בא דבר אל פרעה מלך מצרים וכו'. במדרש (תנחומא וארא ב') המשל אומר מן שטיא לית הניא אלא מן קצייא. ביאר המדרש דהנה פרעה לא שמע אל משה וגם בישראל כתיב ולא שמעו וכו', וזהו מן שטיא לית הניא היינו אילן טוב הנקרא שיטים ואין יכולין לעשות ממנו כלום ולית הניא מיניה, רק מן קציא היינו מן אילן שהוא מלא קוצים מזה ניכר היתרון של אילן השיטים, כי הקוץ הוא יכאיב והשיטים אף שאין יכולין לעשות ממנו כלום, מ"מ אינו מכאיב ואינו מזיק כלום, כך החילוק אף שישראל ג"כ לא שמעו אליו, לא היה רק מקוצר רוח אבל אח"כ ישמעו אליו, ופרעה חירף וגידף וממנו יוכר יתרון בני ישראל.
“Go, speak unto Pharaoh, king of Egypt,” (Shemot, 6:11)
It is written in the Midrash (Tanchuma, Vaeira, 2), “The saying goes, there is no profit in acacia wood, only in thorns.” What could this enigmatic saying mean? Pharaoh did not listen to Moshe, nor did the children of Israel, as the verse says, “they did not listen …” The children of Israel are the acacia. Saying “there is no profit in acacia wood,” is as if to say, though Israel is like a good tree with strong roots, the real profit is in the thorny tree, Pharaoh’s oppression. Before the slavery was harsh, Israel did not listen to Moshe. Pharaoh’s insolence and obstinacy served to cause Israel to listen to Moshe, and from this we can recognize the advantage of Pharaoh over the children of Israel.
ענין השבע מכות שבסדר הזה. הם נגד פסוק (משלי ו' ,ט"ז) שש הנה שנא ה' ושבע תועבות נפשו. [וזאת תדע שכל העונשין שיש בעולם אפילו אצל העכו"ם כגון שלפעמים משפילים שר אחד ונותנים ממשלה לאחד הכל הוא מהמידות הרעות הנזכרים בפסוק שש הנה שנא ה' וגו'. תשלום.] רק שלמה חשב לסדר העוונות, לפיכך סדר תחילה עון קל ואח"כ החמור, וכאן כשנענשו מצרים על כל העוונות הללו שהיו משוקעים בלבם נענשו תחילה על החמור. מכת דם הוא נגד משלח מדנים בין אחים, כי עיקר ההרחקה מהש"י הוא מדת הכעס, כי אף שהתאוה ג"כ מרוחקת מהש"י, אך עוד יוכל להמצא בה טוב אבל מדת כעס הוא ביותר מרוחק מהש"י. ונגד יפיח כזבים עד שקר היה מכת צפרדע, כי המצרים היו מפיחים כזבים על ישראל שלשון יפיח הוא, שכל דבר קטן היו מפיחים ומגדילים אותו, כי בישראל הדין הוא אף כשאחד רואה בחבירו שחטא ואין עדים בדבר רק הוא לבדו ראה, אסור לו להגיד כי האי מעשה דטוביה חטא (פסחים קי"ג:), והוא מפני כשאין עדים בדבר אז ראיה כי הש"י לא ירצה בפרסום החטא ורוצה להסתיר אותו בעוה"ז ולפיכך אסור לפרסמו, אבל הם היו מפרסמים מאוד לכן בא עליהם מכת צפרדעים שהם ג"כ מקרקרים והומים ולא היו המצרים יכולין להשמיע את קולם. ונגד רגלים ממהרות לרוץ לרעה היה מכת כנים, כי אצל ישראל נאמר (ישעיה א',כ"א) צדק ילין בה, היינו שהיו מלינים את הדין אף בדבר שהיו יודעים שהדין עמהם, אעפ"כ לא היו ממהרים מפני שהיו רוצים לצדד ולמצוא עוד זכות, והמצרים היו להיפך שהיו ממהרים לצער לישראל אך הש"י בחמלתו שמרם ולא פעלו כלום אף במהירתם, ונגד זה היה מכת כנים כי בבריאה קטנה נמצא ג"כ מהירות התנועה, אך מה יפעול עם כל מהירתו הלא קטן הוא. ונגד לב חורש מחשבות און, היה מכת ערוב, לפי שהיו מחשבים עצות להרע לישראל, ע"כ היה מכת ערוב ערבוב של חיות רעות נגד ערבוב של מחשבות רעות שהיה במחשבתם, ולזה נאמר במכת ערוב והפלתי וכו' לבלתי היות שם ערוב, היינו שהש"י יברר אשר לא נמצא בישראל שום ערבוב במחשבתם. ונגד ידים שופכות דם נקי היה מכת דבר. ונגד לשון שקר היא מכת שחין, לאשר העיזו פניהם בדברי שקר, לכן נתביישו כמ"ש ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה. ונגד עינים רמות, היינו שהיו מתגאים בעצמם שיש להם השפעות כל טוב הראה להם מכת ברד, כי עיקר ההשפעה בעוה"ז הוא גשם ראו איך הגשם שבא מצדכם הוא ברד, ולזה היה מכה זו ע"י משה רבינו ע"ה כמ"ש נטה את ידך כי מרע"ה היה מבורר במדה הזאת כמ"ש (במדבר י"ב,ג') והאיש משה עניו וכו'.
