הוא ניגש אליי בן מנחה לערבית בשטיבלעך בקטמון. חבר מהישיבה התיכונית: "נו מה", אמרתי לו: "החופש הגיע הא?" הוא גלגל עיניים ופלט לי בייאוש:
"כן אחי, מה אפשר לעשות? אתה יודע מה אומרים: יש שלושה דברים שאי אפשר לברוח מהם: מלאך המוות. מס הכנסה והחופש הגדול".
"עד כדי כך?", שאלתי אותו, "כן, עד כדי כך".
"מה קרה? למה זה כל כך מפריע לך?", לא הבנתי מה בדיוק יושב עליו. תבין, אני מתכנת בחברת הייטק ועובד מהבית. הילד שלי לומר בבית ספר של החמ"ד בכיתה ו'. תפילה כל בוקר.
עד עכשיו לא הייתה עם זה שום בעיה. הוא נוסע לבית הספר ואני נשאר במרחב המוגן והנוח של הבית, מנהל את החיים שלי כמו שאני רוצה. ומה עכשיו הולך להיות?
הוא יסתכל עליי וישאל אותי: אבא, למה אתה לא הולך לתפילה במניין ואתה שולח אותי לחינוך דתי? מה בדיוק אני אמור לענות לו?
או שאולי אני אמור ללכת בכל זאת למניין ולעשות כאילו רק בשביל החינוך? על מי אני עובד? ואולי אני כבר לא באמת מאמין בערכים האלו כמו שההורים שלי רצו שאני אאמין והגיע הזמן באמת שאחשוב מחדש אלו ערכים אני רוצה להעביר לילד שלי?".
הסתכלתי עליו והאמת שהוא נראה לי קצת אבוד. הזדהתי איתו ואמרתי לו: "וואלה יש משהו אחי, נראה באמת כמו חתיכת כאב ראש כל הסיפור הזה".
"חכה", המשיך: "לא סיימתי. ומה עם הסיגריות שאני מידי פעם מעשן? ומה עם כל מיני תוכניות שאני רואה בבית ולא תמיד מתאימות לו? להפסיק לראות? שוב, להעמיד פנים? אתה יודע שפעם אחת המחנך של הבן שלי הוציא אותו מהתפילה ודיווח לי. איך שהוא הגיע לבית נתתי לו חתיכת שיחת מוסר על התפילה ועד כמה שהוא חייב לקחת אותה ברצינות.
ועכשיו שהוא יראה אותי, מה הוא בדיוק אמור לחשוב עליי? על אבא שלו? שאני איזה ליצן? או אולי בן אדם צבוע שלא סגור על עצמו?". "אז מה אתה מתכוון לעשות שאלתי?".
"מה אני מתכוון לעשות? למצוא לו קייטנה גם באוגוסט תעלה ככמה שתעלה, העיקר שלא ייכנס לי לתוך המרחב המוגן והנוח שלי ויראה אותי באמת". מבט על השעון הראה לי שאני חייב לעוף משם. "תגיד" שאלתי אותו: "לא יותר פשוט לעצור רגע ולעשות עם עצמך בירור אמיתי איפה אתה עומד מבחינת החינוך של הילדים שלך ובהתאם לכך לחשב מסלול מחדש?".
הוא הביט בי ולא הבין לאן אני חותר: "למה אתה מתכוון?", הוא שאל.
"לא יודע", עניתי לו. "יכול להיות שעד שאנחנו שמים את הפוקוס על הילדים שלנו, אולי כדאי שנשים אותו גם על עצמנו? לא יודע מה איתך, אבל לפחות החוויה שלי עם עצמי זה שהחיים כבר מזמן הולכים על אוטומט בריטואל קבוע: תפילה. עבודה. קצת זמן עם הילדים. חוזר חלילה. שבת. וכו. אין באמת התבוננות. אין באמת התווית דרך. כאילו כל הפעולות שלנו בניחוח של ללכת כי כולם הולכים. איך אפשר באמת לחנך בצורה כזו כשאנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים מעצמנו?".
"יודע מה", ענה לי ולקח נשימה עמוקה: "נשמע מעניין מה שאמרת. דחיתי ודחיתי אבל אולי באמת הגיע הזמן שאתחיל לברר לעצמי איפה כל העניין הזה תופס אותי".
נתתי לו צ'פחה חברית ואמרתי לו: "אח שלי, לך תדע, אולי בכל זאת יצא לך משהו מעניין מהחופש הזה".
"יודע מה", אמר לי בחיוך: "העלית נקודה מעניינת. אולי באמת הכול יצא לטובה".
