"נאה עד אין חקר הוא...".
מדובר כאן על סיבת חורבן בית ראשון וסיבת חורבן בית שני. חורבן בית ראשון בגלל
'הרשע הליברלי' , וחורבן בית שני מפני 'הרשע הלאומי'.
"נאה עד אין חקר הוא האידיאל של הקמת עם סגולה, ממלכת כהנים וגוי קדוש, מתוך עם
שקוע בעבדות איומה". עצה עמוקה. ברית בין הבתרים. כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם. זה
האידיאל, והוא: "נאה עד אין חקר". כלומר: מטרת אידיאל זה היא להאיר את הכל. בהגדה
של פסח, "מתחיל בגנות ומסיים בשבח": מתוך המדרגות השפלות שהעבדות הורידה את
ישראל עד לצמצום כל הרגשת החיים בהנאת הקיבה- "זכרנו את השומים ואת הבצלים.."
מתוך המצב הירוד והשפל הזה, עולים להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, במעמד הר סיני.
ללמדנו, שאין שום דבר שיכול לחסום את התעלות ההויה למרומי שלמותה העליונה. ולכן
האידיאל של הקמת עם סגולה הוא "עד אין חקר": אין גבול לחדירת האור לכל המחשכים
והירידות. זו העצה העמוקה של "גר יהיה זרעך בארץ לא להם", ומשם יצאו ברכוש גדול.
לסלול את הדרך, להבריק את האור הגדול הזה, על דבר "עליית כל הירודים, אל
המרומים העליונים של 'ממלכת כהנים וגוי קדוש '".
זו שלמות " נאה עד אין חקר"- שאין לה קצבה, אי אפשר להגדיר אותה. האידיאל
שהתגלה בברית בין הבתרים, של הקמת עם סגולה, ממלכת כהנים וגוי קדוש, מתוך עם
שקוע בעבדות איומה, אינו מתחיל משעבוד מצרים, אלא מהאבות. "מרגליות
פטריארכליות של גזע מוצאו מבריקות את חשכו"- האבות הם מדרגת הביניים. הם
המקרבים את אור האידיאל הנשגב אל המציאות ההיסטורית. האבות חיו מעל
המציאות הגשמית וכל מה שעשו האבות הוא בחינת 'ריח', ואילו מה שאנחנו עושים
הוא 'שמן'. "שמן תורק שמך". כלומר הופעה ממשית. כריח הנאחז בשמן. 'ריח' זו תורה
שהאבות קיימו עד שלא ניתנה, כמבואר בנפש החיים, האבות קיימו את התורה כהמשך
לאורה המופשט, לכן, בגילוי הממשי יכול להיות מצב הפוך מגדרי התורה בפועל (יעקב
נשא שתי אחיות). אין זה ביטול התורה. אלא קיום לפי השורש האידיאי שלה. מה שאין
כן כשהתורה ירדה לארץ - אין כל חכם יכול לשנות משהו בתורה בגלל טעמי תורה, כפי
שאומר נפש החיים (סוף שער א).
"מרגליות פטריכאליות "- זה תיאור מדויק: 'מרגליות'- אבן טובה, הקולטת את האור,
וממשיכה אותו. זו מדרגת ביניים, בין האידיאל הגנוז שמעל הזמן והמקום, ובין
המציאות הממשית היורדת אל תוך המהלך ההיסטורי. העם הזה צריך להתגדל כעובר
במעי אמו בתוך טומאת מצרים של "בשר חמורים בשרם". מתוך הירידה הנוראה הזו,
מ"ט שערי טומאה- משם הוא צריך לצאת ולגלות מסילת אור לעליית כל הירודים. אבל
הוא לא היה יכול לרדת לשם, כפי שראינו לעיל, "אם לא ירדה מאוד ממרומה מרחק
גדול יותר מדי, אז דרך התשובה פתוחה". ומצרים זו ירידה רחוקה מדי. העצה לזה, היא
הופעת האבות, כהופעת ביניים: אור אידיאלי, שחי בעולם.
