ידועים דברי הרבי מחב"ד בכמה מקומות בלקו"ש אודות החשיבות של מכשירי מצוה (והמסתעף מזה), אשר תוכן הדברים הוא, דמאחר שהקב"ה ציווה לקיים איזו מצוה, והרי קיומה דורשת פעולות של הכשרה, אז גם פעולות אלו יש להן חשיבות מחמת זה שנצרכים הם עבור קיום המצוה (ויש בזה כו"כ דרגות ואופנים כמבואר בשיחות שונות בענין זה, והארכתי בזה במק"א ואכ"מ).
ובכ"מ מביא בזה דעת הירושלמי (ברכות פ"ט ה"ג) אשר "העושה סוכה לעצמו אומר ברוך אשר קידשנו במצותיו וצונו לעשות סוכה . . העושה לולב לעצמו אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות לולב", ועד"ז לגבי מצות מזוזה תפילין וציצית וכו' – והיינו דההכשר נהי' חשובה עד כדי כך שאומרים עליה 'וצונו'; שהיא בעצמה הוה מצוה שנצטוינו עליה!
ויעויין בלקו"ש חי"ז (שיחה ב' לפרש אחרי הערה 56) מה שמוסיף בזה דגם לדעת הבבלי שחולק על הירושלמי וסב"ל דאין מברכים על עשיית המצוה (עיי"ש כמה מ"מ לזה), "י"ל שזהו רק בנוגע לברכה אבל גם לש"ס דילן הוה מצוה", דהא דלא מברכים עליה הוה משום דמברכים רק על גמר המצוה והיינו עשייתה בפועל, ולא על ההכשר דהוה רק התחלת המצוה.
ומביא בזה לשון הרמב"ם (ברכות פי"א ה"ח) "כל מצוה שיש אחר עשייתה ציווי אחר כו' כגון העושה סוכה או לולב או שופר או ציצית או תפילין או מזוזה", ולשון אדה"ז בשלחנו לגבי סוכה (תרמ"א ס"א) "לפי שעשייתה אינה גמר המצוה שעיקר המצוה וכו'" (ויעויי"ש שמביא לזה עוד מ"מ) – אשר כ"ז מראה דגם לדידן דאין אנו מברכים על מעשה ההכשר, מ"מ ה"ה נחשב למצוה ג"כ כמשנ"ת.
ואח"כ (בהערה 57) בהמשך הדברים כותב: ולהעיר משינוי לשון הרמב"ם בסהמ"צ בתפילין (מ"ע יב יג): "שצונו להניח כו'"; בציצית (מ"ע יד) שצוונו לעשות ציצית כו'". במזוזה (מ"ע טו) "לעשות מזוזה כו'". בסוכה (מ"ע קסח) "לישב בסוכה כו'". בלולב (מ"ע קסט) "ליטול לולב כו'". וראה הלשון בהוצאת קאפאח במצות הנ"ל".
והיינו שהרבי מעיר כאן על שינוי מאוד מעניין בלשון הרמב"ם, והוא איך שמונה את המצות בסה"מ שלו; דגבי תפילין סוכה ולולב מונה קיום המצוה בפועל (הנחת התפילין, ישיבה בסוכה, ונטילת הלולב), ואילו גבי ציצית ומזוזה מונה עשיית ההכשרה – עשיית הציצית (ולא לבישתן) ועשיית המזוזה (ולא קביעתה)!
ואולי יש ליתן טעם והסברה לשינוי זה ע"פ הקדמת עוד שינוי מעניין שמצינו בדברי הרמב"ם במקום אחר בדבר הדומה לזה, וכמשי"ת.
- ב -
בריש הלכות כלי המקדש והעובדים בו (שלמדנו לאחרונה בשיעור היומי) כתב הרמב"ם (פ"א ה"א) "מצות עשה לעשות שמן המשחה שיהיה מוכן לדברים שצריכין משיחה בו שנאמר ועשית אותו שמן משחת קודש". והיינו שהוא מ"ע לעשות שמן המשחה. וכן מפורש במנין המצות שבראש הלכות אלו: "יש בכללן ארבע עשרה מצות . . א) לעשות שמן המשחה".
וכבר העירו בזה במפרשים ונו"כ הרמב"ם, דהרמב"ם מנה עשיית שמן המשחה, ולא מנה גוף מעשה המשיחה של כלי המקדש, כהנים הגדולים והמלכים?!
יתירה מזו: לגבי הקטורת לכאורה נהג הרמב"ם בזה באופן הפוך; דלא מנה כאן במנין המצות המצוה לעשות את הקטורת, ובריש הלכות תמידין ומוספין מנה מצות הקטרת הקטורת בכל יום?! וזאת אע"פ דכאן בריש פ"ב כתב "הקטרת נעשית בכל שנה ושנה ועשייתו מצות עשה שנאמר ואתה קח לך סמים וגו'", ומ"מ לא מנה עשייתו במנין המצות?!
והיינו דבקטורת אע"פ שכותב מפורש דגם עשייתו הוה מ"ע, מ"מ אינו מונה העשייה כמצוה בפנ"ע ומונה רק מעשה ההקטרה, ואילו גבי שמן המשחה מונה רק העשייה ולא מעשה המשיחה!?
