ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. במדרש (בראשית רבה פרשה ס"ח, א') שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי, אשא עיני אל ההורים למלפני ולמעבדני וכו' חזר ואמר מה אנא מוביד סברי מן בריה לית אנא מוביד סברי מן בריה ח"ו אלא עזרי מעם ה'. הענין בזה כשיצא יעקב מבאר שבע ולא היה לו לחם לאכול ולא שום דבר והוצרך לילך אל לבן ולעסוק בצאן למען פרנסתו, נפל דעתו מאד, לאשר הביט וראה עצמו קטן מאד נגד אבותיו, כי הם לא היו צריכים כלל להביט לעניני עוה"ז והיו עוסקים תמיד בעבודה ובמעשה מרכבה, והוא יצטרך לעסוק בדברים קטנים כאלו, חזר ואמר לית אנא מוביד סברי מן בריה, היינו אף שהם היו בדברים גדולים ואני רואה את עצמי בדברים קטנים, מכל מקום גם בזה יש עבדות הש"י כי יוצר הכל הוא.
“And Yaakov departed from Beer Sheva, and went to Horan.” (Bereshit, 28:10)
It is written in the Midrash (Bereshit Rabba, 68:1), “A song of Ascents. I lift my eyes to the mountains [harim in Hebrew], from where will my help come (Tehilim, 121)? I lift my eyes to the parents [horim in Hebrew], to my teachers [hora’ah in Hebrew is instruction] and my parents … He [Yaakov] went back and said, ‘Why should I give up hope in my Creator? God forbid that I should give up hope in my Creator, but rather [as the verse continues], my help comes from God.’” When Yaakov went out from Beer Sheva, having no food to eat, nothing in his possession, and needing to go to Lavan to tend sheep for his livelihood, he became greatly despondent, for owing to his situation he saw himself as quite small in comparison to his father and grandfather. Avraham and Yitzchak did not have to concern themselves at all with matters of this world, but were constantly involved in Divine service and ma’ase merkava, the secrets of the Torah. But Yaakov had to occupy himself with these small matters. “He returned and said, ‘I will not give up hope in my Creator,’” which means that even though they were free for great and lofty matters, and I am occupied in mundane things, nonetheless there is also the service of God in this, for He is the one who formed all.
ויצא יעקב. הענין שלא התפלל יעקב אבינו תפלת הדרך מיד כשיצא מבאר שבע ולמה המתין עד כה בתפלתו, אם יהיה ה' עמדי ושמרני, כי זה היתה תפלת הדרך שהתפלל. אך הענין בזה ע"פ מה דאיתא במס' בכורות [נ"ו.] אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן לקח עשרה עוברין במעי אמן כלן נכנסין לדיר להתעשר ופריך הגמ' והא אנן תנן הלקוח ושניתן לו במתנה פטור ממעשר ואמר ר' אלעזר, ר' יוחנן חזאי בחלמא מילתא מעלייתא אמינא, תעשה כתיב בשעת עשיה, היינו שאם מעשה הלקיחה הוא בזמן חיוב במעשר אז פטור ממעשר לאפוקי לקח במעי אמן. וזה הענין היה גם כאן אצל יעקב אבינו, כי על זאת הסברא לא בא ר' אליעזר רק כשראה ר' יוחנן בחלום, היינו שאין להבין זאת רק למי שמראה לו הקב"ה מדות חנינה כי ר' יוחנן מורה על חנינה, כדאיתא בברכות [נ"ז.] הרואה יוחנן וכו', ולכן לא היה יעקב אבינו יכול להתפלל תחילה, כי ראה ברוח הקודש כל מה שיקרה אותו בדרך והיה יודע ג"כ שתפלתו יסיים וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו, והיה קשה לו קושיא הנ"ל כי הלקוח פטור ממעשר ולכן לא היה יכול להתפלל תפלה הלזו, ואצלו נאמר (בראשית ל"א,מ"א) עבדתיך שש שנים בצאנך וא"כ הוי לקוח. רק אחר שנראה אליו הש"י בחלומו ואצל יעקב אבינו היה נקרא הש"י אז בתואר חנון כמ"ש (בראשית ל"ג,ה') הילדים אשר חנן וכו' והיינו דאיתא בגמ' ר' יוחנן חזאי בחלמא, ע"כ ידע יעקב מילתא חדתא תעשה כתיב בשעת עשיה ויעקב קנה מלבן במעי אמן קודם עשיה כמו שמבואר, כי התנה עמו על הנולדים מכאן ולהבא שבא לו ברכה מהש"י במעי אמן וחייב במעשר, וכאשר בא על זה הטעם אז היה יכול שפיר להתפלל אם יהיה אלקים וכו' וכל אשר תתן לי וכו'.
