כ בדברי רבא דתרוייהו הוי איסור טומאה, ועכ"פ הא מיהת שמעינן דבב' ל"ת מאותו איסור שפיר נדחה מפני עשה וצ"ע בזה ואכמ"ל].
תו יש לבאר בע"ה ביסוד זה, הא דכ' הר"ן ז"ל בביצה [ט ב מדפי הרי"ף] דריבוי בשיעורים אסור מדאורייתא. ורמי אנפשי' מהא דאמרי' התם ממלאה אשה קדירה בשר אע"פ שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת, ומוכח דריבוי בשיעורים מותר, ותי' הר"ן ז"ל דשאני מלאכת אוכל נפש ביו"ט דהוי הותרה ולא דחויה, משא"כ פיקו"נ בשבת דהוי דחויה יעו"ש.
ובפשוטו צ"ע מה לי הותרה מ"ל דחויה, כיון דאסרי' ריבוי בשיעורים היינו בהכרח משום דאע"ג דהכל פעולה אחת מ"מ הריבוי נחשב כמלאכה, א"כ גם ביו"ט דמלאכת אוכל נפש הותרה הא מה שמבשלת שלא לצורך יו"ט נחשב כמלאכה אסורה ומאי שנא. [ולא מבעיא לדעת האור שמח ז"ל בפי"ח משבת ה"א דחייב חטאת על ריבוי בשיעורים דהוי מלאכה גמורה, אלא אפי' לדעת החת"ס ז"ל בחי' לגיטין ח' ב' דאינו חייב חטאת מ"מ איסורא דאורייתא הוי].
אמנם לסברתינו הנ"ל ניחא מאד, דהנה איסור ריבוי בשיעורים שייך רק היכא דהמלאכה אסורה אלא דהותר לו לצורך מסוים, וכגון פיקו"נ להצד דהוי דחויה א"כ המלאכה עצמה אסורה אלא דנדחית מפני פיקו"נ, ובזה כל שמרבה שלא לצורך פיקו"נ קעביד מלאכה. אבל או"נ ביו"ט דהותרה א"כ אין כאן כלל מלאכה אסורה דהמלאכה שעושה היתר גמור הוא, וא"כ גם כשמרבה שלא לצורך מ"מ אין כאן פעולה אסורה, דמלאכת בישול שעושה הוי מלאכה מותרת ודו"ק.
ועתה נהדר אנפין לספיקא דהמנח"ח ז"ל הנ"ל בריש המאמר, הנה אי כנים אנו בע"ה בזאת, נמצינו למדים למ"ד דפיקו"נ הוי בגדר הותרה ג' הלכות חדשות, שכל אחת מחודשת יותר מחבירתה.
א] היכא דהגוי אונסו לעבור עבירה חמורה וכגון לבשל בשבת להסוברים דהוי הותרה, ויכול להציל עצמו ע"י שיאכל נבילה, דינא הוי דאסור לו לאכול נבילה אלא לעבור על איסור בישול, דכיון דגדר הותרה היינו דין בהמצוה דלא ניתנה במקום פקו"נ א"כ כיון דאנוס על שחיטה ואינו אנוס על נבילה נמצא דבאופן זה מלאכת בישול הותרה לו ולא איסור נבילה כיון דאינו אנוס ע"ז, [ודלא כדכתבנו לעיל דלמ"ד דהוי הותרה איזה שירצה יעשה].
ב] גדולה מזו נמצינו למדים, היכא דגוי אונסו לבשל בשבת ויכול לברוח ממנו חוץ לתחום, אע"ג דתחומין הוי רק איסור לאו ובישול הוי איסור סקילה ותרוייהו הותרו אצל פיקו"נ, מ"מ דינא הוי דאסור לו לברוח חוץ לתחום אלא יעבור על איסור בישול, וכהטעם הנ"ל דהא אינו אנוס על איסור תחומין אלא על איסור בישול.
ג] מיהו הרבה יותר מזה נמצינו למדים חידוש גדול, היכא דגוי אונסו לבשל לו בשבת ויכול לרצותו ע"י שיעשה איסור דרבנן או יכול לברוח חוץ לתחום של אלפיים אמה שהוא איסור דרבנן, דינא הוי דאסור לו לעבור על איסור דרבנן אלא יעבור על איסור בישול, דכיון דאנוס על הבישול ולא על האיסור דרבנן, א"כ איסור בישול הותר לו ולא תחומין.
ואל תתמה על זה היאך יתכן שיעבור על איסור תורה ולא על איסור דרבנן, דכבר מצינו כן בדברי המג"א ז"ל בסי' שכ"ח סק"ט דלדעת מהר"ם מרוטנבורג ז"ל דשבת הותרה אצל פיקו"נ ושאר המצוות דחויים אצל פיקו"נ אם חולה נזקק לשחוט לו בשבת אסור להאכילו אפי' איסור דרבנן דהשחיטה הותרה והאיסור דרבנן דחויה. [ודע דהוא ז"ל לא מיירי בנד"ד שאנוס לעבור על החמורה אלא מיירי בחולה מסוכן וצריך להציל עצמו ע"י עבירה ולפיכך הוצרך לזה דהאיסור דרבנן הוי דחויה, ובנד"ד דאנוס רק על החמורה שפיר י"ל דגם אם האיסור דרבנן הותרה מ"מ כיון שאינו אנוס ע"ז אסור לו לעבור על האיסור דרבנן].
