על במותנו חללים [עפ"י קינת דוד לשאול ויהונתן שמואל ב' א-י"ט]
סופר נעלה, מר א. ז. רבינוביץ, שאלה קטנה שאלת ממני, שאלה כזאת אשר אדם שאינו סרבן שכמוני בודאי, חושב אתה ובצדק, שימלאנה תיכף ומיד בזריזות של קורת רוח: דמעה אחת, לתוך נאד של הדמעות, על חללי בת עמנו. נאד חדש, ודמעות חדשות, על חללים חדשים, על חללים צעירים ורעננים, שנשפך דמם בידי בני נכר פה בארץ-אבות. ולא סתם צעירים, אלא צעירים בעלי לב ורגש, בעלי נשמה שלהבית, שבאו לשם תחית האומה והארץ, שמאסו בכל אידיאלי החיים, ובחרו להם את האחד לבנות בבנין האומה, בשובה אל אדמתה.
ולבני ציון היקרים כאלה, שנחשבו לנבלי-חרש, איזה לב לא ימס ואיזו עין לא תרד דמעה?!
אמנם אם חושב אתה, סופר נכבד, שבלא כל יסורים ודכדוכי-נפש נוראים אוכל לתן לך את דמעתי, יש כאן איזה העלם-דבר, שאנכי, שאינני מן המעלימים את מחשבותיהם, אספרה לך דברים כהוייתם. ויוכל להיות שגם על מכאובי הנורא הזה גם כן יש להזיל איזו דמעה, והיתה גם הדמעה הזאת מתערבת ועולה בלולה, אל תוך הנאד החדש הזה. כי מכאובי זה איננו מכאוב פרטי, מכאוב הוא הבוקע ועולה מתוך נשמתה של האומה, החשה את שברה הגדול כים.
הרמב"ם בפרקי הרפואה שלו אומר: "אני אומר לכל חכם וחסיד, הלואי שישמר את גופו כמו ששומר החמר את חמורו". והחזיון הזה, שהדברים היותר יקרים העומדים ברומו של עולם הם מזולזלים, וכשאנו צריכים לעורר את הלבבות להתיחש אליהם במדה של כבד ראש הראוי להם, אנו צריכים לבא מן הקל אל החמור, "הלואי שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם", זהו דבר שאנו פוגשים אותו בחיים על כל צעד. וכשהדבר בא לידי מדה גדולה וגסה מאד, לידי מדה מוחלטת של "השפלה הגבה והגבה השפיל", אז מתמלא כוס היגונים על כל גדותיו, ואימה חשכה מקדרת את החיים.
Excellent author, Mr. A. Z. Rabinovitz, you asked me a small question, a question that a non-refuser like me would certainly think, and rightly so, should be answered immediately and with the swiftness of satisfaction: one tear, into a waterskin of tears, for the fallen of our people. A new lament, and new tears, for new fallen, for young and fresh fallen, whose blood was spilled by foreign hands here in the land of our fathers. And not just young people, but young people with heart and emotion, with a fiery soul, who came for the sake of revival of the nation and the land, who had rejected all the ideals of life, and chose for themselves to build in the construction of the nation, in returning to its soil.
And for such precious children of Zion, who were considered like earthen pitchers [see Eichah 4-2], what heart would not melt and what eye would not shed a tear?!
Although if you think, esteemed writer, that without any terrible suffering and mental anguish I can give you my tears, there is some hidden matter here, which I, who do not conceal my thoughts, will tell you as it is. And it is possible that even for this terrible pain, one should shed a tear, and that tear would also mix and rise in a spiral, into this new flask of waterskin. Because this pain of mine is not private pain; it is pain that bursts forth and rises from the soul of the nation, which feels its great brokenness like the sea [see Eichah 2-13].
Maimonides, in his medical chapters, says: "I say to every wise and pious person, may they take care of their body as a donkey driver takes care of his donkey." And this vision, that the most precious things standing at the pinnacle of the world are despised, and when we need to awaken hearts to treat them with the seriousness they deserve, we need to go from the light to the heavy, "May the fear of Heaven be upon you as the fear of flesh and blood," this is something we encounter in life at every turn. And when this comes to a great and very coarse measure, to an absolute measure of "humbling the high and raising the humbled," then the cup of sorrows overflows, and the darkness of fear darkens life.
