על החסידות

 מבוא

לימודים מועילים רבים קבלנו ממרן זצוק"ל. אחד מהם הוא הידיעה שאין שום אדם בעולם, ולא שום דבר בעולם, שהוא כולו חיובי או כולו שלילי. לכל אדם ולכל דבר יש אורות וצללים. יסוד זה למדנו ממעשה הקב"ה. מצד אחד העניש לשאול על שהרג לנוב עיר הכהנים, ומצד שני תבע את כבודו, מדוע לא הספידו אותו כראוי (יבמות עח ע"ב). "אשר משפטו פעלו, באשר משפטו שם פעלו". כן הוא אפילו לענין אבות העולם שלמרות צדקותם המופלגת, חז"ל מצאו בכל אחד מהם פגמים (פסחים קיט ע"ב). מצד שני, גם רשע גמור כמו אחאב מצאו בו מדות יפות ("מהנה ת"ח מנכסיו", סנהדרין קב ע"ב וכן אמרו על עוד כמה מהרשעים הגדולים). וכן היתה לחז"ל ביקורת על המושגים הקדושים ביותר, כמו דבריהם על החסרונות של תלמוד בבלי (סנהדרין כד ע"א) או דברי ביקורת שאמרו על פרישות מופלגת (תענית יא ע"א). זאת אומרת "גישה מורכבת" אינה מפני סתירה פנימית או מחמת חוסר בירור, אלא היא המצב האמתי של כל נברא. כי חוץ מהקב"ה עצמו, אין שום אדם או דבר מושלם מוחלט.

עוד יש להקדים ולומר לפני בירורנו הנוכחי כי דברי מרן הראי"ה מוסבים על "תנועת החסידות" כפי מצבה מאז הווסדה בימי הבעש"ט, ועד עת פטירת מרן (שנת תרצ"ה) לפני כשמונים שנה. וכמו שבכל דור ודור לבשה תנועה זו צורות חדשות שלא היו מקודם, כך בימינו היא נשתנתה ללא היכר ממה שהיתה בזמנו של הרב. ובמאמר זה לא אפרט פרטים הללו. די לומר כי דברי הראי"ה הם על "תנועת החסידות" ההיסטורית.

כבר כתבנו במקום אחר כי הראי"ה העריץ מאד גדולי תנועת החסידות. עיין "אוצרות הראי"ה" (מהד' א', ח"א עמ' 66-67; ומהד' שנת תשס"ב, ח"א עמ' 214-217). הבאנו שם ששמעו מפיו התפלאות בענין גילויי רש"ז מלאדי:

"ראה, שמכל שורה ושורה שבמאמרי ודרושי חסידות אלה, מבצבץ רוח הקודש גלוי" (עדות הרב שמעון גליצנשטיין, "שבחי הראי"ה", עמ' קלג).

והבאנו שם על יחסו לר' נחמן ברסלב, ויחסו לספר "שפת אמת". לא נכפיל כאן הדברים, אלא עיי"ש.

הראי"ה היה מעודד ללמוד בספרי החסידות "הגר"ז מלאדי וכל בעלי ההסברה" ("אדר היקר", עמ' טז). "מן ספרי 'אמונות ודעות' עד 'ראשית חכמה', מן 'נפש החיים' עד 'תולדות יעקב יוסף' ("אגרות הראי"ה", ח"ב עמ' קעב). והוסיף:

"שכל עיקר כוונתי בחוברותי הוא רק לעורר וכו' לעסוק בעיון בפנימיות התורה, בין במוסר וכו' בין במחקר, בין בקבלה וכו' בין בדרך החסידות, בין על דרך רבינו הגר"א" ("אגרות", ח"א עמ' מא). 