יש פה קשר של חינוך והשפעה של האבות. 'זכות אבות', שבגלות מצרים, וודאי זכות זו לא
תמה. ההשפעה של אנשים בעלי עוצמה רוחנית אדירה, שהשפיעו על כל הדורות הבאים
והועילו לישראל כשירדו למצב השפלה נוראה של שעבוד, המוחק את כל הזהות
והעצמיות שלהם, עד ואינם מכירים את חייהם אלא בגובה הקיבה; עם כל זה, יש משהו
שמלווה אותם: "פקוד אפקוד". הם יודעים שהם צריכים להמשיך את האבות, את אברהם
אבינו, המצווה את ביתו אחריו ללכת בדרך ה', לעשות צדקה ומשפט. את האור הזה הם
עתידים להמשיך.
מטרת האבות אינה להקים עם של אנשי רוח עליונים, הכל מכוון לעצה עמוקה, לברית בין
הבתרים. האידיאל הוא לסלול דרך לאור באופן שהכל יתאחד, ויתעלה אל המעמד העליון
כמתואר לעיל- האהבה הלאומית המתעלסת עם האידיאלים היותר זכים.
לשם כך, נבראו הנשמות הללו "מרגליות פטריאכליות". 'מרגליות'- הם מציאות ממש, אבל
בזכות ובהירות גדולה כמרגלית הקולטת ניצוץ אור ומוארת ממנו. עד שכולה מלאה אור.
'פטריארכליות'- כלומר זו התחלה של משפחה. מכאן צמחה משפחה בהשפעה של חינוך:
"יצווה את ביתו אחריו, לדעת דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". באופן זה, מתוך הירידה
תמצא דרך, יתגלו דרכים ונתיבות לחזור אל מעלת הויתה האצילית העליונה. אמנם
המשפחה התרחקה מרחק גדול מאוד, אבל האידיאל התכופף אליה, כדי ללוותה. זו
ההתלבשות של האידיאל העליון בנשמות האבות.
"במרומים האלהיים שוכן האידיאל בחביון סתר טהרתו". התורה נקראת "מכתב עוז חביון",
"חמדה גנוזה". ומה כתיב בה? "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים".
מלאכי השרת מתפלאים: "תנה הודך על השמים"! הטענה שלהם היתה שאם האידיאל יירד
לבשר ודם, הוא לא יחזור. אמר להם הקב"ה מה כתוב בה? מהו האידיאל? האידיאל הוא
"אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". וכי למצרים ירדתם...? האידיאל של התורה
הוא התרוממות 'ממלכת כהנים וגוי קדוש', מתוך עם שקוע בעבדות איומה. זה מה
ש'כתיב בה'. 'חמדה גנוזה'.
"חביון סתר טהרתו" של האידיאל, זו העוצמה הגדולה והממשות האדירה שצפונה
באידיאל, כי האידיאל התורני נושא בקרבו את הטוב ללא גבול, את הטוב הראוי להיות
תואר אלוקים. בורא עולם. להיות גילוי אלוקי.
מגבהים אלה הוא צריך לרדת לארץ. משה עולה למרום, ויש מלחמה... המהר"ל מפרש
את דברי חז"ל כתיאור המיועד לברר את המערכה השלמה, את כל הכוחות,
הסתירות והניגודים שבירידת התורה, ומתוך כך את המשמעות הנשגבה של "וירד ה' על
הר סיני". האידיאל של התורה חייב להתגלם: להופיע בהדרגה, להופיע בתוך המציאות
המעשית, המציאות של העלם האמת השלמה, והכל מופיע בהדרגה. ובדרך, באמצע,
הוא מקום המעשה.
