רלב"ג תועלות במדבר ט"ז
ואולם התועלות המגיעים ממנה הם עשרים ואחד:
(א) התועלת הראשון הוא במידות, והוא שאין ראוי לחלוק עם הגדולים ממנו. הלא תראה מה שקרה לקרח מפני מחלוקתו עם משה רבינו אדון הנביאים.
(ב-ג) התועלת השני הוא במידות, והוא להודיע שאין ראוי שיקנא האדם בַּכָּבוד ובַמעלה שיש לזולתו יותר ממנו, אבל ראוי שיספיק לו מה שחננוֹ ה' יתעלה מזה. וזה, כי קרח, מפני קנאתו במעלה והכבוד שנתן ה' יתעלה לאהרן, היה סיבה אל שפיתה אנשים רבים מישראל ומְשָׁכָם אליו בזה המחלוקת, וגרם זה האיבוד לו ולהם.
(ד-יב) התועלת השלישי הוא במידות, והוא להודיע שהוא ראוי למנהיג, כשיראה שהמונהגים ממנו מתיצבים על דרך לא טוב, שישתדל בחכמתו להשיבם לטוב ולא יכעס עליהם, וגם אם הם בועטים בו. הלא תראה איך השתדל משה לפייס קרח בדברים נכוחים ביישוב ובזולת כעס, במה שהראה לו בדבריו שחננוֹ ה' יתעלה מהכבוד והמעלה בעבודה אשר ניתנה ללויים בעבודת אהל מועד, ולשבח ה' יתעלה בשיריהם. עם שכבר נתעלת משפחתו בזאת העבודה על שאר משפחות הלויים עילוי רב, להיות עבודת בני קהת בקודש הקודשים, ואין הענין כן בבני גרשון ובני מררי. וכבר הראה לו עם זה גם כן כי זה לא היה בבחירת אהרן, כי מה' יתעלה ניתנה לו הכהונה; ולזה היה ראוי שלא יחזיקו עוד בזה המחלוקת. ולזאת הסיבה בעינה תמצא שקרא משה לדתן ולאבירם לפייסם, מפני ידיעתו כי הם היו סיבה חזקה לזה המחלוקת, ואולי אם יתפייסו יהיה זה סיבה שיתפייס קרח וינצלו כולם מהעונש.
(ד) התועלת הרביעי הוא במידות, והוא להודיע שראוי לאדם כשיראה רצון האנשים ברע, שיעתיקם מהרע ההוא מעט מעט; שאם רצה להעתיקם ממנו יחד, הנה הם לא ישמעו לו, לחוזק הסתבכם ברצון ההוא. ולזה תמצא שכאשר רצה משה להעתיק קרח ועדתו מהרע שבחרו בו, הקדים להם מה שהיה אפשר אצלם שישיגו מבוקשם בו, והוא אומרו שה' יתעלה יבחר מי הוא הקדוש הראוי לכהונה; עם מה שהיה מן החכמה בזה המאמר, כי הוא הורה להם שמה' יתעלה נהיה הדבר, ולזה יהיה לשוא חולקם עליו. וזה היה מיתרון מעלת משה וחכמתו, שכבר כלל זה המאמר מה שיתפייסו בו תחילה, לפי שלא יתיאשו בו ממבוקשם, ואחר כן יתבאר להם מהדברים ההם בעצמם - עם מה שהמשיך להם מהמאמרים שהיה בהם מהפיוס מאד - מה שהיה ראוי שיעתיקם בשלמות מהרצון הרע שנשקעו בו. ולזאת הסיבה נפל משה על פניו לפני קרח, לבקש ממנו שלא יחזיק בזה הענין.
(טו) התועלת החמישי הוא בדעות, והוא להודיע שלא תועיל התפילה והקרבת המנחה לה' יתעלה להשיג מה שאין ראוי שיושג לפי היושר, כי כל דרכיו משפט. ולזה תמצא ששפט משה שה' יתעלה לא יפנה אל מנחת האנשים האלה, כי הם מתרעמים ממשה על מה שאין ראוי להתרעם בו, כי הוא לא הֵרַע להם בצד מהצדדין, ולזה לא היה ראוי להם לבעוט בו; כל שכן שכבר היטיב להם מאד ה' יתעלה על ידו.
