"בארץ ישראל לא מחכים שגשם ייפסק"

הרב הדרי זצ"ל

חמש שנים

י' באייר

נצח שבנצח

געגועים

כמה סיפורים קצרים שריגשו אותנו, שכתבו תלמידים ותלמידות:

"אני נזכר בערב שבת, כאשר כל תלמידי הישיבה יורדים בשירה אל רחבת הכותל ומתארגנים למעגל ריקודים ענק. המתפללים במניינים המאולתרים מתקפלים וזזים

לצד ורק אדם אחד נשאר צמוד לבימה מתניידת, מחזיק בה ולא זז. תקוע. עקשן. המעגל מתרחב וכל הבחורים שרים בקול רם ותוך כדי קורצים זה לזה על עלגותו ועקשנותו של הגולם העומד במרכז. ואף אחד לא שם לב. תלמידים, חיילים, קצינים.... עמדתי ממש במקרה צמוד לרב הדרי. יד ביד. לא תלמיד מובהק ולא מעריץ גדול. סתם במקרה יצא. לפתע הוא ניתק את ידו ממני וניגש למרכז המעגל, אחז בידו של העומד שם והוליך אותו בעדינות החוצה. בהיתי בתמהון ואז הבחנתי שהבחור הוא עיוור. היו שם כמאתיים רוקדים ורק הרב הדרי שם לב. מאז הערצתי אותו."

*

"בפורים נהגנו, בנות הרובע הצעירות, ללכת ולצפות בבחורים הרוקדים והמשתכרים. היינו עומדות בעזרת הנשים, נמשכות אל בית המדרש המתהפך, כשכל הסטנדרים נערמו זה על זה בקצהו, הבחורים מתנודדים רוקדים ושרים, ולנו לא נותר אלא להתבונן בהם, ולבחור לנו את האחד בו היינו רוצות. התלמיד החכם ששכרותו הופכת אותו עוד יותר לתלמיד חכם. פעם אחת בפורים, כשהייתי בת שבע עשרה או שמונה עשרה, באתי לבית המדרש, ובנות רבות צבאו על דלתותיו, עמדתי ביניהן. הרב הדרי ניגש אלינו בעיצומם של הריקודים וביקש שנלך, שנעזוב. הוא הביט בי ואני הבטתי בו. הלכתי הביתה נעלבת.

במוצאי הפורים דפק הרב הדרי על דלת ביתנו. אמי פתחה לו את הדלת, הוא בקש לראות אותי, אך אני לא הייתי בבית. כשחזרתי אמרו לי הורי, נדהמים: הרב הדרי היה פה, ובקש למסור לך שהוא מבקש סליחה."

*

"בבוקר חורפי אחד הלכנו – איתן גילקרוב ואני – מהפנימייה (אמסטרדם) לבית המדרש להתפלל שחרית. היה קר, רחבת בתי מחסה כוסתה בשכבה של כפור, והנה אנחנו רואים את הרב הדרי עומד שם ומזהיר אותנו שלא ללכת דרך שם אלא דרך החצר (החנויות וחדר האוכל) כדי שלא נחליק. כשחזרנו מהתפילה, אחרי שעה, הוא עדיין היה שם..."

*

"הרב לא יכול היה להגיע לחתונה של תלמידו, בגלל ניתוח שעבר, והוא הרגיש אי נעימות מכך. הוא חשב להגיע לסעודת שבע ברכות של אותו תלמיד שהתקיימה ברובע, אך גם לכך לא הצליח להגיע.

הרב זכר זאת, וכעבור 20 שנה הוא הגיע להשתתף בחתונת הבת של אותו תלמיד באופן מפתיע."

*

"ישבתי עם הרב בשולחן בשמחה משפחתית, ורעייתי פרסה בפניו התלבטות אישית־מקצועית שעמדה בפניה. הרב נקט עמדה חד־משמעית. הסביר מדוע עליה לנהוג בדרך מסוימת וחרץ משפטו: כך יש לעשות ולא אחרת. הלכנו משם בתחושת אי־נוחות. רעייתי ידעה היטב עד כמה דעתו של הרב חשובה בעיניי, אך מצד שני היה לה קשה לקבל את הכרעתו הנחרצת. באותו ערב התקשר הרב הדרי לביתנו וביקש לשוחח עם רעייתי. היא לא הייתה בבית ולכן ביקש ממני למסור לה את המסר הבא: דעי שהשיחה שקיימנו היום הייתה שיחת רעים במסיבה, אל תתרשמי מהכובע והפראק, לא דיברתי כרב ושום דבר ממה שאמרתי אינו מחייב, עשי את הנכון בעינייך."

