איתא במסכת תענית (ו:) 'אמר רב חסדא טבא לשתא דטבת מנוולתא'. ופרש"י 'מנוולתא - שהדרכים מנוולים בטיט מפני הגשמים'. ובפירוש רבינו חננאל כתב 'שיהו בני אדם מטנפים את רגליהם ובגדיהם בטיט'.
ונראה שרב חסדא בא ללמדנו בדבריו אלו הליכות עולם, שכאשר אדם עומד בימות הגשמים ובגדיו ורגליו מטונפים מחמת הגשמים, אזי הוא עלול לחשוב שעולמו חשך בעדו, וביחוד אם זה קורה בזמן שמחה, והוא חתן ביום חופתו או כלה ביום חופתה, או שהוא א' מן השושבינים וכדו' וכיוב"ז, אזי הוא מדמה שאין צרה כצרתו, אבל באמת הוא צריך לזכור באותה השעה ש'טבא לשתא דטבת מנוולתא', היינו שהניוול והטינוף הזה הוא טוב לו וטוב לעולם, שהרי אי אפשר לעולם להתקיים ללא גשמים, וע"כ אע"פ שהגשמים מביאים בעקבותם את הטינוף הזה, מ"מ הם הרי קיום העולם, במאכל במשתה ובשאר כל הדברים.
ואע"פ שהדברים פשוטים, מ"מ הם צריכים להיאמר, כי בשעה שאדם עומד בעידנא דריתחא מחמת הלכלוך והטינוף שבבבגדיו, הוא עלול אפילו להטיח חלילה דברים כלפי מעלה, ולבקש על עצירת גשמים, וכיון שהדברים יוצאים מעומק ליבו, יש בכוחם לעצור בעד הגשמים, וכמו שאמרו חז"ל (יומא נג:) שהכהן הגדול היה צריך להתפלל ביום הכיפורים בתוך קודש הקדשים, תפילה מיוחדת על ענין זה של 'לא יכנסו לפניך תפילת עוברי דרכים'. ועל כן חז"ל תיקנו תפילה מיוחדת לכהן גדול, שבהיותו במקום המקודש ביותר, עליו לבקש שלא יכנסו תפילת עוברי דרכים לפניו, כי כאמור הגשמים הינם קיום העולם, ואילו יכנסו לפניו ית"ש תפילת עוברי דרכים יהא העולם חרב ונחרב.
ועל כן צריך כל אדם להיות 'שומר פיו ולשונו', לא רק בענינים שבין אדם לחברו, אלא גם בענינים שבין אדם למקום, ואדרבא להיות שש ושמח ב'גדול יום הגשמים' ולקיים 'עבדו את ה' בשמחה' תמיד, ולברך על הגשמים וכמו שאמרו חז"ל במסכת ברכות (נט:) 'אמר רב יהודה מודים אנחנו לך על כל טפה וטפה שהורדת לנו, ורבי יוחנן מסיים בה הכי, אילו פינו מלא שירה כים וכו' אין אנו מספיקין להודות לך ה' אלהינו'.
ודבר הלמד מעניינו הוא, שלא רק בענייני גשמים אלא
גם בכל עניני העולם כולו ברוחניות או בגשמיות, צריך
אדם לידע ולזכור שאע"פ שפעמים שהוא בבחינה כזו של
'מנוולתא', מ"מ הניוול הזה הוא באמת לצורך קיום
העולם, ובוודאי לטובתו הוא נעשה, וכמו שאמרו חז"ל
(ספרא בחוקותי ב) 'אין הרעה יוצאת מלפני לעולם, וכה"א (איכה
ג, לח) מפי עליון לא תצא הרעות אלא הטוב'.
וכך מצינו בפרשתן פרשת שמות, שהקב"ה שלח את משה
בחירו לדבר עם פרעה שיוציא את בני ישראל מארץ
מצרים, ופרעה הרשע לא זו בלבד שלא שמע בקולו, אלא
עוד הוסיף והכביד את העבודה על בני ישראל, ואמר (ה,
ט) 'תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו בדברי
שקר'. ובני ישראל כשומעם זאת אמרו למשה ואהרן (שם,
כא) 'ירא ה' עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני
פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להרגנו'.