“And Yaakov departed ….” (Bereshit, 28:10)
Why did Yaakov Avinu not pray for his journey immediately upon leaving Beer Sheva, but waited until here (Beit El, north of Jerusalem) for his prayer, “if God will be with me and guard me …” for this was the prayer for his journey? This matter may be understood based on what is written in the Gemara (Bechorot, 56a), “Rav Asi said, Rabbi Yochanan said, if one acquires ten embryos in ten pregnant cows [and the animals were born after he had already owned them], all are brought into a pen and tithed.” The Gemara asks, “are we not taught, if one buys from a friend, or receives as a gift, he is exempt from having to tithe [for he must tithe only those animals born while in his possession]? Rabbi Elazar said, I say that Reb Yochanan appeared in my dream and solved it favorably. [He must tithe the unborn animals, even if they were received as embryos in animals that did not need to be tithed], for it is written, ‘so you shall do,’ [“Give Me the firstborn of your sons, so you shall do to your cattle …” Shemot 22] meaning at the time they are being ‘done’ [or fit to be offered in the Temple].” This means that if he acquired them at a time when he was obligated to tithe, then he is exempt from tithing except for the unborn animals he acquired.
It is similar here with Yaakov Avinu. The solution of Rabbi Elazar only came to him after he saw Rabbi Yochanan in a dream, meaning that the only one who would understand this is the one to whom the Holy One, blessed be He, shows His attribute of mercy. Rabbi Yochanan represents this quality of God’s mercy, as it says in the Gemara (Berachot, 57a), “whoever sees Yochanan in his dream, the miracle of miracles will be done for him.” Therefore Yaakov Avinu could not pray first. In his prophetic spirit he saw all that would happen to him on his journey, and he also knew that his prayer would finish with “all that you give me I will give a tenth thereof,” so he then asked the same question as mentioned earlier in the Gemara, that one who acquires something is exempt from tithing. Therefore he could not offer this prayer, for with Yaakov it was said (Bereshit, 31:41), “I have worked six years with your sheep,” and if so, he was one who had acquired. It was only after God had appeared to him in a dream, and with Yaakov Avinu God was addressed with the title “the merciful,” as it is said (Bereshit, 33:5), “the children which God has been merciful in giving His servant.” This is akin to what is said in the Gemara, “I saw Reb Yochanan (the attribute of mercy) in a dream.”
Therefore Yaakov knew that something new would be done for him, as it is written, “at the time of doing,” and Yaakov bought the sheep from Lavan in their mother’s wombs, before “the time of doing,” or birth, as his conditions with Lavan concerned the sheep that would be born from now on, and the blessing of God came upon them in their mother’s wombs. Thus they were required to be tithed. Once he understood this reason he could well pray, “if God will be with me … I will give a tenth … ”
והנה ה' נצב עליו. הנה זאת ידוע כי עיקר התגלות הש"י בעולם הוא ע"י שלשה היינו עולם, שנה, נפש. עולם הוא מקום המקדש אשר שם הוא התגלות אלוקותו ית', ושנה היא בהמבחר שבזמנים הוא שבת שבו נמצא התגלות אלקותו, ונפש הוא על נפשות מישראל יתגלה שכינתו. והנה כאן היו אלה השלשה בשלימות, מקום המקדש שנא' אין זה כי אם בית אלקים, והזמן המבחר כי בטח היה התגלות הזאת בשבת קודש, ונפש הוא יעקב אבינו המובחר שבנפשות שבו נכללו כל נפשות ישראל כמ"ש (ישעיה כ"ט,כ"ג) והקדישו את קדוש יעקב.