(כ-כב) התועלת הששי הוא בדעות, והוא להודיע ענין נפלא בדבר ההשגחה האלהית, והוא שהעם המתאחד והיו לאגודה אחת שדבקה בהם ההשגחה הפרטית מה' יתעלה, יִקְרֶה להם כשיחטא איש אחד מהם - או אנשים מעטי־המספר - שיִזוקו כולם כשתסור ההשגחה מהם, וזה דבר ראוי. והמשל, שאם היה מלך אחד אוהב שר אחד, והיה השר ההוא נלחם עם אדון־מה, והבטיחוֹ המלך לעוזרו במלחמתו, ונקשר עם השר ההוא בחילו איש אחד שנוא לזה המלך, הנה יסור עזר המלך ההוא מזה השר בעבור האיש ההוא שהוא שנואו. ולזאת הסיבה תמצא שעכן לבדו מעל מעל בחרם, ועל כל העדה היה קצף. ולזאת הסיבה תמצא בזה המקום שבעבור חטא קרח היה ה' יתעלה רוצה לכלות ישראל, לולא תפילת משה ואהרן.
(כב) התועלת השביעי הוא בדעות, והוא להודיע כי תפלת הנביא הדבק בה' יתעלה תסיר הרע מזולתו כשיקשה בעיניו זה, כי בעבור השגחת ה' יתעלה בו ישמרהו מזה הצער שיצטער אם ישיג הרע לאיש ההוא או לאנשים ההם. ולזה תמצא שתכף שהתפללו משה ואהרן על ישראל שב חרון אף ה' יתעלה מהם.
(כב-כד) התועלת השמיני הוא בדעות, והוא להודיע שה' יתעלה משגיח ומנהיג נפשות כל אחד מהאנשים, ואין השגחתו נתלית בכללות המין לבד כמו שחשב הפילוסוף. וזהו מה שאמר: 'אל אלהי הרוחֹת לכל בשר' (טז, כב); והיה הרצון בזה: הנה אתה ה' יתעלה אשר השגחתך באיש ואיש בפרט, מצד רוחו ושכלו, היתכן שבעבור הכללות וההשתתפות ישיג רע לכל העדה בעבור חטא איש אחד? ולפי שהיה בלתי אפשר זולת זה, כמו שקדם, אם לא יסור ההשתתפות וההתאחדות מאלו החַטָּאִים עִם ישראל, לקח ה' יתעלה עצה בזה בשיסתלקו ישראל מסביב משכן אלו האנשים, ויסור מפני זה השתתפותם והתאחדותם עמהם; עם שזה יהיה סיבה שלא יפותו להימשך לעצתם הרעה.
(לא-לה) התועלת התשיעי הוא לפרסם ענין זה המופת הנפלא שהיה בפתיחת הארץ פיה לבלוע אלו החַטָּאִים תכף שהשלים משה אלו הדברים שיתאמת בהם כי מאת ה' היתה זאת; כי בהאמנת המופתים קיום אמונת התורה בכללה. ויותר נפלא מזה - שוב הארץ תכף לענינה הראשון, רוצה לומר שכיסת עליהם הארץ; כי פתיחת הארץ פיה, כשהיה על דרך הטבע, ישאר הפתח ההוא זמן ארוך; אך בכאן היו שני מופתים: האחד - בהמצאת הפתיחה הזאת כרגע, מה שלא יִשלם על דרך הטבע כי אם בזמן ארוך מאד; והשני - בסילוק זה המציאות. וזה דומה לשאר מופתים נהגו זה המנהג, כמו שוב המטה נחש, ואחר זה שב הנחש מטה; ושוב היד מצורעת, ואחר זה שבה תכף כבשרו. והנה זה התועלת בעינו היה במה שזכר מהמופת ביציאת אש מאת ה' לאכול את החמישים ומאתים איש מקריבי הקטורת, ובמטה אהרן שהוציא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים.