הרב ניסה בכל כחו לאחות את הקרעים בין החסידים ומתנגדיהם. זו לשונו:

"חזון השלימות... בחיבורם של חלקי הטוב אשר הושפעו לנו מכל הצדדים השונים, מאז מקדם ועד הדור האחרון... עשיית גשרים בין התהומות המפרידים, זאת היא העבודה שהייתי חפץ שתהיה חביבה על כל העוסקים בנשמתא דאורייתא, כמו שהיא חביבה עלי עד לאחת. ובדורות האחרונים, יפה לנו מאד כל שיחתם של תלמידי הגר"א עם תלמידי הבעש"ט, שהיו עומדים במצב כל כך ניגודי זה לעומת זה בשעתם. ולא בלא עמל וכשרון תיברא לנו ספרות שלימה שתכשיר את עצמה לאחות את הקרעים הללו ברוח. אבל מה יקרה היא התולדה שעתידה לצאת מעבודה זאת, שהיא אחויה של האומה בפועל" ("אגרות הראי"ה", ח"א עמ' שד).

 האלהות המופיעה בכל היצירה העולמית

ידועה מחלוקת אנשי "ההתנגדות" לדברי בעל התניא אשר כתב:

"להאמין אמונה שלימה במקרא מלא שדיבר הכתוב 'הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאום ה'', שאין מקרא יוצא מידי פשוטו" (תניא, דף קמא).

המאשימים מצאו בכך רמז ודימוי לדברי האפיקורוס שפינוזה שהאלהות נמצאת בכל עץ ואבן ("פנטאיסטיות"). ואמנם ב"נפש החיים" (שער ג', פרקים ג-ד) ניסה לברר דיוקו של הדבר. ולבסוף מסכם ר"ח ולוז'ין "אבל אין אנו יכולים וגם לא הורשינו כלל להתבונן בינה בזה הענין הנורא" (שם, פרק ו). וע"ע דברי מהר"י עמדין בסידורו (מהד' אשכול, עמ' יד). וע"ע "פרדס רמונים" לרמ"ק (שער טז, סוף פ"ז).

ודוקא מרן הראי"ה משבח את שיטת בעל התניא:

"הנוטה לההסברה השפינוזאית כשהיא מזדככת מסיגיה, המובלטת בחלקים רבים בחלק התבונה של החסידות החדשה, שאין שום דבר מבלעדי האלהות" ("שמונה קבצים", קובץ א, פסקא צו. וע"ע שם פסקא נ"ה).

אבל הרב עצמו הקים גדר לבל תצא קלקול והשחתה מרעיון זה (עיין היטב "שמונה קבצים", קובץ א, פסקא ס"ה). 

 לחפש אידיאל ורעיון במושגים הקבלתיים

הראי"ה חילק בין "קבלה מעשית" העוסקת במלחמה נגד הרע, ותיקון עונות האדם (ע"י צומות וסיגופים); לבין "קבלה עיונית" שהיא אידיאלית,

"שביותר נתבארה בחסידות החדשה של הדורות הסמוכים, היא מבארת הכל באופן ציורי. וכו' ואין מקום לסיגופים ועצבונות, רק שמחה ורוממות נשמה צריך למלא את הכל" ("שמונה קבצים", קובץ ב, פסקא קלא). 

בנוסף לכך, בספרי החסידות מנסים לקשר בין חיינו לבין מושגים קבלתיים, באופני דרשה המיוחדים לחסידות. ובאמת הרבה מספרי החסידים האריכו ברעיונות לבאר מושגי קבלה שהוצגו ע"י האריז"ל (במיוחד ספרי מוהר"ן ברסלב ור' צדוק הכהן). ומצאנו זאת גם בכמה מקומות בספרי הרב (לדוגמא, קובץ א, פסקא סה, ועוד).

 אנשים פשוטים ודבקותם בצדיקים מופלאים שבדור

"שכלול האמונה והאהבה ואומץ קיומן מתחזק ביסוד דבקות נפשית בחכמים ותלמידיהם, או כפי המבטא של החסידות 'התקשרות עם הצדיקים'. יסוד זה, שהחסידות טפלה בו הרבה, צריכים אנו להקימו בשכלול גדול והידור מאד, בתור אוצר החיים והדום רגל לשכינה" וכו' ("שמונה קבצים", קובץ א' פסקא רכז).