והנה ג' הלכות אלו היינו רק להסוברים דכל המצוות הותרו אצל פיקו"נ, אבל אי נימא דכל המצוות נדחים אצל פקו"נ, דינא הוי דבב' האופנים הנ"ל חייב לעבור על האיסור הקל ולא על איסור בישול בין לדעת הראב"ד ז"ל [כדהוכחנו לעיל מדברי התשב"ץ ז"ל] ובין לדעת הר"ן ז"ל, דכיון דגדר דחויה אין זה דין בהמצוה דלא ניתנה במקום פקו"נ, אלא הוי דין על הגברא דעליו לבחור במצות וחי בהם ולדחות העבירה א"כ עליו לבחור באיסור הקל.
והנה לעיל כתבנו לדון היכא דאנוס על עבירה דרבנן חמורה ויכול להציל עצמו ע"י עבירה דרבנן קלה וכתבנו דלדעת המנח"ח ז"ל גם בכה"ג תליא בפלוגתת הראב"ד והר"ן ז"ל, והנה לדברינו השתא גם בזה ישתנה הדין, דאם נימא דכל איסורי דרבנן הוי בגדר 'הותרה' דבמקום סכנה לא גזרו רבנן, א"כ דינא הוי שחייב לעבור על החמור ואסור לו לעבור על הקל, אבל למאי דהוכחנו מדברי המג"א ז"ל דגם איסורי דרבנן הוי בגדר 'דחויה' א"כ דינא הוי דחייב לעבור על הקל ואסור לו לעבור על החמור.
והנה דכירנא ששמעתי ממו"ר המובהק הגאון האדיר מוה"ר אברהם גנחובסקי זצ"ל, להוכיח מדברי המל"מ ז"ל בספרו פרשת דרכים בדרך החיים [דרוש י"ט] שהק' אהא דמספקינן ביומא פ"ג א' בחולה שיש לפניו דגן טבל האם יאכילוהו טבל או שיפרישו תרומה ויאכילוהו גם התרומה, ומספקינן התם האם טבל הוי איסור חמור טפי מתרומה או תרומה חמירי, והק' המל"מ ז"ל גם להצד דתרומה הוי איסור חמור, אמאי לא יפרישו התרומה ויבטלוה ברוב החולין שניתקנו ע"י ההפרשה, ונהי דאין מבטלין איסור לכתחילה הא אין זה אלא איסור דרבנן, יעו"ש.
וקאמר מו"ר הגאון זצ"ל דמדבריו ז"ל מוכח דלא כסברת המנח"ח ז"ל הנ"ל שכ' דלדעת הראב"ד ז"ל יעבור על החמורה ולא על הקלה, דהרי בנדון דהמל"מ ז"ל נמי אנוס על האכילה ולא על ביטול התרומה והיאך נתיר לו לבטל התרומה בחולין.
אמנם לדברינו הנ"ל יש לדחות ההוכחה, דשאני נדון דהמנח"ח ז"ל שאנוס רק על החמורה וזה הותר לו, ואינו אנוס על הקלה ולא הותר לו. אבל בנדון דהמל"מ ז"ל, אינו אנוס לא על זה ולא על זה, אלא אנוס ממקום אחר דהוא חולה מסוכן, ובזה ודאי רמיא עלי' לבקש אחר האיסור הקל וכיון דלבטל תרומה בחולין הוי איסור קל חייב לעשות כן.
ומצאתי סתירה לדברינו לכאו' מדברי הפמ"ג ז"ל בסי' שכ"ח משב"ז סק"ד, שדן שם באחד שאנוס ע"י גוי לעבוד ע"ז בשבת וביד הנאנס להרוג את המאנס, והעלה שם דהריגת הגוי הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה [ונראה דכונתו ז"ל לסברת מהרי"ק ז"ל בשורש קל"ז דכשמבשל בשבת מחמת שגוי אונסו לכך, מיקרי מלשאצל"ג דאין רצונו כלל בהבישול אלא לסלק האונס מעליו] יעו"ש, וזה סותר לדברינו, דהא התם אנוס על עבירת ע"ז ולא על חילול שבת ומה יתיר לו להרוג הגוי.
מיהו זה טעות, דהתם הרי משום איסור ע"ז דינו הוי ליהרג ולא לעבור, וא"כ נמצא חייו בסכנה, ודינו ככל פיקו"נ בשבת דמותר לו להתרפאות באיסור שבת.
תמצית העולה מהדברים.