רגילים אנו להתחשב עם כל מחזה טבעי, גם הקטן שבקטנים, המופיע לעינינו מהעולם המקיף אותנו, בחשבון ודעת - בבני דעה הכתוב מדבר, - יחש חקי. כלומר אין אנו תולים אותו החזיון באיזה מקרה בודד היוצא מן הכלל, שדבר אין לו עם חקים איתנים וכלליים, אז אין אנו צריכים כ"כ להתחשב עמו, אלא אנו זוקפים את כל חזיון הבא לעינינו - על חשבונם של חקים קבועים. כדמות שריג אחד של עץ גדול ורב הענפים והשרשים, שרק קצהו נגלה לעינינו, ויתרו טמיר הוא עדיין ממנו, אבל ברור אנו יודעים, שאותם החקים השולטים בקצה השריג שולטים הם בכל מלא העץ, מראשית צמרתו עד תחתית שרשיו. והעץ כולו גם הוא הוא רק חזיון יחידי המתגלה מתוך מלא-עולם מלא, שחקיו איתנים והם רודים בנו מדעתנו ושלא מדעתנו, עד שאנו מחוייבים להתחשב עמהם חשבון חקי.
We are accustomed to consider every natural phenomenon, even the smallest of them, that appears before our eyes from the world around us, with calculation and knowledge - we are talking about intelligent people - from the perspective of natural law. In other words, we are not attributing this phenomenon to some isolated, exceptional case that has nothing to do with firm and general laws. Therefore, we do not need to take it into account so much. Instead, we attribute every phenomenon that comes before our eyes to the account of fixed laws. Like a single twig of a large, multi-branched and rooted tree, only its tip is visible to us, and the rest remains hidden. However, we clearly know that the laws governing the tip of the twig also govern the entire tree, from the top of its crown to the bottom of its roots. And the entire tree is also just a single vision that emerges from a full world, whose laws are strong and which rules over us knowingly and unknowingly, to the point that we are obligated to take them into account according to its laws.
כשמתגלה לפנינו חזיון רוחני, רעיוני, מחשבה ומהלך דעה, מתוך נשמתה של האומה, והאומה היא האומה שלנו, שכ"כ אנו קשורים וחבוקים בה, שכל כך הננו חיים רק בחייה, וקיימים קיום חמרי, מוסרי, ושכלי, בקיומה, בודאי שכך המדה צריכה להיות להתחשב עם המציאות הזאת כמציאות חקית, להסתכל עד כמה עמוק עמוק הוא הרוח, במעמקי הנשמה הכללית של האומה, שהוא גורם שצורה רעיונית כזאת, בדמות דעה והלכה, המטפלת עם רגשי נפש, תתגלה בו.
When a spiritual vision, an idea, a thought, and a course of thought are revealed to us from the soul of the nation, and the nation is our nation, to which we are so connected and embraced, and in whose life we so live and exist materially, morally, and intellectually, in its existence, it is certainly fitting to consider this reality as a legitimate reality, to see how deep the spirit is, in the depths of the nation's collective soul, which causes such an ideological form, in the image of thought and law, dealing with the emotions of the soul, to be revealed within it.
לפעמים תוכל הערה כזאת להביא אותנו לידי תסיסה רוחנית כזאת, עד כדי שינוי גדול בכל ערכי חיינו. יוכל להיות שיתגלה לנו עולם מלא ואדיר, שאנו זקוקים לחיות בתוכו, תחת אשר חשבנו שיש לנו עסק עם איזה דברים קטועים ובודדים.