"גורל הטוב של כל 'אנשי מעשה' מגיע להם לפי אותה המדה שהם דבקים באנשי קודש הללו, שאור ה' חי ופועל בבהירות גדולה ומלאה מאד בנשמתם. מעולם ידענו רז זה, גודל תפקידם של תלמידי חכמים בעולם, של צדיקים וערכם. וכו'. אמנם נשפל הדבר החי הזה מסיבות שונות, מפגמים שבאו באותם הראויים לידי מדה זו ע"י המתדמים להם, ומירידה כללית בעולם, מהתנוונות החיים ע"י הגליות הרבות. באה החסידות המאוחרת והשתדלה לתקן ענין זה, להחזיר את הערך החי של הצדיק ופעולתו הסגולית, שהוא רעיון מיסתי וחברותי ביחד, שעוד צריך הרבה לתשומת לב (כיצד לתקנו)" ("שמונה קבצים", קובץ ב, פסקא קנו). 

אבל הראי"ה הזהיר שאם אותו בעל אישיות רוממה עדיין פגום בליקויים מסוימים, עלול איש הנדבק בו להכשל אף הוא בליקויים ההם, ושמא אף בצורה שהיא חמורה יותר! כך לשונו:

"הדבקות בצדיקים, כדי שיתערב כח המציאות שבנשמתם עם הנשמה הבלתי נשלמת, הוא דבר נכבד מאד במהלך התפתחות הנשמות. אבל צריך שמירה גדולה, שאם יטעה בצדיק אחד וידבק בו דבקות פנימית הויתית, וידבק ג"כ בחסרונותיו, הם יפעלו לפעמים על (האיש) הדבק במדה גרועה הרבה ממה שהם פועלים על האיש המקורי" ("אורות", עמ' קמו, פסקא ג).

ושב והזכיר עוד בעיה כאובה בענין ההתקשרות לצדיקים נשגבים. העם זקוק לבעלי הזרמה נפשית. היו תקופות בתולדות ישראל שעסקו חכמי הדור בצד הלימודי בלבד (לימוד גמרא ופוסקים):

"השכיחו לפעמים את ההרגשה של ההזרמה הנפשית (תוספת המעתיק: קרוב לכח כריזמטי) ונשאר חלק הלימודי יבש ובודד. אז נתגלו מיד קרעים; בעלי אישיות בלתי מזוקקה, מעורפלת בענני דמיונות כוזבים ונטיות רשעיות, קמו ויקימו חזון, ובמקום אשר הככר היה ריק עשו חיל ויכו בתמהון לב את האומה, הלא המה משיחי השקר השונים למיניהם, שבלבלו את העולם וגרמו רעות רבות" ("מאמרי הראיה", ח"א עמ' 6).

הרב מזכיר תעתועי שבתי צבי והדומים לו, שהיו בעלי הזרמה נפשית, אבל ללא תורה.

וממשיך:

"החסידות יצאה גם היא מתוך התביעה (של) (אל) ההזרמה הנפשית אשר נרדמה. וכו' וכו'. הדבר הזה הורגש מצד האישיות הגדולה של אבות (תנועת) החסידות, שההזרמה הנפשית האלוהית היתה חיה בקרבה. אבל צורתה היתה בלתי לימודית (תוספת המעתיק: לא ערוכה לפי סדרי גמרא ופסוקים) כל צרכה, ולא יכלה איפוא להתבסס יפה ע"י חינוך מודרג מסומן בסימנים תוריים קצובים, המגדירים אותו ועושים מעקה לאור המתרחב, שלא יפול החוצה ולא תרבה המכשלה. ואולם שמירה פנימית היתה בקרבה לשמור נטיה זו שלא יצא ממנה מה שיצא מהנטיות של ההזרמות הבלתי נורמליות (כמו של שבתי צבי) שקדמו לה, והיא אהבה געגועית נפלאה לאומה, אהבת ישראל הכללי ואהבת היחידים הפרטים עמדו בתוך הזרמה נפשית זו כעמודי איתן אשר לא יזחו ממקומם מפני כל רוח פרצים". 

והרב מוסיף שהאיזון הראוי בא לה דוקא ע"י תנועת ההתנגדות לחסידות.

