Baron Abraham Edmond Benjamin James de Rothschild was born on August 19, 1845, in the Paris suburb of Boulogne-Billancourt, Hauts-de-Seine, the third son of James (Ya’akov) and Betty (Batya) Rothschild, who headed the Paris branch of the Rothschild banking dynasty. Edmond received a traditional Jewish education in addition to his general, universalist schooling. He was taken to Switzerland as a child after his father, a senator in France, had refused to vote for the pro-Nazi Vichy regime led by Marshal Philippe Petain in World War II and had been declared a non-citizen.
In 1868, at the age of 23, he joined the family business.
In 1877, he married his cousin Adelheid von Rothschild of Naples, the daughter of Wilhelm Carl von Rothschild, one of the Rothschild banking family of Naples, with whom he had three children: James Armand Edmond, Maurice Edmond Karl and Miriam Caroline Alexandrine.
Edmond became a leading proponent of the Zionist movement, promoting industrialization and economic development in Palestine. When he first became involved, the first Jewish communities established in Eretz Israel by the Hovevei Zion movement were in a state of financial collapse. The Baron was asked for urgent assistance and he agreed to fund all the expenses of the colonies Rishon Le-Zion, Zichron Ya’akov, and Rosh Pina.
In 1883, he founded a Jewish settlement adjoining Aqir, which he named Mazkeret Batya (“Memorial [to] Batya”), in honor of his mother. In 1894, he bought a large tract of land for Jewish settlement in the Golan.
Under the supervision of his administrators in Ottoman Palestine, farm colonies and vineyards were established, and two major wineries were opened in Rishon Le-Zion and Zikhron Ya’akov. Rothschild funded a glass factory that would supply bottles for his wineries. In Paris Rothschild met the future mayor of Tel Aviv, Meir Dizengoff, and chose him to launch and manage the new factory called Mizaga in Tantura in 1892. Mizaga was the first Jewish-owned factory in Ottoman Palestine.
At the time, the land had swamps with mosquitos that carried malaria. Rothschild paid to drain the swamps and for clinics to care for malaria victims. He also encouraged the pioneers to maintain their attachment to Judaism. “Religious yearning is a principle among Jews,” he told them. “Only a sense of religion can unite all parts of the people… You were the first to show the way of agriculture to those who will follow you. It is your obligation to show them the way of the Jewish heart.”
He also established synagogues and schools that encouraged the use of Hebrew. “I have heard many French poems in France,” he said. “Here [in the Land of Israel] I will be delighted to hear Hebrew poetry.”
In 1924, he established the Palestine Jewish Colonization Association (PICA), which acquired more than 125,000 acres of land in Palestine. Forty-four communities, including kibbutzim, moshavim and moshavot, were established and financed by the Baron and his descendants. Edmond also sent European agricultural experts to assist them. In 1929, he was appointed Honorary Chairman of the Jewish Agency for Israel.
According to historian Albert M. Hyamson, “Rothschild recognized that the overriding interest of the Jews of Palestine was the confidence and the friendship of their Arab neighbors. The interests of the Arab cultivators of the land he bought were never overlooked, but by development he made this land capable of maintaining a population ten times its former size.” In a 1934 letter to the League of Nations he wrote, “the struggle to put an end to the Wandering Jew, could not have as its result, the creation of the Wandering Arab.”
----
כשאנו חודרים לעומק הפנימי של הנשמה, רק אז רואים אנו את גדולתה של נשמת ישראל. ישנן שתי דרכי היכר: אבידה מוחזרת לבעליה, או על ידי סימנים, או על ידי טביעת עין. ההכרה שעל ידי סימנים מובהקים היא מדאורייתא, אולם ביחס לסימנים רגילים, יש כבר סברא בגמרא, שההכרה שעל ידי טביעת עין היא עדיפה מסימנים (עי' בבא מציעא י"ט, א). כי אם אמנם לגבי אחרים סימנים עדיפים, שהרי זוהי הכרה שאפשר לבארה ולהצביע עליה באצבע, הנה לעומת זה לגבי הכרת האדם עצמו, אפשר שטביעת העין תהיה מבוררת לו הרבה יותר מסימנים (ומשום כך העלה שם רבה בר בר חנה בדעתו, שהואיל והוא צורבא מרבנן שנאמנותו שלמה, העדיפו להחזיר לו אבידתו על יסוד טביעת עינו יותר מאשר על יסוד הסימן). דרכי היכר אלו מתיחסות גם לגבי הכרתה הפנימית של נשמה גדולה. יש שמכירים אותה, שעומדים על טיבה, על פי עובדות, על פי מופתים מוחשים, על פי סימני מעשים. ויש אשר החוש הבריא של היחידים או של הכלל מבחין בגדלותה, על פי טביעת עין, על פי הרגשה כוללת. השברון והצער המקיף את האומה, על פטירתו של הנדיב הידוע אות הוא להכרה הפנימית שעל פיה הכירה אותו. ההכרה של האומה איננה נובעת רק מן היחס לעשירותו, לנדיבותו, ואף לא רק לפעולותיו הכלליות, ואפילו הארצישראליות, אלא הכרה הבאה מתוך ההרגשה העמוקה שכאן היה לפניה, עמד לפני השליח של ההשגחה העליונה.