The seven plagues in this week’s Parsha correspond to the verse (Mishlei, 6:16), “these six does God hate, and seven are an abomination to His soul.” King Shlomo’s intention was to make an order of the sins, so therefore he started with small sins, and then afterwards the serious ones. Yet here, when the Egyptians were punished for all these sins saturated into their hearts, they were first punished for the serious ones. The plague of blood corresponded to “spreading discord among brothers,” as the attribute that does the most to keep us far from God is anger. Lust may bring you away from God, but anger brings you away the farthest. “A false witness who ‘blows’ lies” was the plague of frogs, for the Egyptians would devise all kinds of lies about Israel, and the term “blows lies” means that they would take a small matter and blow it up into a great one. In Israel, the law is that if you see another sinning, and there are no other witnesses, it is forbidden for you to tell, as in the incident of Tuvia sinning (Pesachim, 113b).
When there are no witnesses in a case, it is proof that God does not want to publicize the sin but rather hide it in this world. Therefore it is forbidden to publicize it. Yet the Egyptians would publicize everything, so the plague of frogs came upon them who also would croak and howl so loudly that the Egyptians could not hear their own voices. The plague of lice corresponds to “legs hastening to do evil.’ With Israel it is said (Yesahya, 1:21), “righteousness lodges in it.” This means that they would delay the judgment, not carrying it out immediately. Even when they knew that the judgment was correct, still they would put it aside overnight (“lodges”) as perhaps someone would come forth with evidence for acquittal.
The Egyptians acted in the opposite way. They would race with each other to harm Israel, yet God in His mercy guarded them and even those who raced to hurt them could not. The plague of lice corresponded to this, small creatures who make rapid movements, yet with all their rapidity they effect very little. “A heart which devises evil imaginations” was the plague of wild beasts, since they would devise plans to harm Israel, so the plague of wild beasts was a mixture of different beasts like the mixture of all their evil plans. This is why it says, “and I will divide the land of Goshen … and there will be no wild beasts there” God will make it clear that among Israel there is no mixture of evil thoughts.
The plague of pestilence corresponds to “hands shedding clean blood.” The plague of boils corresponds to “a lying tongue,” in that they had the impunity to spread lies, so therefore they were shamed, as it said, “the magicians of Egypt could not stand before Moshe.” With “arrogant eyes” they boasted of what a good influence they were, and they got hail. Rain is the paradigm of good influence in the world, but all that came to arrogant Egypt was hail. Therefore it was Moshe Rabeynu’s very action that brought about the hail as he was clean from arrogance, as it is written (Bamidbar, 12:3), “and the humility of the man Moshe was greater than all other men …”.