“And behold God was standing on him ….” (Bereshit, 28:13)
God’s revelation in the world depends on three factors, place, time, and person. Place is the Holy Temple, where there is a revelation of His Godliness. The choicest of times is Shabbat, a time of the revelation of His Godliness. And person, the souls of Israel unto whom He is revealed. Here these three factors are complete; the place of the Temple, as it is said, “this is none other than the house of God”; the choicest of times, for surely this revelation took place on the holy Shabbat; and person, this is Yaakov Avinu, the choicest of souls, in whom all the souls of Israel are included, as it is written (Yesahya, 29:23), “Yaakov shall not be ashamed … for when he sees his children, the work of My hands, in the midst of him, they shall sanctify My name, and sanctify the Holy One of Yaakov …”
והנה ה' נצב עליו. זה הפסוק בעצמו הוא ברכה, וביאר זה כמו שקדושת שבת היא קבוע וקיימא בלי שום הקדשה ואתערותא מישראל רק מצד הש"י בעצמו הוא קדוש, לא כימים טובים שישראל מקדשין אותם, כך הוא קדושת יעקב אבינו כקדושת שבת, שקדוש מצד הש"י ואינו צריך לשום אתערותא, וע"כ לא נאמר עומד עליו רק נצב כי עומד משמע שעתה עומד עליו ולא מקודם והיינו מכח אתערותא דיליה, אבל נצב היינו שתמיד מקושר עמו.
“And behold God was standing on him ….” (Bereshit, 28:13)
This verse is in itself a blessing. Just as the Kedusha (sanctity) of Shabbat is fixed and exists without any act of sanctification or awakening from below on the part of Israel, as it is sanctified only by God Himself, unlike the other festivals where Israel sanctifies them, so the Kedusha of Yaakov Avinu is like the Kedusha of Shabbat, sanctified by God and needing no awakening from below. Therefore the verse does not say “omed alav” (the normal way of saying “standing on him”) but rather “nitsav” (a special kind of standing). The meaning of omed is that now He is standing on him but not before, only now from the power of his own awakening, while nitsav that He was always connected to him.
ויאמר אני ה' אלקי אברהם אביך וכו'. איתא בזוה"ק (בראשית ק"נ.) איהו באמצעותא. והיינו דאמר אביך גבי אברהם ולא גבי יצחק, דהנה מדות אברהם הוא מדות אהבה ומדות יצחק הוא מדות יראה והנה במקום שהאהבה בהשפעה מרובה מצטמצם מדות היראה וכן כשנמצא מדת היראה בשלימות מצטמצם מדות האהבה, אבל ליעקב אבינו ע"ה היו שניהם במשקל וזאת נקרא מדות תפארת והוא מדות יעקב אבינו כלול משניהם ואינם סותרים זה את זה.
“… And He said, I am Hashem, God of Avraham your father, and God of Yitzchak ….” (Bereshit, 28:13)
It is written in the holy Zohar (Bereshit, 150a), “Yisrael is in the middle of everything, he receives the [the effusion of God’s abundance] first from the source of everything …” This verse says “your father” regarding Avraham but not regarding Yitzchak. The attribute of Avraham is love, and the attribute of Yitzchak is fear. In a place of abundant love fear is constricted, and similarly when the attribute of fear is complete, then love is constricted. However, with Yaakov Avinu, the two attributes balanced each other, and this is called the attribute of tiferet, harmony or beauty—the attribute of Yaakov Avinu, which contains both of them, and they do not contradict each other.