When we delve into the depths of the soul, only then do we see the greatness of the soul of Israel. There are two ways to identify something: either by returning the lost item to its owner, or by signs, or by visual identification. The recognition by distinctive marks is from the Torah, but regarding ordinary marks, there is already an opinion in the Gemara that recognition by eyesight is preferable to recognition by marks (see Bava Metzia 19a). For if, indeed, for others, signs are preferable, since this is a recognition that can be clarified and pointed out with a finger, then, on the other hand, regarding a person's own recognition, the eye's impression might be much clearer to him than signs (and for this reason, Rabbah bar Bar Channah said that since he was a Torah scholar whose trustworthiness was complete, maybe they preferred to return his lost property to him based on the eye's impression rather than on the basis of a sign). These ways of knowing also apply to the inner recognition of a great soul. Some know her, understand her nature, based on facts, tangible signs, or signs of deeds. And there are those where a healthy sense, whether of individuals or the general public, perceives its greatness, based on a keen eye or an overall feeling. The heartbreak and sorrow engulfing the nation over the passing of the renowned philanthropist is a testament to the inner recognition by which he was known. The nation's recognition does not stem solely from its attitude toward his wealth, his generosity, nor even just his general, and even Zionist, actions, but from a deep-seated feeling that before the nation stood the emissary of Divine Providence.
"וישלח ד' את ירובעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל" (שמואל א' יב, יא) שמואל הנביא מדבר על עצמו, כאילו היה מזכיר שמו של מישהו אחר. תפלת חנה היתה "ונתת לאמתך זרע אנשים" ואמרו לנו חז"ל: "זרע שמושח שני אנשים, ומאן אינון שאול ודוד" (ברכות ל"א, ב). שני אנשים מלכים אלו, האחד נמשך בפך "ויקח שמואל את פך השמן ויצק על ראשו" (שמואל א', י', א) והאחד נמשך בקרן "ויקח שמואל את קרן השמן וימשח אותו בקרב אחיו" (שמואל א, ט"ז יג) ואמרו חז"ל: "דוד ושלמה שנמשחו בקרן נמשכה מלכותן, שאול ויהוא שנמשחו בפך לא נמשכה מלכותן" (מגילה י"ד, א). מלכות הפך היתה ארעית, זמנית, ואילו מלכות הקרן היתה מלכות קבועה נצחית.
"And Hashem sent Yerubbaal, and Bedan, and Yiftach, and Shmuel" (1 Shmuel 12:11). The prophet Shmuel is speaking about himself, as if he were mentioning someone else's name. Chanah's prayer was, "Give unto your handmaid seed of men," and the Sages told us: "Seed that anoints two men, and who are they? Shaul and David" (Berachos 31b). These two kings were anointed, one with a flask: "Then Shmuel took the flask of oil and poured it on his head" (1 Samuel 10:1), and the other with a horn: "Then Shmuel took the horn of oil and anointed him in the midst of his brothers" (1 Samuel 16:13). The Sages said: "David and Shlomo, who were anointed with a horn, their kingdom lasted, while Shaul and Yehu, who were anointed with a flask, their kingdom did not last" (Megillah 14a). The kingdom of the flask was temporary, while the kingdom of the horn was a permanent, eternal kingdom.
