גלות מצרים – המתוארת בראשית ספר שמות, הינה הגלות הראשונה בשרשרת גלויות שפקדו את עם ישראל, לאורך אלפי שנות היסטוריה, מגלות אשור ובבל ועד גלות אדום וכל הנדודים שבאו בעקבותיה, "מקצה הארץ ועד קצה הארץ" (דברים כ"ה, סד).
אמנם גלות ראשונה זו החלה ברצון, בשונה משאר הגלויות שנכפו על עם ישראל בכוח הזרוע, ויעקב ובניו ירדו מצרימה מרצונם כדי לחסות בצילו של יוסף בשנות הרעב. אך עד מהרה התברר שאף גלות זו שתחילתה – שלווה ונחת, סופה – יסורים קשים.
בני ישראל מתערים אמנם בארץ לא להם, והופכים ממשפחה בת שבעים נפש לעם עצום ורב, אך ריבוי טבעי מופלג זה הינו לצנינים בעיני המצרים, החוששים מ'בעיה דמוגרפית' כדברי פרעה לעמו:
"הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו
הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה
ונוסף גם הוא על שונאינו..." (שמות א', י-יא).
אמנם ודאי שאין אמת בדבריו של פרעה, כי עם ישראל עצום ורב מהעם המצרי הגדול והעתיק, אך זו – מאז ומעולם – דרכם של הדמגוגים המנפנפים ב'שד הדמוגרפי' תוך הפרזה בנתונים, ואף אם יוכיחו להם באותות ובמופתים ש'אין השד נורא כל-כך', יפטירו כלפי המפקפקים: ...אבל קחו בחשבון את הריבוי הטבעי, הרב והעצום עוד דור או שניים ודאי יהיו רבים מעמנו.
"הבה נתחכמה"
מכל מקום קשה להשתמש בנימוקים דמוגרפיים כדי להצדיק סתם כך התנכלות ופגיעה בבני ישראל על לא עוול בכפם ולפיכך יש לנקוט בדרכי תחבולות ועורמה המקופלים בביטוי הטעון "הבה נתחכמה לו".
אך משנפתחה הדרך להפלות אותם לרעה ניתן להכביד את העול צעד אחר צעד ולהגיע לשעבוד ברוטלי וגס:
"ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך
וימררו את חייהם בעבודה קשה בחמר ובלבנים" (א', יד).
וכשמתברר שגם השעבוד אין בו כדי לצמצם הפרייה והרבייה
"וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ" (א', יב), נפרצים כל הסייגים המוסריים וניתן הצו המלכותי:
"כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון" (א', כב).
...כמה מזכירים לנו דברים אלה מיני קדם, את השיטות המחוכמות בהן נקטו שונאי ישראל בכל הדורות, ובמיוחד בתקופת המשטר הנאצי הארור שהחל בדברי הסתה ורצח-אופי כלפי העם היהודי, המשיך בגזירות הבדלה ובידוד באמצעות הטלאי הצהוב והדחיקה לגטו וסיים במחנות העבודה וההשמדה. והכל בהדרגה צעד אחר צעד בשיטת "הבה נתחכמה לו".
מה בין פרעה – להיטלר?
וכיון שהגענו להשוואה המתבקשת בין השואה לשעבוד מצרים מן הראוי לציין שני הדבלים בולטים בין שתי תקופות אפלות אלה.
מחד גיסא – אין ספק שאימי השואה היו נוראים לשאין שיעור משעבוד מצרים: פרעה 'הסתפק' – ב"כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", ואילו היטלר ימח שמו – ביקש להגיע ל"פתרון הסופי" – "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים – מנער ועד זקף טף ונשים".
אך מאידך גיסא – ימי הרייך השלישי לא ארכו יותר משתים עשרה שנה ואילו שעבוד מצרים נמשך מאות שנים ודורות על דורות חיו במציאות בה הסבל והשעבוד היו נורמת חיים, עד שילדים רכים שנולדו באותם ימים לא ידעו כלל שיש חיים אחרים מחוץ לבית העבדים.