- ג -
זאת ועוד: בשורש העשירי של הרמב"ם (במנין י"ד השרשים בראש סהמ"צ) כתב: "שאין ראוי למנות ההקדמות אשר הם לתכלית אחת מן התכליות. פעמים יבאו צוויים בתורה, אין אותם הצוויים הם המצוה אבל הם הקדמות לעשיית המצוה כאילו הוא מספר איך ראוי שתיעשה המצוה ההיא". וממשיך להביא כמה דוגמאות לזה, ושתיים מהן הן שתי המצות דעסקינן בהו כאן, קטורת ושמן המשחה! ובלשונו:
". . ועל זה הדרך בעצמו לא יימנה אמרו (ר"פ תשא) קח לך סמים, אבל יימנה (מ"ע כח) הקטרת הקטורת בכל יום כמו שבא בו הכתוב (ס"פ תצוה) בבקר בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה ובהעלות אהרן את הנרות וכו', וזו היא המצוה המנויה. ואמרו קח לך סמים הקדמה בצווי שהוא לבאר איך תיעשה המצוה הזאת והקטורת הזאת מאי זה דבר תהיה. וכן קח לך בשמים ראש (ר"פ תשא) לא יימנה, ואמנם יימנה (מ"ע לה) הצווי שצונו שנמשח כהנים גדולים ומלכים וכלי הקדש בשמן המשחה המתואר. ועל הדרך הזה הקש כל מה שדומה לו . .".
והיינו דכאן משווה הרמב"ם בין שתי מצוות אלו – קטורת ושמן המשחה –
ובשתיהם מחשיב ומונה את עיקר קיום המצוה ולא פעולת ההכשרה, ואילו בספר היד ובמנין המצות אשר שם, מחלק ביניהם כנ"ל – להחשיב פעולת ההכשרה בעשיית שמן המשחה, ופעולת קיום המצוה בהקטרת הקטורת!
- ד -
ובהסברת הדברים נראה לומר (תוכן תירוץ זה למדתי מתוך דברי הרדב"ז על הרמב"ם בזה, עיין בדבריו) דאה"נ דזה פשוט דכל התכלית של עשיית שמן המשחה ועשיית הקטורת הוה רק ענין של הכשרה עבור קיום המצות שעל ידיהן (המשיחה, והקטרת הקטורת), ושלכן ראוי שימנה פעולת המצוה לפועל כעיקר המצוה (וכדברי הרמב"ם ב'שרשים' הנ"ל), ומ"מ בשמן המשחה נמנה עשייתה דוקא במנין המצות מפני טעם מיוחד; משום דבפועל יתכן שלא יעשו המצוה של משיחה.
ביאור הדברים: בהמשך הפרק מבואר דמשיחת הכלים נעשה רק פעם אחת והוא בבניית המשכן מעיקרא, ואח"כ מתחנכים כל הכלים ע"י השתמשות בהן לבד; חיוב משיחת כהנים גדולים הוא רק לכתחילה, ושלכן בזמן בית שני שלא הי' להם שמן המשחה, נתחנכו כהנים הגדולים ע"י לבישת בגדיהם לבד; ומשיחת מלכים הוא רק במלכי בית יהודה שלא ירשו המלוכה מאביהם, או אלו שהי' להם איזו התנגדות דוקא.
ונמצא דבפועל יתכן שלא יצטרכו לעשות פעולת המשיחה כלל (אחרי אותו משיחה ראשונה של כלי המשכן)! ולכן ראוי למנות המצוה של עשיית שמן המשחה ". . שיהיה מוכן לדברים שצריכין משיחה בו", דזהו אכן דבר תמידי שיעשו אותו באופן שיהי' מוכן תמיד עבור ההשתמשות בה, מתי ובאם יצטרכו לה!
משא"כ הקטרת הקטורת דהוה מצוה לעשותו בפועל בכל יום, בזה מובן שיש למנות חלק זה שהוא התכלית והמכוון, ולא עשייתה דאינה אלא הכשרה עבור התכלית (כמשנ"ת בשרשים הנ"ל).
- ה -
ואשר לפ"ז אולי יש להסביר גם חילוקים הנ"ל בלשון הרמב"ם שמעיר עליהן הרבי בשיחה דלעיל;
דהנה בתפילין סוכה ולולב כותב הרמב"ם שהמצוה היא בפעולת קיום המצוה בפועל (הנחת התפילין, ישיבה בסוכה ונטילת הלולב), ואילו גבי ציצית ומזוזה כותב שהמצוה היא בההכשרה (עשיית הציצית ועשיית המזוזה);
ולכאורה הרי חילוק הפשוט בין הני מצות הוא דתפילין סוכה ולולב הוו מצות חיוביות שחלין על האדם לקיימן (תפילין בכל יום, לולב בכל יום של סוכות, וישיבה בסוכה לכה"פ בלילה ראשונה), ואילו ציצית ומזוזה חלין על האדם רק אם מחייב עצמו בהן ע"י זה שיש לו בית מסויים (דע"ד, ושאר פרטים המחייבים) או בגד של ד' כנפות.
ועפ"ז נאמר כאן בדיוק אותו יסוד והסברה שראינו לעיל בקשר למצות שמן המשחה לעומת מצות קטורת; דמצוה כזו שחל חיוב תמידי לקיימו אז מן הראוי למנות ולהחשיב התכלית והמכוון של המצוה שהיא קיומה בפועל, ואילו מצוה כזו שבפועל לאו דוקא שיתחייב בקיומה אז ראוי להחשיב ולמנות החיוב בהכשרתה שיהא מוכן ומוכשר עבור מצב שיתחייב לקיימו בפועל.
[קובץ הערות הרב סילברברג]