"בכל זאת לא היה הדבר מספיק, והדורות הבאים היו יכולים לאבד את הטובה החיה הזאת ולהפכה לרועץ, לולי שנתמרקה ביסורים ע"י תבערת ההתנגדות מהזיו היותר עליון של נקודת הנשמה הישראלית במובן הלימוד והחינוך המעשי (תוספת: לימוד גמרא ופוסקים). וכו' זאת היא הפסיכיקה התורית של הגר"א, שעמדה לשטן נגד הרחבת ההזרמה הנפשית האלוהית של הפסיכיקה של הבעש"ט, שלא היתה מבוססת כל צרכה בחינוך הלמודי, והיה מקום להתיירא שלא תתנכר במשך הימים" ("מאמרי הראי"ה", ח"א עמ' 7).

"שמירה גדולה צריכה השפעה אישית כזו, אבל גדולה היא התועלת הכללית שהיא מביאה" (שם, עמ' 8). ואמנם לא נוכל למדוד גדולתו של אישיות זו ע"פ צדדים חינוכיים ותוריים קצובים. אבל גדולתו מתבססת מן "השפעה אישית היונקת מההויה הרוחנית המלאה, שהיא נמשכת מתמציתה הנשארה של סגולת הנבואה" (שם).

 ענין טהרת גברים במקוה

לימוד תורה כשלעצמו

"ההשפעה העליונה לבדה המכוונת אל הדעת וכו' היא אינה צריכה כל כך לפרטי טהרה מעשית (טבילה). 'הלא כה דברי כאש נאום ה'' (דרשו חז"ל) מה אש אינו מקבל טומאה, אף דברי תורה אינם מקבלים טומאה" (ברכות כב ע"א). החסידות האחרונה פנתה אל הרגש והדמיון יותר מאל השכל והמעשה, ובשביל כך העירה את תביעת הטהרה" ("שמונה קבצים", קובץ ב, פסקא רלד).

הראי"ה מזכיר כי מאז נתבטלה תקנת טבילת עזרא, נשאר מנהג טבילה:

"במושג של קדושה וחסידות ליחידים. עד שבאה החסידות האחרונה וחפצה לשתלה בהמון. כמובן יש כאן גרעין בריא, שצריך הגבלה ופיתוח. ביחוד ראוי הוא להתגדל ביחד עם תחיית האומה בארץ ישראל" (שם).

 העדפת רגש או העדפת שיקול דעת ושכל?

חוות דעתו של הרב: "החסידות האחרונה פנתה אל הרגש והדמיון יותר מאל השכל והמעשה" ("שמונה קבצים", קובץ ב, פסקא רלד). האם הרב אמר זאת כשבח או כגנות? הרב כותב ("עין איה", שבת סוף פ"א, דף 54) שתכונת הרגש היא לחזק כוחות הגוף, לחזק אותם לעשות כדרישת השכל. כלומר כאשר האדם מתרגש, כל כחותיו נרתמים לפעול פעולה שהחליט עליה. ובכן עצם הרגש הוא טוב, אבל לא כן הוא אם בא לסתור החלטות השכל.

"וזהו מקום לימוד נאות לכל אלו הרואים צורך ברגשי הלב ומחפשים להרבות קנינם, שתהיה ראשית דרכם ערוכה במסילת התורה שהיא החכמה העליונה אשר בידה קו המדה, פלס ומשפט לכל מעשה איש" (שם).

לכן מזהיר הרב בבואו לעורר מן שינה של 'שב ואל תעשה', ולחפש דרכים לבוא לעזרת ישראל, וכותב:

"רק שתהיה העשיה בשיקול הדעת ושכל, לא רק בהמיית הרגש שבלב, המעורב בשמרים בלתי מזוקקים כלל" ("אגרות הראי"ה", ח"א דף קנה).

וכך כתב שבמוסדות החינוך יש לחנך את הצעירים:

"שמחשבתם על החיים לא תהיה כפי הדמיון המזיק ומחריב את הכל, כי אם ע"פ התורה האמתית והשכל הצלול והבהיר" (שם, עמ' קיז). כי ראוי 

"לעבוד את ה' לא בהתפעלות של דמיון לבד, כי אם בשכל צלול וחשבון ברור, כמו שראוי לאדם אשר חננו ה' דעת וחשבון" (שם, עמ' שמז).