הארץ אשר אתה שכב עליה לך אתננה. ענין הברכה הזאת היא שאפילו בשעת השכיבה והשינה יהיו רעיונותיך ברורים ונקיים. ונברכו בך כל משפחות וכו', היינו בהד"ת שלך יפארוך כל האומות כמ"ש (דברים ד',ו') כי היא חכמתכם ובינתכם. והנה אנכי עמך, ולא נאמר אני כי אות הכ' מורה על מקור החיים בלי די כדאיתא בספר יצירה [פרק ד' מ"א לגירסת האריז"ל], והראה לו הקב"ה אז הברורין שיצטרך עוד להתברר ולסבול, וע"ז הבטיח לו ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת, והשיבותיך הוא לשון השבת אבידה, כי אין אדם עומד על ד"ת אלא אם כן נכשל בהם (גיטין מ"ג.), והיינו כי ע"י המכשול שבא לאדם יכנסו הד"ת בלב האדם בחשק גדול יותר ממקודם, וזהו והשיבותיך היינו לשון תשובה.
“… I will give to you and your offspring the land on which you are lying ….” (Bereshit, 28:13)
This blessing is saying that your thoughts were clear and pure even when you were sleeping. “And all the families of the earth will be blessed in you and in your offspring” means that you will adorn all the nations with your words of Torah, as it is written (Devarim, 4:6), “for they are your wisdom and your understanding in the eyes of the nations.” “And behold, I am with you.” “I” is written in the form Anochi, as opposed to the usual form Ani, for the additional letter, caf, teaches of the unceasing source of life, as is written in the Sefer Yetsira (Ch. 4:41 in the version of the Ari”zal), and the Holy One, blessed be He, showed him all the refinement that he would have to suffer, so therefore He promised him, “and I will guard you everywhere you shall go, and I shall return you to this land.” “I shall return you” (hashivoticha in Hebrew) is the term for returning a lost article. “Hashevat aveida,” for one cannot stand on the Torah unless he has first failed in keeping it (tractate Gittin, 43a), meaning that through the very act of failing man has an even greater desire for Torah. This is the formulation of hasivoticha, meaning teshuvah, the return to the Torah.
שם הגדלה לאה ושם הקטנה רחל. איתא במדרש (קהלת רבה פרשה ז',ג') שלשה שמות יש לאדם, אחד מה שקראו לו אביו ואמו, ואחד מה שקוראין לו בני אדם, ואחד מה שקנה לעצמו. ביאור הענין, מה שקוראין לו אביו ואמו היינו מה שניכר בצורת הולד מיד כשהוא נולד מה יהיה חכם או טפש עצל או זריז וכדומה, כי בדורות הראשונים היתה זאת החכמה מפורשת בעיני כל, שהיו מכירין בפרצוף הולד מה שיהיו מדות טבעו, וזה ג"כ שהיה לבן קורא לבנותיו שמות כפי שהיה מכיר בטבעם של כל אחת. שם רחל מורה שאוחזת קנאה ונצחון בלבה, ואינה מוציאה בשפתיה כמ"ש (ישעיה נ"ג,ז') וכרחל לפני גוזזה נאלמה, והיתה קנאתה לשם שמים כמ"ש ותקנא רחל באחותה, ושם לאה היא לשון נלאה שהיתה תמיד נלאה וצמאה לישועות הש"י. ענין השם שקוראין לו בני אדם היינו מה שרואין עסקיו וטבעו במה הוא משתדל. ושם שקונה לעצמו היינו מה שמתקן ומרפא החסרון שלו אפילו החסרון שנטבע בו מיום הולדו, וזה פי' הפסוק (משלי ג',ט') רפאות תהיה לשרך היינו להחסרון הנמצא בו משעת הולדו, כי איתא בגמ' (סוטה מ"ה:) שתחילת יצירתו של אדם הוא מטבורו. וזה שאמר ישעיה הנביא [מ"ח,ח'] ופושע מבטן קורא לך, ע"כ גדול מה שקונה הוא לעצמו, כי מלת שם בכל מקום מורה על שורש החיים, שכל הנפש הוא מדוגל בו.