"צריך להתגלם, להתעטף בהדרגה מיוחדת". אי אפשר לכלול את כל המרחב של
האידיאל עצמו, שהוא הארה שלמה, כוללת כל, גם המדרגות הנמוכות מוסיפות שלמות
וברק להויה העליונה. האידיאל מקיף את הכל, ומרוויח מהכל. מופיע מתוך כל הירידות
וההשפלות. האידיאל הזה צריך להתגלם ואינו יכול להתגלות בכל מרחבו. הוא הופך
להיות משהו מוגבל. כיון שהוא מתפתח בהדרגה, מתגלה רק חלק ממנו: הגדרה
מיוחדת. זה מצד התגלמות האידיאל.
ומצד הכלים: "בני אדם, בעלי יצרים טובים וגם רעים". הטוב מוגבל. גם יצר טוב הוא
מוגבל, הוא אינו הטוב האלוקי. נטיית הטוב שבאדם, שהיא "עד מקום שידו משגת".
וכמו שיש לו יצר טוב, יש לו גם יצר רע. הם מתנגשים, אבל אינם סותרים זה את זה.
לאדם יש יצר טוב ויצר רע וזה אומר שהטוב הזה אינו סותר את הרע. הוא לא כל כך
טוב...
לכן אנחנו אומרים "וכוף את יצרנו להשתעבד לך". מסביר הרב: מדובר על היצר הטוב.
צריך לשעבד את היצר הטוב לטוב האלוקי, היצר הטוב אינו הטוב האלוקי. הוא צריך
להשתעבד ולא להגדיר את הטוב האלוקי. "בני אדם בעלי יצרים טובים וגם רעים"- יש
להם עולם רוחני מוגבל, שממילא, יכול להכיל את הניגוד והסתירה הזו, וכיוון שהטוב
מוגבל, הוא מאשר את הרע.
האידיאל צריך להתגלות ב"אחיזה בקרקע ומשטרי ממשלה". האידיאל צריך להתגלות
ככוח מאגד, מחבר, כאהבה לאומית. אבל הקיבוצים האנושיים טרודים במציאות הבסיסית
של הקיום. הנושא שמטריד אותם ביותר הוא המאבק עם ההעדר, המוות, ההתפוררות.
המקום הפנוי לשאיפות אידיאליות של הטוב האלוקי העליון- אינו רלוונטי לחיים כאלו,
כפי שהרב אומר באדר היקר (פרק א): "בעת התמוטטות הרוח ישפל איש, שאלת החיים
תהפך כולה לשאלה מכנית. איך משיגים עצים להסיק את התנור הקטן, לחמם על ידו את
הבית, בית החומר, האדם. והעצים האלה עולים ביוקר, על כן רבה העבודה להשיגם... זוהר
המוסר הנשגב יורד עד שכחת הצורה האנושית".
"בקבוצים נצרכים למחיה וכלכלה, לאחיזה בקרקע ולמשטרי ממשלה". כלומר, לצרכי
הקיום היסודיים, של יישוב העולם, "אחיזה בקרקע". ו"משטרי ממשלה"- סדרים שיחזקו
את החברה, עוד לפני שאפשר לצפות לרגשות עדינים של אמונה ואהבה. המשטר קיים
כבסיס ולא כמדרגה גבוהה. כאשר העולם רועש ברעש לחם, הצדדים העדינים של הנפש
נסוגים, וכדי להנהיג משטר וממלכה במצב ירוד זה צריך להשתמש ברשעה וברבריות
(אורות המלחמה).
הצרכים ההכרחיים האלו, משקיעים את כל האנרגיה, הכישרונות והכוחות בחומריות, כדי
שיתגבשו חיים לאומיים בעולם הזה; כלומר, עם הגזירה של "בזעת אפך תאכל לחם".
האידיאל של ממלכת כהנים לא יכול להתגלות בממלכה שכולה כהנים, כפי שהרב אומר
בפרק ד', אורות התחיה: "לעשות את האומה כולה כהנת, בלא הדרגה, כולה חכמה, נזירה
ויודעת אלהים, בפרטיה על דעת עצמם, זה אי אפשר כעת לפי עולם המבונה באותן
התכונות שאנו מוצאים בהן את עולמנו".