לא נזדמן לי הדבר לדעת את הצעירים הללו, אשר נפלו חלל בעמדם לעבוד את עבודתם בארץ ישראל בתור חלוצי התחיה הלאומית, לפי הלך-רוחם. מהאחד [ברל] אשר נזדמן הדבר שהיה לפני איזה דין ודברים על אודות עזבונו, נוכחתי לדעת ע"י מכתביו ותעודותיו, שהיה צעיר נחמד, בעל כשרון מצויין, בן-תורה, מטפוסם של החשובים שבבני הישיבות, בעל לב טהור ונפש עדינה, בא לארץ ישראל בכל חם-לב של האהבה הלאומית ותחיית העם והארץ. בשעות אשר חי אחרי היריה, בעת אשר ידע ברור שהוא הולך למות, הביע במנוחה שנפשו שוקטת, כי מת הוא בעד עבודת התחיה הישראלית בארץ ישראל. הלב הצעיר ההומה למראה החיים העליזים שהאירו אליו את תקותם, הניטלים ממנו, ולזכר אם שכולה, שהוא כל נחמתה בחשכת חייה המרים, מצא מרגוע ברגעי הפרפור בין החיים והמות, - ברעיון שהוא מת בעבודה לשם תחיה לישראל בארץ ישראל. למראה נורא זה, לנשמה עליונה כזאת, שמים וארץ יחדו יענו: קדוש. בלא ספק, פחות או יותר בערך זה היתה מדתם של יתר החללים. "מי יתן ראשי מים, ועיני מקור דמעה, ואבכה יומם ולילה את חללי בת עמי".
Sometimes, such a comment can bring us to such spiritual turmoil that it leads to a major change in all the values of our lives. It could be that a full and vast world will be revealed to us, a world we need to live in, whereas we thought we were dealing with some fragmented and isolated things.
I did not have the opportunity to get to know these young people, who fell in battle while working in the Land of Israel as pioneers of national revival, according to their state of mind. About one [Berl], there happened to be some legal proceedings that came before me regarding his estate, so I came to know through his letters and documents that he was a pleasant young man, exceptionally talented, a ben Torah, one of the types of the most distinguished students of the yeshivas, with a pure heart and a delicate soul. He came to the Land of Israel with all the warmth of national love and the revival of the people and the land. In the hours he lived after the shooting, when he knew clearly that he was going to die, he expressed with a calm soul that he was dying for the work of the Israeli revival in the Land of Israel. The young heart, throbbing at the sight of the joyful life that had illuminated its hopes, now being taken from it, and in memory of a bereaved mother, who was its only comfort in the darkness of her bitter life, found solace in the moments of struggle between life and death - in the idea that he was dying in service of the revival of Israel in the Land of Israel. At this terrible sight, for such a noble soul, heaven and earth together will answer: Holy. Undoubtedly, this was more or less the measure of the other casualties. "Oh, that my head were waters, and mine eyes a fountain of tears, that I might weep day and night for the slain of the daughter of my people!"
אל תנודו לי, אבירי-הלב, לסנטימנטליות יתרה. אינני יכול להעריך כמה חיל וכח רוחני אבדנו, כמה אש קודש נכבה יחד עם הנשמות הגדולות הללו. "שבעים איש וחמישים אלף איש, - שבעים איש שכל אחד שקול כחמישים אלף איש". ומי זה יוכל לחדור עד נבכי התהום של הערכים הנשמתיים, וענן יגון זה די הוא עד כדי להחשיך בו את הניצוצים הקטנים של האורה, שהם חודרים אל מאפל חיינו הלאומיים.
אבל "דום", קורא קול מאחרי, את מי אתה מספיד? אמנם מעשיהם של אלה ההרוגים סתומים, ואין אתה רשאי אולי לספר אחרי מטתם, אבל הלא ידעת את מרביתו של הפועל הצעיר, בארץ ישראל, את יחוסו לכל קודש בישראל ובאדם. קרא אתה בפיך שמא שכחת, או שמא לא למדת, את האמור (במסכת שמחות פרק ב הלכה י): "כל הפורש מדרכי ציבור אין מתעסקים עמו בכל דבר, אחיהם וקרוביהם לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ואוכלים ושותים ושמחים שנאבדו שונאיו של מקום, שנאמר הלא משנאיך ד' אשנא, ובתקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי". והכאב הולך ומתגדל, ומלחמת הרוח הטרגית עולה עד מרום קצה, למקראם של דברי הרמב"ם, המתגלמים בצורה יותר ברורה (פ"א מהלכות אבל הלכה י והובאו בשו"ע [יו"ד] סימן שמו ס"ה): "כל הפורשים מדרכי ציבור, והם האנשים שפרקו עול המצות מעל צוארם, ואין נכללין בכלל ישראל בעשיית המצות ובכבוד המועדות וישיבת בתי כנסיות ובתי מדרשות, אלא הרי הן כבני חורין לעצמן, - אין מתאבלין עליהן, אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשים לבנים ומתעטפים לבנים, ואוכלים ושותים ושמחים, שהרי אבדו שונאיו של הקב"ה, ועליהם הכתוב אמר הלא משנאיך ד' אשנא".