“The name of the older one was Leah and that name of the younger one Rachel ….” (Bereshit, 29:16)
It is written in the Midrash (Kohelet Rabba 7:3), “A man has three names—one is what his father and mother called him, one is what other people call him, and one is the name he acquires for himself.” “The name his father and mother called him,” refers to the qualities that are recognized in the infant immediately after he is born, if he will be wise or foolish, lazy or industrious, and the like. In the first generations this wisdom was clear and apparent to all; and they would see in the face of the infant the attributes of his nature, and in this way Lavan called his daughters appropriate names according to his understanding of their natures. The name Rachel teaches that she bears jealousy and (the need for) victory in her heart, but does not let this go out of her lips, as it is written (Yesahya, 53:7), “as a lamb [rachel] is silent before its shearers,” and her jealousy was for the sake of Heaven, as it is written, “and Rachel was jealous of her sister” (and wanted to populate the tribes who would bring the Torah to the world).
The name Leah is similar to the word nilei, or exhausted, in that she was always exhausted from the thirst for God’s salvation. Concerning the name that other people call him, this is what others see in his nature and dealings in his chosen occupation. And the name he acquires for himself is how he fixes and heals his deficiency, even those he was born with, and this is the meaning of the verse (Mishlei, 3:9), “it shall be health to your navel,” meaning to the lack that he has from the moment of birth, for it says in the Gemara (Sotah, 45:2), “the beginning of man’s formation is from his navel.” This is as the prophet Yesahya said (48:8), “you are called a sinner from the womb,” as the name he acquires for himself is far greater than the name he was born with. Name always signifies the source of life, as the entire soul is exemplified in it.
ותאמר הפעם אודה את ה'. איתא בגמ' (מגילה ו':) אמר ר' יצחק אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי אל תאמין לא יגעתי ומצאתי אל תאמין יגעתי ומצאתי תאמין. והנה בגמ' ודאי לא בשופטני עסקינן שזה האומר יגעתי ולא מצאתי איירי שאנו רואין שיגע הרבה ולא מצא, וכן האומר לא יגעתי ומצאתי איירי שאנו רואין שלא יגע ומצא וא"כ איך שייך לאמור אל תאמין. אך עומק הענין הוא מבואר ברחל ובלאה, כי בטח אמנו רחל כמה תפלות וכמה בקשות בקשה שיושיע לה ה', אך מפני זה לא הועיל לה לפי שנאמר ותקנא רחל באחותה והוצרכה הקנאה להתברר אם היא קנאת סופרים שהיא לשם שמים או קנאה בעלמא כפי דרך הטבע ח"ו. והנה התנהגות הש"י עם האדם אשר באותה הטובה שנתן בהמדה, בהמדה הזאת עצמה ברא בו חסרון, ע"כ לא יוכל הטובה לצאת לפועל קודם שיתרפא חסרונו, וקודם שיתרפא החסרון לא יועיל כמה תפלות וסיגופים להאדם עד שיתרפא חסרונו ואז יושע. ע"כ לפי שרחל הוצרכה להתברר במדות קנאה וקודם שנתבררה בזאת לא הועיל לה שום תפלה וכל יגיעתה, וע"כ כאשר בקשה מיעקב אבינו שיתפלל בעדה חרה