איתא במדרש ילקוט שמעוני (שמות קעד וכעי"ז בשמו"ר ה,
ט) על הפסוק שנאמר בפרשתן פרשת שמות (ד, כז) 'ויאמר
ה' אל אהרן לך לקראת משה המדברה, בזה הלשון 'זהו
שאמר הכתוב (איוב לז, ה) ירעם אל בקולו נפלאות - אימתי
עשה הקדוש ברוך הוא בקולו נפלאות, בשעה שבקש
הקדוש ברוך הוא לשלוח משה בשליחות לגאול את ישראל
והיה במדין, אמר ליה שוב מצרים, נחלק הדבור לשני
קולות ונעשה דו פרצופין, ושמע משה במדין לך שוב
מצרים, ואהרן שמע במצרים לך לקראת משה המדברה,
ומה שבאמצע לא היו שומעין, הוי ירעם אל בקולו
נפלאות', ע"כ.
ויש לעיין בזה, הלא קיימא לן (ברכות נח.) דהקב"ה לא
עביד ניסא בכדי, ולמה א"כ היה נצרך הקב"ה לעשות
את הנס הגדול הזה, ולחלק את הדיבור לשנים.
אמנם על אותו הפסוק באיוב, אמרו במדרש (שמו"ר שם)
'ירעם אל בקולו נפלאות - מהו ירעם כשנתן הקדוש
ברוך הוא את התורה בסיני הראה בקולו לישראל פלאי
פלאים, כיצד היה הקדוש ברוך הוא מדבר והקול יוצא
ומחזיר בכל העולם וכו', היאך הקול יוצא, אצל כל ישראל
כל אחד ואחד לפי כחו, הזקנים לפי כחן, הבחורים לפי
כחן, והקטנים לפי כחן, והיונקים לפי כחן, והנשים לפי
כחן, ואף משה לפי כחו, שנאמר (שמות יט) משה ידבר
והאלוקים יעננו בקול, בקול שהיה יכול לסובלו, וכה"א
(תהלים כט) קול ה' בכח, בכחו לא נאמר אלא בכח, בכחו
של כל אחד ואחד, ואף נשים מעוברות לפי כחן, הוי
אומר כל אחד ואחד לפי כחו', ע"כ.
והנה בשלמא במתן תורה מובן שהיה קולו של הקב"ה
צריך להיחלק לכמה קולות, בכדי שיוכל כל אחד ואחד
לשמוע לפי כוחו, אבל כאן אצל משה רבינו ואהרן הכהן,
צ"ע לשם מאי היה נצרך הנס הזה.
ואפ"ל על פי יסוד גדול בבחינת משה רבינו ואהרן
כהנא קדישא, שמקורו בזוה"ק ובספה"ק שפת אמת
מבואר כמה וכמה פעמים, וזת"ד בפרשת במדבר (תרנ"ב)
'והנה משה רבינו ע"ה הוריד תורה מן השמים, והוא
עמוד הימיני להמשיך השפע מלמעלה, ואהרן
הכהן הוא המכין ומקרב לבות בני ישראל להיות
מוכנים לקבל השפע, כמ"ש ז"ל (זוה"ק ח"ג נג:) 'משה
שושבינא דמלכא ואהרן שושבינא דמטרוניתא, ויתכן לומר
שעל זה רמזו חז"ל (ברכות ח.) לעולם יכנוס אדם שיעור שני
פתחים, והם ב' פתחים אלו, פתח למטה להיות מוכן
לקבל, ופתח הנפתח למעלה להשפעת השפע, ומשה
ואהרן רמוזים לב' אלו, וכל מיני שפע שמבקשין
בתפלה יורדין על ידי ב' מדות הנ"ל'. ע"כ תדה"ק.
ואפשר להוסיף על כך מימרא נפלאה בשם הרה"ק
החידושי הרי"מ מגור זיע"א (הובא בשש"ק וע"ע בפנ"מ נ"ב)
שאמר על הפסוק (במדבר כז, טז-יז) 'יפקוד ה' אלוקי הרוחות
לכל בשר איש על העדה. אשר יצא לפניהם ואשר יבא
לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם ולא תהיה עדת ה'
כצאן אשר אין להם רועה'. בזה"ל 'פירוש כי הצדיק
המנהיג האמת אשר באים אצלו אנשים להסתופף בצילו,
צריך להיות שיפעל שיוציאם בכוח מהמדות רעות
שלהם, ויביאם בהמדות טובות, והבן'. ועל פי
האמור הרי אלו הם ב' הבחינות של משה רבינו ואהרן
הכהן, דמשה רבינו הוא בבחינת אשר יביאם, ואילו אהרן
הכהן הוא בבחינת 'אשר יוציאם'.