Don't move me to excessive sentimentality, my brave knights. I cannot estimate how much military and spiritual strength we have lost, how much holy fire was extinguished along with these great souls. Seventy men and fifty thousand men - seventy men, each of whom is equal to fifty thousand men [see Sotah 35b]. And who will be able to penetrate to the depths of the soul's values, and this cloud of sorrow is sufficient to darken the small sparks of light that penetrate into the darkness of our national lives.
But "Silence!", a voice calls from behind, who are you eulogizing? Although the deeds of these deceased individuals are obscure, and you may not be permitted to speak after their death, you are surely aware of the majority of the young worker's actions in the Land of Israel, and their connection to everything sacred in Israel and in humanity. Read with your mouth, lest you have forgotten, or perhaps not learned, what is stated (in Tractate Smachos, Chapter 2, Halakha 10): "Anyone who separates from the ways of the community is not to be dealt with in any matter [after their deaths]. Their brothers and relatives wear white and wrap themselves in white and eat and drink and rejoice because the enemies of the Hashem have been lost, as it is said, 'Do I not hate those who hate you, O Lord, and am I not grieved by your adversaries? I hate them with perfect hatred; they are enemies to me.'" And the pain grows and intensifies, and the tragic war of the spirit reaches its peak, in response to the words of the Rambam, which are embodied more clearly (Chapter 1 of the Laws of Mourning, Halakha 10, and brought in the Shulchan Aruch [Yoreh De'ah] Siman 365, Halakha 5): "All those who separate themselves from the ways of the community, who are the people who have cast off the yoke of the commandments from their necks and are not included in the general category of Israel in performing the commandments, in honoring the holidays, and in sitting in synagogues and study halls, but rather are free agents unto themselves – mourning is not observed for them, but rather their brothers and other relatives wear white and wrap themselves in white, and eat, drink, and rejoice, for the enemies of the Holy One, blessed be He, have been lost, and about them the verse says, 'Do I not hate those who hate You, O Lord?'"
ואתה חביבי צא ופרנס ועשה שלום בין רגשי הלב, והשקט את המלחמה הסואנת כים זועף.
שמא תאמר ליישב ע"פ הנוסח הרגיל מיסודו של מר אחד-העם: הספר הוא ספר, והלב עושה את החיים, וכיון שהלב נלחם בספר - הראשון הוא המנצח. במטותא מנך חביבי, אל נא תרפא שבר גדול על נקלה. הספר וכל אגפיו - גילוייו של הלב הם, ואיזה לב - לב האומה, הלב של נשמתה, הלב של תמצית כל הוייתה, של מעמק חייה, זה הלב דוקא בספר הוא מונח וגנוז, ותוך כל גרגיר המתגלה מאוצר הספר המון רב של לב ושל חיים מונחים. וחשבונו של עולם גדול המקיף אותנו ברחבו, ומושל עלינו בעזו וחקיו הכבירים, אנו צריכים להביא כאן, חשבונו של עולם ברור, הנראה לנו עין בעין, כמו שהוא עם בהליו ונוראותיו. אחים חביבים - שנואים, נשמות קדושות - משוקצות כטומאת הנדה. אוי מה היה לנו! והאומה העזה שבאומות קנאית היא ונוקמת, נוקמת היא בקנאה קשה כשאול מעוכרי חייה, לא תשא פני כל, את אחיה לא תכיר ואת בניה לא תדע. עוד חי בלבה קול הכרוז של הרועה הראשון: "כה אמר ד' אלהי ישראל, שימו איש חרבו על ירכו, עברו ושובו משער לשער במחנה, והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו". יודעת היא האומה, בידיעה פנימית, אינסטינקטיבית, שאינה חסרה גם אצל בעלי החיים כולם, ש"הפורשים מדרכי ציבור, שהם כבני חורין לעצמן כבני בלי דת" (לשון השו"ע), ממיתים הם את נשמתה, נוטלים הם ממנה את המזון המחיה אותה, המשיב את רוחה, - והם הם הנם אויביה, אויבי נשמתה, שונאיו של מקום, שונאי ד' אלהי ישראל השוכן בקרבה, שהוא אל-חייה. ובזעם תקפץ רחמיה, למען עמדתה וקיומה, - כדי להחזיק את נשמתה לדור דורים.
