Wednesday, January 3, 2024

שמחת הענוה

כתיב בפרשתן (ד, י-יב) 'ויאמר משה אל ה' בי אדני לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך כי כבד פה וכבד לשון אנכי. ויאמר ה' אליו מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש או פקח או עור הלא אנכי ה'. ועתה לך ואנכי אהיה עם פיך והוריתיך אשר תדבר'.

וכתב הרמב"ן 'הנה משה מרוב חפצו שלא ילך, לא התפלל לפניו יתברך שיסיר כבדות פיו. אבל טען אחרי שלא הסירות כבדות פי מעת שדברת לי ללכת, אל תצוני שאלך, כי לא יתכן לאדון הכל לשלוח שליח ערל שפתים למלך עמים. והקב"ה כיון שלא התפלל בכך לא רצה לרפאותו, אבל אמר לו אנכי אהיה עם פיך והורתיך אשר תדבר, שיהיו דברי אשר אשים בפיך במלות נכונות שתוכל לבטא בהן יפה'.

ומצינו דבר יקר ונפלא שכתב בזה הגה"ק הכתב סופר זצ"ל בפרשתן (ד"ה ויאמר ה' אל משה) וז"ל 'למה באמת לא התפלל משה שירפא ה' מכבידות פה שלו, נראה לי משה ירא לעצמו שתזוח דעתו עליו כשיתגדל ויתנשא על העם, ולכן היה מסרב, וה' חפץ בו שילך בשליחותו, וחישב משה כי אם יש בו כבד פה, והוא בעל מום בטבע, שדבר כזה מכניע לבב אדם בל יתגאה כ"כ, ולכן לא רצה שירפאהו ה''. והוא דבר נורא למתבונן, שמשרע"ה ברוב ענוותנותו, מצא מעלה יתירה במה שהוא כבד פה ולשון, כדי שלא יתגאה ויגביה שררה על הציבור.

אמנם ידוע שהר"ן בדרשותיו (הדרוש השלישי) כתב בזה באופן אחר, וזלה"ק 'ולזאת הסיבה נשלם משה בכל שלמות נביא, להאמין שענינו בכח אלהי, והוסר ממנו בהשגחה גמורה הדיבור הצח, למען לא יחשב שהיות כלל בני ישראל וגדוליהם נמשכים אחריו, יהיה להמשכם אחר צחות דבריו, כמו שידוע שיאמר על מי שהוא צח הדיבור שימשיך לב ההמון אחריו, ושהשקר ממנו יחשב אמת. וזה הדבר כולו בהפך במי שהוא כבד פה, כי גם האמת ממנו לא יקובל כי אם בחוזק הגלותו. ולזאת הסיבה היה כבד פה וכבד לשון בהשגחה גמורה, לא שיהיה דבר נופל במקרה. והוא מה שהשיבו השם יתברך למשה על מה שהתמיה ואמר לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך כי כבד פה וכבד לשון אנכי, ואמר מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש או פקח הלא אנכי ה', והיתה התשובה מספקת לשאלתו של משה'.

ובאמת יש לומר שהכל עולה בקנה אחד כפתור ופרח, שמתוך שרצה משרע"ה להשאר במומו, שהוא כבד פה וכבד לשון, כדי שלא יפול למחשבת גאוה ושררה על הציבור, הנה מתוך זה פעל ועשה שתתקבל התוה"ק בעם בני ישראל לכל הדורות, בלא שיהרהר אי מי באחד מכל הדורות, שנמשכו אחריו ישראל בגין צחות לשונו ויופי דבריו, נמצא שמתוך כוונת הענוה והשפלות של משרע"ה, נתגלגל הדבר שנתחזקה קבלת התורה בעם בני ישראל לכל הדורות, וללמדנו בא, שכאשר איש ישראל נוקט במידת הענוה והשפלות, וודאי יבוא על שכרו משלם, עד כדי שאי אפשר לתאר בפה ריבוי שכרו הנפלא לדורי דורות, וענין זה יש לזכור תמיד, שלעולם אין מפסידים ממידת הענוה והשפלות, הויתור ואהבת ישראל.

ומלמד שהמקום גורם, אתרא דמר אא"ז כ"ק מרן אדמו"ר זיע"א, שזכה והשיג מידת הענוה והשפלות, באופן הגדול והנכבד ביותר, עד שהיה בבחינה זו חד בדרא, שהיה בורח מן הכבוד עד הקצה הכי אחרון, ומרדף אחר הבזיונות בכל כוחו, וכאשר סבר והעלה על דעתו שמא יש אחד מישראל שמכבדו, היה ממהר להשפיל עצמו עד לאחת, ובאמת בגין אותה מידה טובה ומשובחת של ענוה ושפלות שאין כדוגמתה, זכה לחיות חיים ארוכים מלאים שמחה וחדוה יתירה, עד שיכולני להעיד, שתמיד היה בשמחה גדולה ועצומה, והיא שכרו של העניו והשפל באמת, וכאשר נתחזק בענין זה, עכ"פ שלא לרדף אחר הכבוד, ושלא להתגאות ולא להתנשא על אחד מישראל, נזכה לעבדו ית"ש בלב ונפש חפיצה כל הימים, אכי"ר. [האדמו"ר מטאלנא שליט"א]