במוצ"ש תפס אותי חבר טוב שמחנך כיתות ז' ואמר לי שיש לו משהו שיתכן ויעניין אותי.
"יש לי תלמיד שגר בשכונת רחביה בירושלים ועשה בר מצווה. התלמיד הזה בן הראשונים לערוך בר מצווה בשכבה. המשפחה שלו מבוססת היטב. כל הכיתה ציפתה להזמנה לבר מצווה שלו כי כולם כבר מכירים את הסוד הכי גלוי וידוע:
ככל הנראה המשפחה שלו תשקיע הרבה משאבים בבר מצווה הזו ויפנק את החבר'ה כמו שצריך.
אלא שלתדהמת כולם ולאכזבת חלק מהחברים, התלמיד הזה עשה את מסיבת בר המצווה לחברים שלו באולם בית הכנסת שהוא הרבה יותר צנוע וקטן ממה שחשבו שהוא יעשה.
כשגעתי לאולם וראיתי את הפשטות" מספר לי חבר שלי: "הרגשתי שאני חייב לגשת לאבא שלו ולהגיד לו שזה כל כך ראוי בעיניי שהוא ורעייתו החליטו לערוך אירוע צנוע בגלל שיש אחריהם עוד תלמידים ומן הסתם לא כולם היו מסוגלים לעמוד ברף שהוא היה יכול להציב אילו היה עושה באמת אירוע יוקרתי כמו שכולם ציפו שהוא יעשה בהתאם ליכולות הפיננסיות שלו"
חבר שלי הפסיק רגע ואמר לי:
"אבא שלו הסתכל עליי וענה לי: האמת שלא כל כך חשבנו על זה. הסיבה שעשינו משהו צנוע היא בגלל שהילד שלנו אמר לנו שכל עוד יש חטופים שסובלים במנהרות החמאס, הוא מרגיש שהוא פשוט לא מסוגל לעשות משהו מפואר מידי. זה נראה לו כל כך לא שייך והזוי. אתה קולט?" התלהב חבר שלי:
"נער בכיתה ז' עם מודעות כל כך אצילית...איפה יש עוד דברים כאלו?".
*
בכנות, מאז השיחה איתו אני לא רגוע וחושב על התלמיד הזה שלו, שבמעשה אחד הציב לכולנו, לכל המבוגרים שמסביבו מראה נוקבת ששואלת ומטיחה בנו: 'ומה אתכם?' 'מה אתם עושים בשביל החטופים?'.
בסוף התפילה בנחלים ניגש אליי נער שאינני מכיר ושאל אותי אם הוא יוכל לשאול אותי שאלה אחת שמפריעה לו:
"למה אנחנו אומרים שהעולם שתק בשואה ושזה מאוד מפריעה לנו למרות שהיהודים לא היו אחים שלו, אם אנחנו שותקים כשאחים שלנו נמקים במנהרות החמאס?".
הסתכלתי עליו ובמשך כמה שניות חיפשתי תשובה עד שהחלטתי שמגיע לנער הזה משהו אמיתי יותר מעוד חירטוט מלא בביטחון.
לא יודע מה אתכם, אבל מעבר לאמירת כמה פרקי תהילים אני לא באמת עושה כלום בשביל האחים שלי שם, במנהרות:
לא הלכתי לחסום את איילון (לא נכנס עכשיו לסוגיה אם זה בכלל מוסרי או לא לעכב נהגים אחרים).
לא זכור לי ששינתי ממנהגי לאות סולידריות חברתית
והאמת שכל האכפתיות שלי לגבי מצבם של החטופים נעה בין החלפת תמונת הפרופיל בפייסבוק לילדי משפחת ביבס, תפילה עליהם שלוש פעמים ביום וכאמור כמה מלמולי תהילים.
משהו מעבר לזה? אני ממש ממש רוצה ומתפלל שירדן ואריאל ביבס יחזרו עם יתר החטופים אבל מעבר לזה אני כבר פחות שם ועסוק כבר ביומיום השוטף, למי יש זמן בכלל להתעסק עם מנהרות וחטופים?
וחשבתי על יום העצמאות שעבר ועל הסטייקים ועל הניסים ועל האש והכל התערבב לי ביחד כי הרבה מעבר לעניין הפוליטי והצבאי של עד הניצחון המוחלט או שחרור החטופים, יש כאן את העניין הכל כך פשוט וכואב של טבע האדם והשכחה והסיפור שכולנו מנסים להכחיש ולהדחיק ביום יום. הסיפור שלוחש לנו, שבנסיבות אחרות, החטופים האלו היו יכולים להיות גם אנחנו ואז בתוך הגיהינום של מנהרות החמאס עם ריח הטחב, היינו חושבים על הזמן:
מעניין אם האנשים שם למעלה עוד זוכרים אותנו? והיינו מנחמים את עצמנו וחושבים שבטח שכן. הם חייבים לזכור. אנחנו אחים שלהם. אנחנו יהודים. יהודים זוכרים.
אם הם לא יזכרו אז מי כן?