. . .
בהגדה של פסח אנו אומרים:
"אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים".
במבט ראשון נראית קביעה זו תמוהה: וכי אם לא היתה מתרחשת יציאת מצרים באותות ובמופתים, היתה ההיסטוריה קופאת על שמריה ולא היה מתחולל שום שינוי בעולם? הן כל תולדות העולם רצופות עליות וירידות של גויים וממלכות... האם רק אנו היינו נשארים משועבדים לפרעה במצרים והיינו ממשיכים להשכים מידי בוקר לבנות את הפרמידות?
"אדוני אבי מורי זצ"ל היה אומר, כי אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים לחרות עולם ומתן תורה, הרי כל העולם כולו וכל סדרי חיי האדם, היו נשארים על מקומם בלי השתנות, וכך היה נשאר השעבוד לאותו פרעה במצרים".
ובכן לדעת הראי"ה, מהווה יציאת מצרים אירוע מכונן, המניע את כל גלגלי ההיסטוריה ונותן להם כוון ויעד מעבדות לחירות ומשעבוד לגאולה.
ואם נרצה לקרב מעט דברים מופלאים אלה אל ההיסטוריה האנושית המוכרת לנו, הבה נשים לב לעובדה שבכל תולדות עולם לא היה משטר טוטאליטרי כה יציב וממושך כמשטר הפרעוני הקדום.
על משטר עריצים זה שהונהג בידי עשרות שושלות מלכים במשך אלפי שנים והגיע להשגים חמריים מדהימים בדמות הפירמידות והספינקסים, ניתן לומר בדרך הפלגה כי אלמלא יציאת מצרים – אשר שינתה כליל את פני ההיסטוריה ושמה ללעג את מצרים ואת כל אלוהיה, היה השעבוד להווי זו נותר בעינו עד היום הזה.
העם – הוא הגיבור הראשי!
אך כיצד ניתן להחזיק מעמד זמן כה ממושך, בלי לאבד תקוה, גם בשעה שאין רואים אור בקצה המנהרה וגם הזעקות כלפי שמים נתקלות לכאורה ב'שתיקה גדולה מלמעלה'?
דומה שבתקופה קשה זו יש למקד את הכוחות במאבק הישרדות נחוש ועיקש התובע מכל השותפים בו לא להישבר ולא להתייאש.
זוהי הרוח הנושבת מפרשתנו המתארת את תקופת השעבוד ללא דרמות גדולות וללא מנהיגים דגולים מורמים מעם, עד שאפילו הוריו של משה – עמרם ויוכבד – מכונים כאן "איש מבית לוי" ואשה "בת לוי" בלא לנקוב בשמם.
יפה מציינת נחמה ליבוביץ בספרה 'עיונים בפרשת השבוע':
"תמונת ישראל בפרק זה הינה תמונה קודרת של המון אפור... ללא דמויות אינדיבידואליות, המון סובל ומדוכא ללא גיבורים".
אך מן הראוי להוסיף על דבריה של נחמה:
אמנם אין כאן גיבור אינדיבידואלי, ואף משה רבנו מושיען של ישראל עדיין לא הופיע, אבל בהוויה אנונימית זו הגיבור האמיתי הוא העם עצמו החוגר את שארית כוחותיו במאבק הישרדות הרואי המתעצם והולך: "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ".
המחשה לרוח זו הפועמת בעם שם המדרש בפיה של מרים הנביאה, אשר לדברי חז"ל היתה ה'שדכנית' לנישואים השניים של הוריה:
"עמרם ראש הסנהדרין היה וכיון שגזר פרעה ואמר:
כל הבן הילוד היאורה תשליכונו, אמר עמרם: ולריק ישראל מולידים?
מיד הוציא את יוכבד ופירש עצמו מתשמיש המיטה. עמדו כל ישראל וגרשו את נשותיהם.