'ממלכת כהנים' מסתפקת בשבט כהנים. ההופעה המלאה עדיין לא יכולה להתממש.
לכן, "החיים הקיבוציים צריכים להכליל את הכל, מראש הפסגה של טהורי רוח, ועדיני
נשמה רוממה, עד שפל התחתית של פחותי נפש, הנועדים להתעסקות השפלה של
הצדדים הנמוכים שבחיים". האידיאל הוא שהעם הזה, עם סגולה, ממלכת כהנים וגוי
קדוש, יאחד קצוות מאד רחוקים זה מזה. מצד אחד, אנשים ששייכים לאור, לאידיאל
העליון, ומצד שני נפשות שמתאימות לעסוק במרץ, בהשקעת כל הכוחות והכישרונות,
בתפקידים גשמיים, כי כדי להקים עם צריך להתמכר לעניינים חומריים (שם, אורות
התחיה ד). כדי שתיבנה יציבות כלכלית של חיים מעשיים, לא מספיקה שיטת הבטחון
של אדם פרטי, הסומך שמחר יהיה לו מה לאכול. עם לא מתנהל כך. מידת הבטחון, כפי
המובן לאדם הפרטי, אם אינה מבוארת כראוי היא מעכבת את התחיה. כשחוזרת
הלאומיות צריכה להתעורר אחריות ממשית על המצב הכלכלי של האומה. צריך
להתמסר לכך. בחיים הפרטיים, האדם יכול שגם אם הוא לא יצליח, יש לו על מי
להישען: מישהו ירחם עליו. יש לו סביבה אנושית. אבל בעמים, אין על מי להישען.
מסביב יש זאבים, ואם עם נופל, הם יאכלו אותו.. ולא יעודדו אותו לקום..
הרב מסביר (עין איה ברכות פרק ט. אבני אלגביש), שמדת הבטחון אומרת: כשם
שצריך לעסוק בחיזוק גשמי כך צריך לעסוק בחיזוק רוחני. הציור הגולמי של מידת
הבטחון מעכב את היציאה לחיים ציבוריים. ציור זה פירושו לסמוך על הנס... והרי אין
לסמוך על הנס! אדם פרטי אינו בבחינת 'סומך על הנס'. הוא לוקח סיכון שיסבול
עניות... אבל עם לא יכול לחיות כעני. ציבור לא עני...
מידת הבטחון מלמדת שהרוחניות היא דבר ממשי. הכוח של העם להילחם, לבנות את
חייו, ולעסוק במרץ ובחשק במידת הכלכלה שלו, תלוי לא רק ביכולות המעשיות, אלא
בעיקר בכוח הרוחני, באמון שלו שהוא באמת פועל פעולות של קרבת אלוקים, שהוא שייך
לאידיאל ולא רק נכנע להכרחים, בכל מעשיו יש אור נשגב, אידיאלי וכו'. זה כוח האומה
להצליח.
הרמב"ן אומר בפרשת שלח, שמשה רבנו שולח מרגלים כי אסור לסמוך על הנס. כשבאים
לכבוש את הארץ- צריך מודיעין. אי אפשר ללכת בעיניים עצומות. חיים של עם צריכים
להתנהל באופן טבעי. התורה לא באה נגד הטבע אלא להדריך אותנו בתוך הטבע.
"והחיים הקבוציים צריכים להכליל את הכל, מראש הפסגה של טהורי רוח ועדיני נשמה".
'טהורי רוח'- אלו בעלי עצה אמיתית ללא נגיעות. עצה של הליכה בדרך רחוקה, ובמגמות
מאוד נשגבות. ומצד שני, "עדיני נשמה". 'טהורי הרוח' יודעים את הדרך, אבל הדרך רחוקה,
וצריך שיהיה לה מגע באידיאל, זה הניצוץ הנשמתי: "עדיני נשמה". הכוזרי אומר, שיש
לאומה עיניים ומוח. "עדיני נשמה", הם אלו שהחיים שלהם מגלים את הנשמה. המציאות
הנשמתית שלהם בולטת. ואז, גם בדרך הארוכה, מרגישים מגע עם האידיאל.