*

"חודש אלול, השבת הראשונה שלי – נער בן 17 – בישיבת הכותל. הייתי חולה, היה לי חום. ישבתי בסוף בית המדרש הישן של ישיבת הכותל, ובקושי הצלחתי לעמוד בתפילת שחרית. בחזרת הש"ץ ראיתי פתאום שהרב הדרי נועץ בי מבט חודר מתוך הטלית שלו מהקצה השני של בית המדרש. לפתע עזב הרב הדרי את מקומו, ובצעד נחוש ומזורז הלך לקראתי. האמת, קצת נבהלתי. הרב הדרי הניח יד על המצח שלי, השתהה כשנייה ואמר בטון תקיף: "יש לך חום - לך למיטה". כמה רוך ודאגה היו משוקעים במשפט קצר זה. הרב ליווה את הדיבור בתנועת יד מצווה. לא נותרה לי ברירה, והלכתי למיטה.

ברגע זה למדתי, והדבר נצרב בי לכל החיים, מהו היחס הראוי בין רב לתלמיד."

*

"יום אחד פגשתי את הרב בחניה שברובע, שב מקניות הביתה ובידו סלים. 'אפשר לעזור?' שאלתי. הרב בשמחה נתן לי את הסלים וכך הלכנו ושוחחנו. פתאום הרב אומר לי: 'תן לי בחזרה את הסלים'. שאלתי לפשר השינוי הפתאומי.

הרב ענה: 'קודם הלכנו במקום שהתלמידים עוברים ויש עניין חינוכי בזה שיראו שצריך לעזור לרב. עכשיו אנחנו עוברים במקום שלא רואים ואתה כהן - ואסור להשתמש בכהן!'."

*

"פעם אחת, במהלך שיעור במכללה, נשמעה צעקה חדה מכוון המדרגות. התגובה מידית. הרב רץ החוצה וחוזר בתוך כדי דיבור עם הבשורה: "הכל כשורה.

מזל טוב

! מישהי בישרה על ארוסיה...'' וממשיך במשפט שעמד בו.

בסיום הנושא מספר הרב על ר' ירוחם ממיר שפעם שמע תינוק בוכה מחוץ לבית המדרש ואיש מהתלמידים לא הגיב. ר' ירוחם סגר את הגמרא והודיע שהשיעור הסתיים כי לימוד תורה שאוטם את אוזנינו משמוע בכיו של ילד אינו לימוד... תוכחה עדינה ומסותרת על אדישותנו לצעקה שנשמעה בחוץ קודם לכן. אולי מישהי זקוקה לעזרה?"

*

"ושוב פעם אחרת, ביושבינו בשורה הראשונה בשיעור ערב שעסק באפיון השבטים נתנמנמה חברתי לצידי. ראיתי שהרב מבחין ושלחתי יד להעיר אותה, יודעת כמה תגדל מבוכתה כשתתעורר... אך הרב עצר בעדי ''גזל שינה אין לו חשבון''. לחש והנמיך קולו, מסביר לבנות שחברה ישנה וודאי עייפה מאד וצריך להתחשב. איזה שיעור למורות לעתיד!"

*

"כשהייתי בשיעור א' הייתה במקביל ה"טייסת", שהייתה בקשר צמוד עם הרב כץ. במשך הזמן הדברים לא השתלבו והייתה תחושה/מחשבה בציבור שישנו מרחק מסוים בין הרב כץ לרב.

בליל פורים של שנה זו רקדנו בחדר האוכל כנהוג, ותוך כדי הגיע למסיבה הרב כץ. איני יודע האם זה היה מתוכנן או בהפתעה... הרב הדרי היה תוך כדי ריקודים,

וכשראה את הרב כץ נכנס לאולם, עזב מייד את מעגל הרוקדים, רץ לעבר הרב כץ, השתטח לרגליו, אחזם ולא הרפה תוך כדי הריקודים והשירה שגברו והתעצמו.

מחזה נדיר של ידידות נפש ואהבת התורה."

*

"כאברך גרתי ברובע בשכירות. בהמשך, הזדמנה לי דירה לקנייה. היינו בשלבים מתקדמים של סיכום החוזה. בליל ר"ה תוך כדי שהציבור עובר לפני הרב ומתברך, כשהגעתי אליו הוא שאל האם עניין הדירה נסגר. הסתכלתי עליו בעיניים תמהות, כשואל מדוע הרב שואל על זה בערב ר"ה. מייד אמר בנחרצות: הגשמיות של החבר, זו הרוחניות שלך!"

*
סיפור אחד שסיפר נכד בהלוויה היום לפני 5 שנים ולא עוזב אותי כל פעם כשיורד גשם: יצאנו מבית הכנסת ולפתע החל לרדת גשם חזק. נכנסתי לתחנה שעמדה בצד כדי לתפוס מחסה עד שהגשם ייחלש. אני מבחין בסבא צועד עם המקל כאילו אין גשם. הוא מתבונן בי ממתין בתחנה ואומר: 'בארץ ישראל לא מחכים שגשם ייפסק', וממשיך ללכת.
*

"ביום היארצייט יש להנשמה השפעה גדולה להפיץ אורה" (תפארת ישראל).

שנזכה להלך בדרכיו