מעתה אפ"ל דהיינו טעמא לכך שהקב"ה עביד האי
ניסא שאותו הדיבור יתחלק לשני דיבורים, שמשה ישמע
דבר אחד ואהרן ישמע דבר אחר, בכדי להורות לדורות
שכל אחד ואחד צריך ויכול לעבוד את בוראו על ידי ב'
המידות הללו של משה רבינו ואהרן הכהן היחד, בחינת
'אשר יוציאם' ו'אשר יביאם', ובכל דור ודור יש לכל אשר
בשם ישראל יכונה, את הכוחות האלו ממשה רבינו רעיא
מהימנא שושבינא דמלכא, ומאהרן כהנא קדישא שושבינא
דמטרוניתא, לעשות את ב' הענינים האלו בחדא מחתא,
לצאת מכל בור תחתיות שהוא שוהה שם, ולבוא עד
למידות הטובות ולקדושה הכי גדולה ונשגבה, וביחוד
הדברים אמורים בעיתות אלו של ימי השובבי"ם, שבהם
מתגבר ביותר הכוח של כל יחיד ויחיד לצאת מכל מכשולי
היצר הרע ולבוא אל שערי הקדושה.
ואשר על כן אל לנו ליפול ברוחנו, על כל אשר
עיוותנו, אלא עלינו להתחזק בכוחם של משה ואהרן,
שבכל דור ודור הם עוזרים ומסייעים לכל הרוצה לצאת
מכל הטומאות ולבוא אל הקדושה, ולהתפלל על כך וכמו
שכתב השפ"א הנ"ל 'וכל מיני שפע שמבקשין בתפלה
יורדין ע"י ב' מדות הנ"ל', וכך נזכה להיות באמת
בבחינת 'בנים אתם להוי"ה אלוקיכם', אכי"ר.
----------
מאמר ב
כתיב בפרשתן (ד, ו) 'ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך
בחיקך ויבא ידו בחיקו ויוצאה והנה ידו מצרעת כשלג'.
ולכאורה יש לדייק מה כוונת תיבת 'נא', הנה אמרו חז"ל
(ברכות ט.) 'אמרי דבי רבי ינאי אין נא אלא לשון בקשה'.
מעתה תמוה מדוע כאן הוצרך הקב"ה לומר זאת למשה
רבינו בלשון בקשה, והרי אין שום ספק בעולם שאילו לא
היה אומר הקב"ה בלשון בקשה, אלא בלשון ציווי, היה
גם משה רבינו עושה מיד ככל אשר נצטווה.
ואפשר לומר, דהנה חז"ל דרשו על הפסוק הזה (שמו"ר
ג, יג) בזה"ל 'ויבא ידו בחיקו ויוציאה והנה ידו מצורעת
כשלג, לקח את שלו על שהלשין, ר' יהושע דסכנין בשם
ר' לוי אמר מכאן אתה למד שכל החושד חבירו בדבר
ואין בו לוקה בגופו'.
וכיון שהקב"ה רצה להעניש את משה, לימדו בזה גם
פרק בהלכות 'כיצד מענישין', שהעונש צריך לבוא דווקא
בבחינת 'נא', היינו בלשון רכה וביד רכה, לשבר את אוזנו
של הילד והתלמיד בלשון רכה, על העונש שהוא צריך
להיענש, שיבין למה ועל מה הוא נענש, ולהראות לו
שהעונש אינו בא חלילה מתוך כעס או שנאה, אלא באמת
אך ורק לטובתו, כי כל כוונת העונש הזה הוא רק בכדי
להדריכו בדרך ישרה, למען ילך בדרך טובים, כי אילולי
העונש הזה, הוא ישוב עוד לכסלה ככסיל שב על איולתו,
ורק על ידי העונש יזכור שלא לחזור שוב על מעשהו
כבראשונה וככלב שב על קיאו.
והוא לימוד גדול עד למאוד עבור כל מחנך וכל הורה,
שכל עונש שהוא, צריך לעשותו דווקא בבחינת 'נא', ובד
בבד עם העונש צריכים להראות לילד ולתלמיד חיבה
יתירה ואהבה גדולה, שיבין שהעונש לא בא מתוך שנאה,
אלא אדרבא מתוך אהבה גמורה, וכמו שאמר מלכנו
שלמה המלך החכם מכל אדם 'חושך שבטו שונא בנו
ואוהבו שחרו מוסר' (משלי יג, כד).
וכאשר ננהג באופן הזה אזי גם נמשיך עלינו מן
השמים שינהגו עמנו במידה כנגד מידה, שגם אם חלילה
וחס היל"ת יתקיים בנו הפסוק (שם ג, יב) 'כי את אשר יאהב
ה' יוכיח'. מ"מ התוכחה תבוא רק בבחינה זו של 'נא',
בליווי גילוי חיבה ואהבה גדולה, אכי"ר.
האדמו"ר מטאלנא שליט"א