אמרה לו בתו: אבא גזירתך קשה משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה – על הזכרים ועל הנקבות.
פרעה – רשע הוא, גזירתו ספק מתקיימת ספק אינה מתקיימת אבל את צדיק וגזירתך מתקיימת.
עמד עמרם והחזיר אשתו, עמדו כל ישראל והחזירו נשותיהם.
ומוסיף המדרש (שם כ"ג): " 'ויקח את בת לוי' – החזיר לו נאמר אלא 'ויקח' – שעשה בה ליקוחין. הושיבה באפריון ומרים ואהרון מרקדים לפניהם, ומלאכי השרת – אומרים: אם הבנים שמחה".
שוו בנפשכם מעמד מופלא זה:
בתוך ה'גטו' היהודי בארץ גושן, בעיצומם של הגלות והשעבוד, רוקדים שני ילדים קטנים בחתונת הוריהם לקול צלילי המלאכים השרים "אם הבנים שמחה"... וכל זאת בשעה שהאם השמחה הזאת תאלץ עד מעט קט להצפין את בנה שיוולד ולהשיטו בתיבת גומא על פני היאור.
איזה אומץ לב נדרש לכך ואיזו אופטימיות חסרת תקנה...
"אנחנו נבלה אותם"
אף כאן צפה ועולה השוואה מסמרת שיער, בין מאבק ההישרדות במצרים לבין מאבק ההישרדות מול החיה הנאצית שבא לידי ביטוי ברבבות מעשים קטנים וגדולים מתוך תעצומות נפש לאין שיעור.
במסגרת זו נביא רק סיפור קטן אחד מתוך הספר "אני מאמין" – שאין כמוהו להמחשת נקודה זו:
מספר ר' משה פראגר:
כשהגיע הצורר גלובוצניץ ללובלין פקד על ראש היודנראט להזעיק את כל היהודים למפקד כללי.
בשעה היעודה כאשר הצטופף המון יהודי נבהל ונפחד מאימת הקלגסים הנאצים, השמיע לפתע הצורר פקודה מוזרה שכל היהודים יפצחו לפניו בשיר חסידי עליז ושמח.
מישהו החל לשיר את הנעימה החסידית הנוגעת ללב:
'הבה נתפייסה אבינו שבשמים', אבל השיר לא הלהיב את ההמון הנפחד וגלובוצניץ צווה על קלגסיו להכות ביהודים המסרבים למלא את רצונו.
והנה פרץ קול אלמוני מתוך ההמון והחל לשיר:
אנחנו נבלה אותם – אבינו שבשמים'. ובין רגע נקלט השיר ע"י ההמון כולו והוא יצא בריקוד סוער לעיני הצוררים עד שגלובוצניץ נשאר אובד עצות וצרח: להפסיק מיד!"
'אנו נבלה אותם' זו היתה סיסמת המאבק של ההולכים למחנות ההשמדה, זו היתה נקמתם ונחמתם, ומתוך כל יסורי התופת – זכו להגשימה.
. . .
כל דימוי והשוואה בין דבר לדבר ובין הימים ההם לזמן הזה, מחייב זהירות מרובה לבל יתפסו אותו באופן שטחי אנשים חסרי דעת ויסבירו שכוונתך להשוות בין הדברים באופן טוטאלי, על כל פרטיהם ודקדוקיהם.
אנשים כגון אלה, שמעולם לא הכירו את העקרון הלוגי הפשוט "דון מינה ואוקי באתרא" (היינו: למד את העקרון מן המקור אך יישם אותו תוך שינוי והתאמה למציאות הנידונה) עלולים דרך משל לקרוא 'נאצי' לחייל יהודי הפוגע בהם, או מאידך גיסא לזעוק עליך חמס: איך אתה מעיז לדמות בכלל את תקופתנו לגלות מצרים או לשואה בלי להתייחס כלל לנקודה הפנימית אותה ביקשת להשוות.