"גם זה הוא כחו של ישראל להגביר תמיד את הצד השכלי על ההרגשי, והשכל ינהל את הרגש" ("עין איה", שבת פ"ב פסקא נ').

וכן מתח הרב ביקורת על אסיפות רבנים בדורו (שנת תרע"ב) שעסקו בנסיונות כושלים כיצד להציל את הדור מהדרדרות רוחנית. וז"ל:

"לדאבון רוחי השאירו רושם מדאיב וריקות מוחלטת. סיבת הדבר הוא מיעוט ההסתכלות והעיון בדבר מצד רוב הנאספים, שבאים רק עם לב חם ורגש של יראת שמים, אבל לא עם דיעה וחשבון להוציא דבר מעשי אל הפועל. ולא עוד, אלא אם מציעים איזה דבר בחשבון, והוא מתנגד לפעמים לרגש החום שבלב, אז מיד מבטלים את הענין" ("אגרות הראי"ה", ח"ב עמ' נה).

 טיפול בדור בהרמה כמותית, או הרמה באיכות? 

תנועת החסידות טיפלה בהעלאת רמתם של ההמונים והאוכלוסיות. לעומתם הישיבות מקבוצות "המתנגדים" עסקו בטיפוחם של יחידי הסגולה, של החכמים ושל המתעתדים להיות חכמים. במלים אחרות, אלו עסקו ב"כמות" ואלו עסקו ב"איכות". ברור מאליו שצריכים לעסוק בפיתוח של שני המישורים. אבל איזה מהם עדיף? הראי"ה מלמד כי חשוב לנו יותר העיסוק באיכות.

וכך הוא כותב:

"בסגולת ישראל חָדר החפץ העליון, ההבהקה האיכותית וכו' להסגר הטוב בשרידים היחידים, נושאי האיכות המציאותית. 'ראיתי בני עלייה והם מועטים' (סוכה מה ע"ב). (תוספת המעתיק: ואחרי אריכות דברים אחרים, ממשיך הראי"ה:) נטתה החסידות האחרונה כלפי הכמותיות, חפצה להכניס את עמי הארץ כולם, על ידי התגברותה של התפילה על (פני) התורה, (בהגברתה) של האמונה הדבקותית בצדיקים, על (פני) השימוש של תלמידי חכמים ותמיכתם הרציונלית. יש בזה קצת פסיעה כלפי בר (הערת המעתיק, ביטוי לדעה שלילית, עיין הערת רצי"ה ל"אגרות הראי"ה", ח"ב עמ' קעב) דוגמת החפץ של התפשטות הכמותית העולמית, דוגמת הכנסת ערב רב בתוך המחנה (ע"י משה רבנו). אבל כבר הוכנו הכנות רבות שלא יפגעו הענינים במרכזי החיים. להיפך, החסידות הצילה שלל רב מהמינות, חטפה ממנה הרבה מרזי תורה שנשבו בידה, בססה את הטבעיות האמונית בצורה מקודשה בקדושת ישראל וכו' וכו'. ואם אמנם היתה כאן צליעה (הערה: כאן רמז הרב לכמה חסרונות) אבל סוף כל סוף כל אחוריהם ביתה" ("שמונה קבצים", קובץ ז, פסקא קל"ח). 

כאמור בתחילת דברינו, דברי הראי"ה במובאות הנ"ל שהבאנו הם מוסבים על התנועה ההיסטורית של החסידות. אבל בימינו אנו, כמה וכמה מהנקראים "חסידים" השתנו מאד מהתוכן הנעלה שהיה בעת יצירת התנועה. וכך הוא כותב ביקורת קשה על העלמת אור החסד מכמה שהיו בימיו. וז"ל:

"אני רואה שעיקר מניעת ההצלחה, בכל מה שעושים לחזק את היהדות ומעמדם של ישראל בכל, הוא מפני שנזנח האור האלוקי, נזנח לגמרי מן הלב והמח. הכל פונים עכשיו רק לתקן את ה"פראסטע פרומקייט" ("חרדיות פשוטה"), כאילו היה אפשר להחיות את העולם בגוף בלא נשמה. הנני מוכרח לומר לכב' שאפילו החסידות, שכל יסוד הוייתה היה להאיר את האור האלוקי בעשירות ובזריחה מבהקת בכל לב וכל מח, שינתה את טעמה. והיא הולכת עכשיו רק בדרך של החרדות הפשוטה, עד שאין בינה ובין המתנגדות מאומה. על כן סר אור החסד מתוך הלב, וכל הפנים הנם נזעמים ומלאים דינין תקיפים, קשים ועצובים. על כן הכל נופל" ("אגרות הראי"ה", ח"א עמ' קס-קסא). 