הכוזרי מסביר, שיש באומה שתי חכמות: "חכמת התורה ונושאיה הכהנים, וחכמת הנבואה
ונושאיה הנביאים". "והם היו כמו היועצים המכירים ומזהירים האומה, והמזכירים
והכותבים, והם ראש האומה". חכמת התורה ונושאיה הכהנים- אלו בעלי העצה, המראים
את הדרך, התורה. וחכמת הנבואה- זה הופעת נשמות, הופעת אישיות מלאה קרבת
אלוקים, אישיות שבעצם נוכחותה היא מעודדת.
"...עד שפל התחתית של פחותי נפש, הנועדים להתעסקות השפלה של הצדדים הנמוכים
שבחיים"- צדדים אלו אינם יכולים להיעשות על ידי בעלי הרוח הגבוהה. באורות התחיה
(ד') מבואר שאם עוסקים בעניינים הגשמיים מתוך פחד לאבד את הקשר עם הרוממות
הרוחנית, לא מתמסרים לעשייה והכל נעשה בצורה רשלנית. צריך להתמכר, לחוש את
האדמה, לטעום אותה כמו החיווי (עין איה שבת, ט, ט) להיות מומחה, להרגיש את החומר.
באורות התחיה (שם), מבואר איך העם הנשגב הזה אוחז במציאות הממשית: על ידי
האחדות מרגיש העם איך מה שהוא עושה משרת את האידיאל המוחזק על ידי "שומרי
חומתו העליונים" החסידים העליונים. הוא חש שהכל דבר אחד: המציאות קיימת עבור
מטרה עליונה- שאין הוא צריך לדאוג לה, או למצוא דרך להגיע אליה, אלא הוא מחובר
לה באופן טבעי, על ידי אחדות האומה המחברת בין הקצוות.
"עיני בשר הטרוטות אובדות את כל הזוהר ". בשר ודם, אינו יכול להכיל את המהלך,
מראשיתו ועד אחריתו. הוא כל כך ירוד ומוגבל. עם נדרש לרמה הנמוכה של אנשים
גסים. איך זה יגיע אל האידיאל הגדול של מלכות דוד? המהר"ל מסביר שמלכות דוד
נפלגה בזמן קצר, כי העולם לא היה יכול להכיל את המלכות הזו. העיניים הבשריות,
אינן יכולות להתעלם מהמציאות הממשית שמול עיניהם.. אך מי שמתבונן בעיניים
'נשמתיות'- רואה הכל אחרת. בעיני בשר, אי אפשר לחבר את הקצוות ומוכרחת לבוא
השפלה של האידיאל.
ו"הצדדים הרוחניים משתעבדים ומתחשכים בחשכת החיים, המלאים זבלים
ואשפתות". אולי אפשר להסביר ש'זבלים' הכוונה לריקבון. החיים נרקבים והמוות
מלווה אותם, החדלון מלווה את ה'יש' כל הזמן... וה'אשפתות'- זו השיטה; גם כשאין
זבל, האשפה מעידה על מה שעתיד להיות בה בקרוב..
"הצדדים הרוחניים משתעבדים". מוכרחים להיעזר ברוח כמקור מוטיבציה, באופן
שאפשר להנגיש אותה. זו האלילות. הכוזרי מסביר מדוע עבדו עבודה זרה, ואמור: גם
היום אנשים מבקשים קמיעות וכל מיני אמצעים מיסטיים. האדם מרגיש שעליו
להיעזר בכל מיני אמצעים. המציאות כל כך שקועה, והיא דורשת אמצעים צבעוניים,
חריפים, כדי שבני אדם, עם כל הגסות שלהם, ירגישו משהו מעליהם. זה פולחן אלילי,
שיוצר אקסטזה. לכן, מלכי ישראל הרשעים שהאמינו בתורה, חשבו שאי אפשר
להסתדר בלי כוחות אליליים. העם לא יכול להיות קשוב למה שמעל הפרטיות הגסה שלו,
אם לא יהיה לו ביטוי חושי..