ובכן אני מקדים ואומר: להבדיל אלף אלפי הבדלות!
עלינו ליטול את כוחות הנפש שנדרשו למאבק ההישרדות בימים ההם, וליישמו בדרך הנאותה במאבק על עתיד ההתיישבות היהודית ביהודה ובשומרון בזמן הזה.
במרוצת שנות ההתיישבות ביש"ע ידענו מאבקים קשים מבית ומחוץ ועמדנו בגבורה מול הטרור והאינתיפאדה שבקשו להשמיד בדם ואש את בית חיינו.
אך עתה עומדים אנו בפני מערכה קשה מכל, נוכח התוכניות הפוליטיות הקוראות בגלוי לעקור את מרבית הישובים ביהודה ושומרון ולגרש את יושביהם מביתם ואדמתם.
כעמוד ברזל – להתברזל!
עוד לא החל להגליד הפצע שנפתח בקיץ האחרון, עם פינוי ישובי גוש קטיף וצפון השומרון, וכבר מבקשים להכות אותנו שוב עד זוב דם ולהוסיף פצע על פצע.
אך מהיכן ניטול את הכוח להמשיך בשגרת חיי יום יום ולהוסיף ללכת קדימה (באמת) בלי להישחק ובלי להישבר, מהיכן ניטול את הכוח לשתול עוד עץ, לבנות עוד בית ולא פחות מכך לשיר ולרקוד ולשמוח...
במסגרת זו לא נעסוק במשימות הפוליטיות הניצבות לפנינו ואף לא נרחיב דברים במשימת הקודש העומדת לפנינו – לקרב לבבות ולדבר פנים אל פנים מבית לבית.
אבל כן נדגיש נקודה אחת אותה למדנו מפרשת השבוע:
ולא נבוש להעלות על נס את מאבק ההישרדות ללא פשרות וויתורים.
אכן המאבק כנגד עקירת הישובים אינו מאבק כנגד אויבים אלא כנגד אחים טועים והבחנה חדה זו קובעת את אופי המאבק ואת 'הקוים האדומים' שאותם אסור לחצות בכל מקרה ובכל תנאי.
אבל בעומק נשמתנו עלינו לעמוד כצוק סלע איתן נוכח כל המבקשים לגרשנו מביתנו וכעמוד ברזל – להתברזל!
במבחן ההישרדות הזה נעמוד בכבוד ובעזרת ה' ננצח!
אנחנו לא נבלה את אחינו כי עצמנו בשרנו הם אבל נעשה כל אשר לאל ידינו לבלות את הרוח הרעה המבעתת אותם ומביאה אותם לעקור בנים מגבולם.
ומול כל הלוחשים דברי שנאה ובלע מפחד "פן ירבה"
עוד תשמע בת קול מבשרת ואומרת:
"אתם אמרתם 'פן ירבה' ואני אומרת: 'כן ירבה' "!
חנן פורת
הִתְבַּרְזֵל
שׁוּב בָּאוֹרְבִים כָּל שׂוֹטֵן וְנוֹכֵל,
הֵם נוֹשְׁפִים כַּנָּחָשׁ וְאַרְסָם מְחַלְחֵל
כִּי אֶדְרֹשׁ הַר-צִיּוֹן וּסְלָעָיו אֶתְנַחֵל.
וְאִם גַּם נוֹתַרְתִּי בָּדָד, עַם-מְעַט,
נֶגֶד פְּנֵי צוֹרְרַי אַרְעִים וְאֶשְׁעַט, -
אֲרִי-עֹז יְזַנֵּק מִן הַלֵּב כְּלַבַּת
זֶה דַם-לוֹחֲמִים בִּי נִצָּת וְנוֹזֵל,
בֵּיתִי לֹא יֻפְקַר לְיוֹם שֹׁד וְגָזֶל, -
אֲנִי קָם לְקוֹל הַקּוֹרֵא: "הִתְבַּרְזֵל"!
אברהם ברוידס