אפו עליה. ולהבין זאת כי הלא כדין עשתה, כי מי שיש לו צרה בתוך ביתו ילך אצל חכם (בבא בתרא קט"ז.) וכן הקשה הרמב"ן ז"ל. אך מחמת שכתוב קודם ותקנא רחל, ע"כ ויחר ליעקב מחמת שמקודם היתה צריכה להתברר קנאתה, אך כשאמרה ליעקב הנה אמתי לפניך וכו' ואבנה גם אנוכי ממנה, מזה נראה שכוונתה היתה לש"ש שהרי הכניסה צרתה לתוך ביתה. וזה פי' יגעתי ולא מצאתי אל תאמין אף שאנו רואין שיגע את עצמו, מ"מ לא היה במקום הראוי לפניו להתיגע כאדם הרוצה לכנוס לבית ודופק שלא במקום הפתח אפילו ידפוק כל היום לא יועיל לו, אבל כשיבא למקום הפתח וידפוק אז מיד יפתח לו. ולא יגעתי ומצאתי, מובן בלאה, כי כשילדה את יהודה אמרה הפעם אודה את ה', לפי שלא בקשה על זה, כי כבר נטלה חלקה מקודם כפי החשבון על ארבע אמהות ונראה כלא יגעתי ומצאתי, ואצל הש"י הוא הכל במשפט כי הש"י העיד עליה כי יגעה את עצמה מאד בג' בנים הראשונים, כמ"ש כי ראה ה' בעניי, כי שמע ה' כי שנואה אנוכי, ונתן לה הש"י את יהודה כאדם שנותן הכרע לחבירו אם לוקח ממנו הרבה, ותוספתו של הקב"ה הוא מרובה על העיקר, וזהו יקרת נפש יהודה אשר גבר באחיו כי כל הגדולות יצאו ממנו, ועל זה אמרה הפעם אודה את ה', כי נפש כזה לא יוולד בכח ובשכר צדקות וישרת האדם רק מברכת הש"י, כי כשיבא מכח האדם אינו בא רק כפי מעשיו, אבל מה שהש"י נותן הכרע מצדו אז הוא בלי שום גבול ע"כ תוספתו מרובה על העיקר. וע"כ נכתב על ותהר עוד של שמעון ולוי מונח זרקא, על כי הם באו לה ביגיעתה, אבל על ותהר עוד על של יהודה נקוד קדמא ואזלא היינו בלא יגיעתה והבן.
“And she said, this time I will thank God ….” (Bereshit, 29:35)
It is written in the Gemara (Megillah, 6b), “Rabbi Yitzchak said, if a man tells you he tried but did not succeed, do not believe him. I did not try but I succeeded, do not believe him. I tried and I succeeded, believe him.” Of course the Gemara does not deal in nonsense. If one who says I tried but did not succeed, and we can see that he tried very hard and did not succeed, and another says I did not try very hard but still I succeeded, and we can see that he did not put in much effort but still succeeded, so if so, then why would we say not to believe them? Yet the depth of the matter is explained with Rachel and Leah. Surely with our matriarch Rachel, how much did she plead and pray that God would show His salvation and give her children, yet still it did not help her since it says, “and Rachel was jealous of her sister.” It had to be made clear whether this jealousy was kinat sofrim, envy at another’s good behavior for the sake of Heaven, or the normal jealousy of the world according to nature, God forbid.
This is the way in which God deals with man. When He gives His good in the form of an attribute, in that very attribute He creates a lack, and the good within cannot come into action until the lack has been healed. Before this lack is healed all the prayers and self-mortification that a man attempts will be of no use until the lack is healed and he experiences salvation. Therefore, it was necessary to clarify Rachel’s attribute of jealousy, and before this was clarified all prayer and struggle was useless.