"שמצד זה"- בגלל הירידה הזו, "עלולה האנושיות להשפיע על הדבקים בה". הרב חוזר
למשפט לעיל: "האוהב אותה כמות שהיא לא יוכל להתעלות. הוא מוכשר לספוג אל תוכו
את הזוהמא". "מצד זה, עלולה האנושיות להשפיע על הדבקים בה בצורתה המוגבלת"-
שואפים להיות חלק מהעולם, לחיות את החיים באופן רציונאלי, לפי המציאות העולמית.
אבל מי שדבק באנושיות במצב זה, בצורתה המוגבלת שרבו ניווליה, יספוג ממנה "יותר
מעדינות וזוהר הנפש, רשעה וחשכה בשרית שפל ה". 'עדינות וזוהר הנפש' של חיי החברה,
מחויבים בשביל המוסר החברתי. זו התחלה של תרבות. בלי חברה, אין מקום של משפט,
צדק, יצירה, תרבות וכו'... יש בהתגבשות החברתית צד של עדינות וזוהר הנפש, אבל הרבה
יותר מזה: "רשעה וחשכה בשרית שפלה", "שזה מקור הרשע הליברלי"- זה החורבן של
בית ראשון, שבא בגלל ההתחברות שלנו עם החיים האנושיים. אנו מנסים לחיות בתוך
הסביבה שאנו נמצאים, לעם יש גם אנשים גסים, והמלך צריך למצוא דרכים איך לעורר
אותם לרצון מעבר לאינטרס הפרטי המצומצם: שהם יהיו חלק מהאומה, יפעלו עבורה וכו'.
הוא זקוק לכוחות האלו.
זה מקור הרשע הליברלי. "וכשלבשה הלאומיות הפרטית את בגדי החול העבים כשקים,
ירדה גם היא ממרומי ה". הלאומיות הפרטית היא ניסיון להעלות את האנושות. האנושות
ירדה במגדל בבל. אחרי הנפילה נוצרו עמים. העמים הם התחלת תיקון. מה שהתפזר
לרסיסים במגדל בבל, צריך להיבנות מחדש על ידי האומה. לכן, אברהם היה אב לארם,
כלומר טיפח את הלאומיות הארמית.. כי לאומיות היא התחלה של התרוממות של
האנושות.
אך הלאומיות הפרטית, לבשה בגדי חול עבים כשקים, וירדה גם היא ממרומיה. וגם מזה,
לא נסללה דרך של ישועה לאנושות, אלא "יצב גבולות עמים, למספר בני ישראל". הירידה
גם פגעה בנו. "ובישראל נשברה כל כך עד חדול כל פעולותיה. והשריד הנשאר הוא רק
הצד העליון שבמרומי הציור הראשי, בחביון האידיאל של הקמת האומה במרומי חסן
טהרת ה". הקמת בית שני נעץ ברעיון עליון ומופשט. הרמב"ם אומר, שבית שני נבנה על
פי שרידי בית ראשון, ועל פי חזון יחזקאל על בית שלישי. בית שני הוא שריד של מה
שהיה, וצפיה עתידית. הלאומיות לא יכלה אז להופיע באופן ממשי, אלא בתור רעיון
(כמוסבר בתחילת פרק ה' בלמהלך האידיאות, שבבית שני האידיאה הלאומית לא
חזרה). " לא כח ציבורי ישראלי הופיע כי אם כח של יחידים נבדלים מעמי ארצות, שעל
ידם נתן ה' ניר לגורלו לעמוד לאחרית הימים.. .". כפי שעוד יתבאר בעז"ה.
הרב אלי בזק
