מענה לשון / ד"ר ניסן נצר
במכת
הדם נאמר (שמות ז', כ'-כ"א): "וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר מֵתָה וַיִּבְאַשׁ הַיְאֹר וְלֹא יָכְלוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת
מַיִם מִן הַיְאֹר", ובמכת הצפרדעים (ח', י'): "...וַיִּצְבְּרוּ אֹתָם
חֳמָרִם חֳמָרִם וַתִּבְאַשׁ הָאָרֶץ".
השורש
בא"ש ציין במקורו צחנה, כעולה מן הפסוקים
כאן ומאחֵרים ומן התקבולת המפורשת "...וְעָלָה
בָאְשׁוֹ וְתַעַל צַחֲנָתוֹ"
(יואל ב', כ'), ומכיוון שצחנה היא דבר מאוס, החל השורש לציין מיאוס בכלל, כגון
"וַיִּרְאוּ בְּנֵי עַמּוֹן כִּי נִבְאֲשׁוּ
בְּדָוִד" (שמואל ב' י', ו'), המאיסו והשניאו עצמם עליו, וכך בפי יעקב כלפי
שני בניו שנקמו בשכם: "עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי
בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ" (בראשית ל"ד, ל'). לכאן שייך גם הביטוי
המושאל שבפי שוטרי בני ישראל (או בני ישראל עצמם) כלפי משה ואהרן "יֵרֶא ד'
עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת
רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו..." (שמות ה', כ"א),
ובתרגום המכונה יונתן: דאסרחתון ית ריחנא.
מכאן
נתרחב עוד השימוש לדבר רע, כמו במשל הכרם "וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים
וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים" (ישעיהו ה', ב'),
ענבים מסוג גרוע (וראה משנה מעשרות א', ב'), וכן בעזרא ד', י"ב: "קִרְיְתָא
מָרָדְתָּא וּבִאישְׁתָּא", כלומר עיר
מורדת ורעה. לכאן שייך גם הצירוף הידוע עסק בּיש
(בַּמָּקור: בְּאִיש).
לשורש
בא"ש העברי מקביל השורש הערבי בא"ס (בחילוף שׁ – ס, כמו תִּשעה – תִּסעָה),
שממנו הבּאסה העממית, המציינת תחושות כישלון, דיכאון
אכזבה וייאוש, וממנה נגזרו הפעלים הסלנגיים-המדוברים בִּיאס,
מְבוֹאס, התבּאס וכד'.
לעניין
הריח הרע המסמל דבר רע, לא-ישר, מושחת, נזכיר גם את הפועל סָרַח
למי שסטה מדרך הישר וכן את ההתבטאויות המודרניות "זה לא מרִיח טוב"
(כנראה בעקבות יידיש), "התרגיל המסריח" וכיו"ב.
--------
רש"ר הירש שמות ה':כ"א
הבאשתם – "באש" מציין את הגועל המתעורר בנו על ידי ריקבון. ה' נטע באדם את שמחת החיים ואת השמחה בכל דבר חי, כך שהאדם מטבעו קץ ומואס בכל דבר מת, רקוב, או בעל ריח רע ודוחה. "באש" הוא ביטוי כללי לכל דבר המעורר תחושת גועל. אם אנו מוּדעים לכך שעשינו עוול לאדם אחר, הרי שאנו חשים שאותו אחר וודאי רואה אותנו כרקובים מהבחינה המוסרית, ושנעשינו "נבאשים" בעיניו.
"באש" קרוב ל"בוש" (כמו "ראם" מ"רום"), שפירושו: "להתבייש, להכלם" – כלומר, לחוש תחושת ריקבון מוסרי ביחס אל עצמו. ה' נטע בנו תחושה של גועל מכל "ריקבון" באופי של עצמנו, כדי שתחושת גועל זו לא תתן לנו מנוחה עד שניפטר ממנה.
את ריחנו – עיין פירוש, בראשית ח, כא. "הבאשתם את הרושם שהיה לפרעה ועבדיו על קיומנו". הווי אומר, עתה יראו אותנו פרעה ועבדיו כאנשים שיש לנדותם, אנשים שנעשו "רקובים" מכל בחינה – מוסרית, חברתית, ומעשית. עד כה התעללו בנו; אך מחמת התועלת שהפיקו מההתעללות הזאת, הם (בדומה למלכי מצרים בדורות הבאים) ראו בהישרדותנו את הדבר הטוב ביותר למדינה. אולם עתה כשעוררתם בנו רעיונות של שחרור, אנו נראים להם כאנשים המשתמטים מחובותיהם, שמשתדלים לקבל חופשה מהעבודה, ושאינם מביאים עוד כל תועלת למדינה. כך נתתם בידם את הסיבות לרצות להורגנו.