כוונת הדברים כי "חסד" ענינו להיטיב לזולת, והאריך בזה רמח"ל ("מסילת ישרים", תחילת פרק יט). בדור ראשון של תנועת החסידות היתה התלהבות גדולה להיטיב לזולת ולהביט על הזולת ב"עין טובה". אבל ככל שעבר הזמן, הסתגרו כיתות החסידים בתוך עצמם, בלי שום פעילות מעשית להאיר הטבה, אלא לשמור על הקיים אצלם. ובזה נתרוששו מהעליונות שהיתה להם בתחילה.

 השוואה בין רוח ההלכה, לבין רוח אחרת (תנועת החסידות?)

אבי אביו של הרב קוק היה חניך זרם ה"מתנגדים" ולמד בישיבת ולוז'ין ("שיחות הראי"ה", ספרו של רמ"צ נריה, עמ' לב). לעומתו אבי אמו של הרב קוק, ר' רפאל, היה מקורב ל"צמח צדק", ואף ייסד בית מדרש של חסידי חב"ד ("טל הראי"ה", רמ"צ נריה, עמ' לד). לכן ע"פ חינוך הוריו הגיע הראי"ה למזיגה נפלאה של המיטב שבשני זרמים הללו. אבל למרות שמצא נקודות יפות ועילאיות ב"חסידות החדשה", הוא העדיף לבכר כקו מנחה את "תורת הפרושים" (הבנת התורה בצורתה הפשטנית, כדרך שהיה נהוג לפני הופעת "תנועת החסידות"). 

בנו של ה"חפץ חיים" מספר בשמו בספרו הביוגרפי "מכתבי חפץ חיים" (מהד' ניו יורק, תשי"ג, חלק "דוגמא מדרכי אבי", פסקא לז):

"שמעתי ממנו בילדותי בזה הלשון: "שלשה דרכים יש, ימין ושמאל ודרך האמצעי. 'ימין' הוא דרך החסידות. 'שמאל' הוא דרך המתחכמים והמתפלספים (הכשרים). דרך האמצעי הוא דרך התורה לפי פשוטה, וכפי שביארו אותה חכמי המשנה והגמרא".

והוסיף הבן:

"ובאמת כלשון הזה אמר שלמה במשלי (ד, כז) "אל תט ימין ושמאל" עכ"ל.

ומעין זה כתב הראי"ה, נביא דבריו להלן (קו"ה קכט).

במלחמתנו נגד החילוניות שפשתה בישראל, ישנן מעלות רבות לנמנים על תנועת החסידות, אשר כביר רוחם לא להכנע לכופרים, ובעוז רוחם ביצרו וחיזקו את אמונת עם ישראל. בנו של ה"חפץ חיים" מספר בספרו "מכתבי חפץ חיים" הנ"ל ("דוגמא מדרכי אבי", עמ' יז) כי אביו ה"חפץ חיים" אמר שהליטאים הם רפויי לב, שותקים לפני השמצות הכופרים, שוכחי ה'. אבל ה"חסידים" נלחמים בעזות ובאומץ רוח, ולפעמים מנצחים אותם ומשתקים אותם (עכת"ד). החסידים הם כמו חיל מחץ, אינם נרתעים מפני כל, ומשתמשים ב"עזות דקדושה" ככלי לעבודת ה'. ייזכרו לטובה פעולותיהם של אנשי חב"ד במסירות נפש למען חינוך, אחרי מלחמת עולם הראשונה תחת שלטון עריץ של הסובייטים. אמנם אין מעלה שאין בה גם מגרעת. וכך הפטיר החפץ חיים שם:

"אמת, מתוך רתחות לבם, פוגעים הם כמה פעמים באנשים ישרים שאינם ניכרים להם". 