This is why Yaakov became angry with her when she asked him to pray for her. This must be understood, for did she not act according to the law? Whosoever has discord in his house is to go to the sage, and the sage will ask for mercy on his behalf (Baba Batra, 116a; so Rachel was doing just this in going to Yaakov in her distress). This same question was asked by the Ramban of blessed memory. Yet since it was written before she went to Yaakov, “and Rachel was jealous,” therefore Yaakov became angry because before she even came to him she needed to clarify her jealousy. Then when she said to Yaakov, “here is my handmaid before you … and I too will build [the future tribes] from her,” we see that her intentions were for the sake of Heaven because she included her handmaid in her household (that she did it for the children and not just for herself). And this is the meaning of “I tried and did not succeed, do not believe him,” for even though we see that truly he tried very hard, he did not exert himself in the place where he was supposed to.
This is like one who wants to enter a house but knocks on a wall far away from the door; even if he knocks all day it will not help him. If he goes to the door and knocks, then it will be opened for him right away. “I did not try but I succeeded” is understood from Leah. When she gave birth to Yehuda she said, “this time I will thank God,” since she did not ask for this, already having taken her portion before in giving birth to more children more quickly than the other matriarchs, so it seems as if she did not try but still succeeded. Yet with God all was according to judgment. God testified concerning her that she had struggled very much regarding her first three children, as she said (with Reuven), “for God has seen my poverty” (with Shimon), “for God has heard that I am despised.”
Thus God gave her Yehuda, like a man who gives an additional portion to a friend who takes a great amount from him. The additional amount that the Holy One, blessed be He, gives is greater than the initial portion. This is the preciousness of the soul of Yehuda. He was greater than his brothers because all the greatness went out from him. On this she said, “this time I will thank God,” for a soul like this is not born from the power, reward, or righteousness of a person, but only from the blessing of God. When it comes from the power of man it only comes according to his actions, but when God gives the additional portion from His side then it is without any limit; therefore His additional portion is greater than the main portion. Therefore when it says “vatahar od,” “and she conceived again,” concerning Shimon and Levi the ta’am (cantillation mark for the melody) called munach zarka is used, yet when it says “and she conceived again,” for Yehuda, the ta’am for the melody is kadma ve’azlah, meaning without any effort. Understand this.
וזהו שאנו מתפללין בתפילת שמונה עשרה וקונה הכל וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו. וקונה הכל היינו שהש"י יש לו עסק עם כל בריותיו כי לא ברא דבר אחד לבטלה, וזוכר חסדי אבות היינו הש"י זוכר הטוב שהיו האבות עושים בכל כחם ובכל נפשם והיו מקרבים כל העולם להש"י ולא היו עומדים רגע בלא אהבה ויראה, ואעפ"כ ומביא גואל לבני בניהם למען שמו, כי בזכותם אינו כדאי לגלות אורו של מלך המשיח רק למען שמו, והיינו מה דאיתא בגמ' (סנהדרין ק'.) הנותן לעני מלא עומסו בעוה"ז הקב"ה נותן לו מלא עומסו לעוה"ב, והיינו מחמת שהם מיגעים את עצמם בכל כחם, שיתגלה כבוד שמים על ידם, ע"כ מדת הדין נותנת שהקב"ה ישלם להם כפי כחו יתברך.
This is as we pray in the Amida prayer, in the first of the Eighteen Benedictions, “who owns all, and remembers the kindness of the forefathers, and brings a redeemer to their children’s children for the sake of His name with love.” “Owns all” means that God is involved with all of His creation, for nothing He created was superfluous. “And remembers the kindnesses of the Patriarchs” means that God remember the good that the Patriarchs would do with all their power and all their souls, bringing the entire world close to God, and not standing for a second without love and fear. Nevertheless, “He brings a redeemer to their children’s children for the sake of His name,” for it is not enough to reveal the light of the king messiah in the merit of the Patriarchs, only for the sake of His name. This is as it is written in the Gemara (Sanhedrin, 100a), “whoever gives the poor his entire amount in this world, the Holy One, blessed be He, gives him His entire amount in the world to come.” Because they exerted themselves with all their power, that the glory of Heaven should be revealed by means of them, therefore the attribute of justice dictates that the Holy One, blessed be He, should pay them according to the full amount of His blessed power.