שאול מסמל את תוכן הדאגות הזמניות של הכלל, ואילו "דוד מלך ישראל חי וקיים", דוד מסמל את תוכן חייה וקיומה הנצחי של האומה. את שתי הבחינות בקשה חנה בשביל שמואל. ואדם שיש בו שתי הבחינות הללו, אף הוא עצמו איננו מכיר את עצמו. זוהי נשמה עמוקה ביותר, שאנחנו רק יכולים להגיד עליה, שהקב"ה עשה אותה, כמו שאמר שם שמואל על משה ואהרן "ד' אשר עשה את משה ואת אהרן" (שמואל א' י"ב, ו), ושאחרת אין היא נתפסת בהכרה, אף לא בהכרת עצמה. אדם אשר כוונה עליונה מדריכה את פנימיותו, הוא לא רק פועל אלא גם נפעל, נפעל מעל להרגשתו ואפשר שהנפש עצמה איננה יכולה להקיף את גודל השליחות שלה. לבוא לעזרת אנשים ואפילו רבים הם, זוהי בבחי' מלכות זמנית ארעית, אבל לבוא לעזרת העם כולו, להחלץ לבנין הארץ, למעשים מקיפים ומפעלים גדולים שמתוכם ועל ידם תבוא גאולת העם כולו זהו גילוי של בחינת המלכות הקבועה, של המלכות לדורות. המלחמה העולמית הגדולה תוצאתה היא: החזרת ארץ ישראל לעם ישראל. אולם אילולא הוא, אלמלא מפעלו של הנדיב הידוע, של הברון רוטשילד ז"ל, לא היתה האפשרות הזאת קיימת. לא היו לנו עובדות ממשיות מספיקות בכדי לבסס עליהן את תביעתנו המדינית. למרות היות הנדיב הידוע, רחוק ממקומות הריכוז הגדולים של העם היהודי למרות שלא הכיר את צרכי האומה מקרוב על פי סימנים, הרי היתה לו טביעת עין רוחנית, הוא תפס את צרכי כלל ישראל מתוך ראיה פנימית. ומכיון שעיקרה של אישיותו באה מתוך ההכרה של טביעת העין, הרי גם עם ישראל הכיר את אישיותו לא רק בסימניה החיצוניים אלא גם בטביעת עין פנימית, בהרגשה רוחנית. ומכאן עומק הצער על העדרה של האישיות הכבירה הזאת.
דברי מרז הרב זצ"ל ליום ה"שלושים" על "הנדיב הידוע" הברון בנימין רוטשילד ז"ל, בישיבת "מרכז הרב" בירושלים ת"ו. כסלו תרצ"ה. נרשם ע"י הרב משה צבי נריה (ההד, כסלו, תרצ"ה)
Shaul symbolizes the content of the general public's temporary concerns, while "David, King of Israel, lives and endures." David symbolizes the content of the nation's eternal life and existence. Chanah requested both aspects for Shmuel. And a person who has both of these aspects does not even know himself. This is the deepest soul, about which we can only say that the Holy One, blessed be He, created it, just as Shmuel said there about Moshe and Aharon, "Hashem who made Moshe and Aharon" (1 Samuel 12:6), and that it cannot be grasped by consciousness, not even by its own consciousness. A person whose inner being is guided by a higher purpose is not only an actor but also acted upon, acted upon beyond their feelings, and it is possible that the soul itself cannot comprehend the magnitude of its mission. To come to the aid of people, even many of them, is a temporary and fleeting form of kingship. But to come to the aid of the entire nation, to contribute to the building of the land, to undertake comprehensive actions and great projects from which and through which the redemption of the entire nation will come, is a revelation of the permanent kingship, of the kingship for generations. The result of the World War is: the return of the Land of Israel to the Jewish people. However, if it weren't for him, if it weren't for the work of the well-known philanthropist, the late Baron Rothschild, this possibility would not have existed. We didn't have enough concrete facts [i.e. a material basis] to base our political claim on. Despite being known as a generous person, far from the major population centers of the Jewish people, and despite not knowing the needs of the nation intimately, based on signs, he possessed spiritual insight and grasped the needs of the entire Jewish people through inner vision. And since the core of his personality comes from the recognition of his keen eye, the people of Israel also knew his personality not only by its external signs but also by an inner keenness of sight, by a spiritual feeling. And from this comes the depth of sorrow over the absence of this great personality.
Words of Rabbi Kook, of blessed memory, on the 30th day after the passing of the "well-known philanthropist," Baron Benjamin Rothschild, of blessed memory, at the "Merkaz HaRav" Yeshiva in Jerusalem, may it be rebuilt and established. Kislev 1935. Recorded by Rabbi Moshe Tzvi Neriah (Ha-heid, Kislev, 5695)