על המגרעות יש להבין ג"כ מתוך דברי הראי"ה דלהלן:

"יש רוח ממוזג שמתערב יפה עם העולם והחיים. וכו' הוא מגלה את כחו הנאה והמסודר בכל עת שיגיע הדבר לידי תלמוד ולידי מעשה. זהו רוח ההלכה, רוח תורה שבעל פה, המסדרת את הקודש באורח החיים. וכשרוח זה מתוקן ומשוכלל כל צרכו, הרי הוא נעשה כסא ובסיס לרוח עליון של האגדה העליונה (ביאור המעתיק: לסתרי תורה) המשוטטת בגבהי מרומים".

וממשיך:

"אמנם יש רוח סער שאינו מתקשר עם הרוח הממוזג, פורץ את כל הגדרים, איננו מחכה להסידור העולמי שיבוסס וכו' וכו'. לא יוכל להתערב עם חיי אדם המסודרים, מוכרח הוא לקחת לו לעזר את החוצפא, העזות, ועוד מדות רעות כאלה. לצורך שעה ועת מלחמה (תוספת המעתיק: מלחמה נגד התקפת החילוניות, וכנ"ל) יש שרוח זה נחוץ הוא. אבל אם ירצה להקבע לסדר חיים קבועים, לא יירצה. פירות מסודרים וכו' לא יתן. יתגדר באגדה העליונה, בחכמות נסתרות, בהגיונות עליונים, במחזות גדולים, בפלאים ובמופתים, בתפילה של מסירות נפש, בסגולות של קישור נשמות וכו' וכו' (הערת המעתיק: עד כאן תיאר יחודיותם של גדולי האדמורי"ם. הם עוסקים בסתרי תורה, פועלים "מופתים", וצורת תפלת האדמורי"ם היא בלהט והתלהבות גדולה). אבל אותו היושר העליון, האור המתוק המתוקן והמקובל, מֵימֵי השילוח ההולכים לאט, זה יחסר לו.

וממשיך על מעלת תנועת החסידות:

 בישראל (יִגָלֶה) (יתגלה?) רק בצורה של סעד לעת רעה, לביצור חיל בעת זעם, לעת קרב ומלחמה. 

 (תוספת המעתיק כהקדמה לדברי הראי"ה בהמשך: אבל אם נרצה לדעת מה היא היהדות האותנטית, היא זאת של המחנה השני:) היהדות העתיקה, תורת הפרושים לכל גדלה, ארכה, עמקה ורחבה, עם כל עמקיה והרריה, עם כל חילה עוזה ותוקפה, היא כוללת הכל, כוללת את המעלה ואת המטה. וכו' וכו' בלא פרץ, ובלא יוצאת, בשובה ונחת יוושע" ("שמונה קבצים", קובץ ה, פסקא קכט).

הראי"ה הזכיר כי כמה כיתות נבדלות של חסידות "עשו קצת שַמות", אבל נזדככו אח"כ באש התורה וחוסן האמונה (קובץ ז, סוף פסקא לז). צ"ע לאיזו "שַמות" הרב מתכוון? חוקרי ההיסטוריה מציינים לתקופה לפני תקל"ז, שקיצוניות כמה מנהגים של "כת החסידים" עוררה זעם רב בין הליטאים. (עיין פרטים בספרו של וילנסקי, "חסידים ומתנגדים").

(כל הנ"ל מתייחס לתנועת החסידות בימי הרב. אבל בימינו נשתנה המצב. אין לדוברי דבריה ענין או עיסוק עם אימננטיות האלהות ("מלוא כל הארץ כבודו"). גם הערצתם את האדמורי"ם בדורנו איננה דוקא מפני מעלתו היחודית האישית, אלא מפני שאישיות ההיא הוא צאצא ויורש של "צדיק עליון" קדמון. וכן שאר פרטים (כמו תפילה בדביקות או במסירות נפש) עומעמו. היום חשוב לה שמירת המסגרת החברתית הפנימית והיא השומרת עליהם מפני הדרדרות רוחנית. ויש לשים לב שהקישור החברתי הזה, ותוספת התלהבות בקיום המצוות, מצילה בני קבוצות החסידות מפני ההשפעה הנלוזה של החילוניות בזמננו, הרבה יותר מאשר אנו רואים אצל סקטורים אחרים של היהדות הדתית, שאינם מה"חסידים". 