אמנם באמת לו היו בני ישראל משכילים בדבר, היו
מבינים שפרעה הרשע נפחד ונדחק ונלחץ מאוד מדברי
משה ואהרן, ועל כן הכביד עליהם את העבודה, שהרי
אילו לא היה מפחד ולא היה חושש כלל ממשה רבינו
ואהרן הכהן, לא היה מכביד את עולו עם העבודה
הקשה, רק היה ממשיך במעשיו כבימים ימימה.
ועוד איתא בכלי יקר (ו, א) 'על כן הוסיף להם צרה
ושעבוד כדי שהסך המועט יעלה לחשבון מרובה, כי
בימים מועטים אלו דומה כאילו נשתעבדו בהם שנים
רבות, ועל ידי זה יתקרב להם הקץ שעתה תיכף ומיד
תראה את אשר אעשה לפרעה, וזה דקדוק נכון'. ע"כ.
נמצא שדווקא קושי השעבוד הזה ששעבד פרעה את
העם בימים אלו, הוא זה שהחיש את הגאולה, ואילולי
קושי זה לא היו יכולים להיגאל אלא רק לאחר זמן.
ורבינו בחיי כתב (ה, כב) בזה"ל 'בכאן היתה תשובת
הקדוש ברוך הוא למשה 'עתה תראה אשר אעשה', יאמר
היסורין האלה לישראל אינן אלא לכפול שכר על שכרם,
זהו 'עתה תראה', וההצלחה והשלוה לפרעה אינו אלא
לכפול עונש על ענשם, זהו שאמר 'אשר אעשה לפרעה',
כלומר כבר הכנתי לו המכות, ומפני זה היתה הסיבה
מאתי שתכבד עליהם העבודה מיום ששלחתיך כדי לכפול
עונש על ענשם, ולהגביר ולהאדיר שכר לישראל כשהם
עומדים באותם יסורין וסובלים אותם באהבה'. ע"כ.
ובסוף דבריו שם הוסיף רבינו בחיי וכתב בהאי
לישנא 'ודע כי עניני הגלות הזה הראשון רמז לעניני
גלותנו זה האחרון שאנו עומדים בו בשעבוד ויסורין
ברשות מלכות אדום, ואנו מצפין לישועת הש"י, ואם
תתאחר הגאולה לבא, הכל להוסיף לנו שכר טוב ולהטיב
אותנו באחריתנו, וכדי להוסיף פורענות ועונש לאותם
המשתעבדים בנו, וכשם שמצינו שנדחקה להם השעה
לישראל במצרים מעת בא הגואל הראשון לפני פרעה, כן
בגאולתנו זאת העתידה בהגלות הגואל האחרון תתעורר
השנאה בין העכו"ם לישראל ויוסיפו שעבוד על שעבודם,
וכאשר יתקרב הקץ תהיינה צרות רבות ומתחזקות והוא
סימן הישועה לישראל. וכן אמרו במדרש (סנהדרין צח.) אם
ראית דור שצרות רבות באות עליו כנהר חכה לו, שנאמר
(ישעיה נט, יט) 'כי יבא כנהר צר רוח ה' נוססה בו', וסמיך
ליה (פסוק כ) 'ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב נאם ה''.
ע"כ דבריו המופלאים ביותר.
המורם העולה הוא, שעלינו לזכור ולהשכיל ולהבין
שהקב"ה זורע צדקות ומצמיח ישועות, ודרכן של ישועות
לבוא אחר בחינה זו של 'טבת מנוולתא', כמו צמח הצומח
רק אחר גשמים המנטפים ומטנפים, כך הם גם הישועות
והצדקות, וכה יתן ה' וכה יוסיף שנזכה באמת לראות בכל
דבר את ה'טבא לשתא', ועינינו תראינה את כל הטוב
הבא עלינו ברוחניות ובגשמיות, אכי"ר.
האדמו"ר מטאלנא שליט"א