א] המנח"ח ז"ל נסתפק באחד שאנוס ע"י הגוי לאכול נבילה ויכול לרצותו אם יאכל שביעית שהיא עבירה קלה מנבילה דאינה אלא איסור עשה, האם מותר לו לאכול הנבילה.
ב] וכ' דתליא בפלוגתת הראב"ד והר"ן ז"ל בהא דשוחטין לחולה בשבת ואין מאכילין אותו נבילה דכ' הראב"ד ז"ל דכיון דביום חול היו שוחטי לו ולא הי' אוכל נבילה זה נחשב כאנוס על איסור שבת והר"ן ז"ל פליג דכיון דנבילה הוי איסור קל חייב לאכול נבילה.
ג] ונראה דלדברי המנח"ח ז"ל, היכא דיכול לרצות הגוי ע"י שיעבור על איסור דרבנן לכו"ע חייב לעשות כן, תו נראה דבב' איסורים דרבנן אחד קל ואחד חמור, נמי תליא בפלוגתת הראב"ד והר"ן ז"ל.
ד] וצ"ע הא דהוצרך המנח"ח ז"ל להקדים לספיקתו הא דכל המצוות דחוים הן אצל פיקו"נ, הרי גם אם הוי בגדר הותרה נמי איכא להסתפק בהאי ספק דשמא כיון דאנוס על החמור אסור לו לעבור על הקל.
ה] ונראה דהוצרך להקדים כן משום דברי הר"ן ז"ל, דהא מדברי הר"ן ז"ל למדנו דפליג על סברת הראב"ד ז"ל וס"ל דגם אם אנוס על עבירה אחת ויכול להציל עצמו בעבירה קלה שאינו אנוס ע"ז חייב לעשות כן.
ו] ומעתה נהי דהר"ן ז"ל הכריע שיעשה הקל היינו משום דס"ל דפקו"נ הוי בגדר דחויה ואיכא דינא דהקל הקל תחילה, מיהו מדבריו ז"ל למדנו דלהצד דהוי הותרה דליכא דינא דהקל הקל דינא הוי דאיזה שירצה יעשה דנהי דאנוס רק על החמורה מ"מ ה"ז נחשב כעומד לפניו ב' האפשרויות.
ז] ונראה לחדש ובהקדם ביאור החילוק בין גדר 'הותרה' ל'דחויה', דהותרה הוי דין בעבירה עצמה שבמקום פיקו"נ מעשה העבירה הוי מעשה היתר, וגדר דחויה הוא דין על הגברא דאע"ג דהעבירה קיימת מ"מ אמרה תורה להעדיף את הצלת נפשות על העבירה.
ח] הברוך טעם ז"ל הוציא מדברי הר"ן ז"ל דהמבשל לחולה בשבת להצד דפיקו"נ הוי בגדר דחויה איכא מעשה עבירה כשאוכל מה שבישל לדעת ר' יוחנן הסנדלר דמעשה שבת אסורין באכילה, אבל להצד דהוי הותרה אין כאן מעשה שבת דאין כאן מעשה עבירה כלל.
ט] ובזה יש לבאר בע"ה הא דאמרי' בזבחים "מצורע התירא הוא, להא אישתראי ולהא לא אישתראי. טומאה דחויה הוא, מה לי חד דחוייא מה לי תרי דיחוייא".
י] ובזה יש לבאר הא דכ' הר"ן ז"ל דריבוי בשיעורים אסור מה"ת ומ"מ ביו"ט דמותר לבשל לאוכל נפש ריבוי בשיעורים מותר, והיינו משום דכיון דאו"נ ביו"ט הותרה אין כאן מעשה איסור א"כ כל הריבוי בשיעורים אגב הבישול הוי מעשה היתר.
י"א] והשתא לפי"ז יש לחדש ג' הלכות זו למעלה מזו להצד דפיקו"נ הוי הותרה, באנוס ע"י גוי לבשל בשבת ויכול לרצותו ע"י שיאכל נבילה אסור לו לאכול נבילה, דכיון דהוי הותרה נמצא דעבירת שחיטה בשבת הותר לו ואכילת נבילה לא הותר לו דאינו אנוס על הנבילה. אבל להצד דהוי דחויה חייב לאכול נבילה ואסור לו לשחוט.
י"ב] תו יש לחדש דאם אנוס לבשל בשבת ויכול לברוח חוץ לתחום דהוי רק איסור ל"ת, אע"ג דתרוייהו בגדר הותרה, אסור לו לברוח חוץ לתחום וכנ"ל דעבירת בישול הותרה לו אבל תחומין שאינו אנוס ע"ז לא הותרה לו.
י"ג] הרבה יותר מזה יש לחדש דאם אנוס לבשל בשבת ויכול לברוח חוץ לתחום של אלפיים אמה שאסורה רק מדרבנן, נמי אסור לו לברוח, דאנוס רק על הבישול וזה הותר לו אבל אינו אנוס על איסור דרבנן של תחומין.