וכן עלינו לקחת הדרכה מדברי הראי"ה:

"ראוי להזהר מלבטא כל דיבור שיגרום רפיון שיטת המוסר בחיי שום איש. אפילו אם הדברים מצד עצמם נראים כנכונים, (אבל) הרי הם מזיקים להשומע, אם הוא קשור בחוגו המוסרי בתוכן מנוגד מהדברים הנשמעים לו, באותו פרק" ("שמונה קבצים" קובץ ו, פסקא נז; "אורות הקודש", ח"ג עמ' רפב).

 סיכום

לאור כל האמור לעיל רואים אנו ששאב הראי"ה נקודות רבות וחשובות מתוך "תורות" החסידות החדשה. ובכל זאת הוא היה ער לחסרונותיהם של חלק מאנשי תנועת החסידות. זאת או מפני דבקותם באישים שנהיו אדמורי"ם אבל לא היו אלא "מתדמים" לאישים הקודמים; או מפני חוסר העיון שלהם בלימוד גמרא ופוסקים; או מפני העדפת רגש על השימוש בשכל.

בזה מובן לנו סיכום שהרב מגדיר את תופעת התנועה כחולפת, ומשמשת תועלת ארעית זמנית, אבל לא זאת היא היהדות המקורית. וכך כותב:

"החסידות החדשה, כמו ההשכלה, הלאומיות, הציונות, וכל הרעיונות המתיילדים מזמן לזמן, הנם מקרים עוברים על היהדות, שיש להם תפקיד של ענפים, צבעים וזהרוריות המתטפלים לעצמיותה וכו' וכו'. אמנם התגלות של עצמות היהדות היא באותו הציבור הגדול של שלמי אמוני ישראל, העומדים על בסיס התמים של אחיזת החיים של תורה שבכתב ותורה שבעל פה בכל תנועת חייהם, שבאמת בהיות הצורה היהדותית שלימה כראוי, כברהיא כוללת את בתוכה את הכל" ("שמונה קבצים", קובץ ז', פסקא קל"א).

אבל אוי לנו אם אחת מהתנועות הנטפלות הנ"ל (חסידות, השכלה, לאומיות, ציונות וכו') תתיימר להיות עיקר היהדות, הרי בכך היא מכחישה את האמת. וזו לשונו:

"על ידי דלדול פנימי בכללות התוכן של כנסת ישראל הקבועה, נחסרו קצת הלשדים הללו הראויים להיות קבועים בה ונטפלים לעומק תהום עצמיותה. ומתוך החסרון נתעוררה התביעה למילוי. והמילוי כאשר הוא בא מתוך מחלה, שב אח"כ להיות כמו תוכן עומד בעצמו, הממלא מקום של חטיבה עיקרית, ורוצה לעשות את יסוד העיקרי (כלומר) היהדות הכללית הקבועה, כמו טפל אליה; וזה הוא דבר המכחיש פמליא של מעלה. על כן לא יעמוד התוכן (הנלווה הנ"ל) עמידה תמידית, כי אם ילך וינוע, ילבש צורה ויפשוט צורה וכו' וכו' (עד שכנסת ישראל) תשוב לבריאותה, והתביעה החולנית (!) של העמדת חטיבות מיוחדות (ת)תבטל מאליה, וישוב אז אור השלום להופיע ברוח האומה". (שם).

הרב ראה לתנועת החסידות כאחת משרשרת תנועות שונות שהשפיעו לטובה על ישראל ("שמונה קבצים", קו"ד פסקא נח). אבל כאמור לעיל, עיקר היהדות הוא בהתעמקותנו במורשת תורה שבכתב ותורה שבעל פה מהתקופה הקדמונית.

תם ולא נשלם.

הרב משה צוריאל זצ"ל