And you, my beloved, go out and provide, and make peace between the feelings of the heart, and calm the tumultuous war like a raging sea.
Perhaps you will say to reconcile this according to the standard formulation, which is fundamentally based on the teachings of Mr. Achad Ha'am: the book is a book, and the heart makes life, and when the heart fights against the book - the former is the victor. Please, my beloved, do not heal a great fracture lightly. The book and all its sections – are revelations of the heart, and what a heart – the heart of the nation, the heart of its soul, the heart of the essence of its entire being, from the depths of its life. This heart is specifically placed and hidden within the book, and within every grain revealed from the book's treasure lies a multitude of hearts and lives. And the account of the great world that surrounds us in its vastness, and rules over us with its might and its awesome laws, we must bring here a clear account of the world, which appears to us eye to eye, just as it is with its splendors and terrors. Beloved brothers - hated, holy souls - as disgusting as the impurity of menstruation [!!!]. Woe unto us! And the mighty nation among the nations is jealous and vengeful, vengeful with a fierce jealousy as the grave [see Shir Hashirim 8-6] of those who destroy its life, it will not show favor to anyone, it will not recognize its brothers and will not know its children [see Devarim 33-9]. The voice of the first shepherd's [i.e. Moshe Rabbeinu] announcement still echoed in her heart: "Thus says the Lord, the God of Israel, 'Put every man his sword on his thigh, and go through the camp from gate to gate, and kill every man his brother, and every man his friend, and every man his kinsman.'" The nation knows, with an inner, instinctive knowledge that is not lacking even in all animals, that those who "depart from the ways of the community, who are free for themselves like those without religion" (Shulchan Aruch's words), kill its soul, take away the food that sustains it, that revives its spirit - and they are its enemies, the enemies of its soul, the haters of the Hashem, the haters of the Lord, the God of Israel who dwells within it, who is the Living God. And in fury, her mercies will be repressed, in order to ensure her standing and existence, to hold her soul for generations.
אמנם יש נטף של איזה עסיס, שהוא יכול להחליש את הארס המר. אם על דבר היחש הזועם שבין ישראל לעובדי האלילים באה התרבות אשר פעלה את פעלה על גוי ועל אדם והיא גרמה שתצא מכחה הוראה כזאת: "אומות העולם שבחוץ לארץ, כלומר שבזמן הזה, לאו עובדי עבודה זרה גמורים הם, אלא מעשי אבותיהם בידיהם", כלומר נחלש התוכן האלילי המזוהם והמסואב. אמנם אין חיים ואין טהרה במקום שיש שריד למות ולטומאה, אבל הזוהמא היותר מסואבת כבר פסקה, והחיים הולכים ומתבסמים, הולכים ומתקרבים להאידיאלים הטהורים של "כי מלאה הארץ דעה את ד'".
Although there's a drop of some [sweet] juice that can weaken the bitter venom. If it was about the angry relationship between Israel and the idolaters, comes that culture, which worked its influence on both gentiles and individuals and caused the following teaching to emerge from its power: "The nations of the world outside of Israel, meaning in our day and age, are not complete idolaters, but rather their ancestors' deeds are in their hands," meaning the polluted and defiled idolatrous content has weakened. Although there is no life and no purity in a place where there is a remnant of death and impurity, the most defiled filth has already ceased, and life is becoming more fragrant, drawing closer to the pure ideals of "for the earth shall be full of the knowledge of the Lord."
בחוגנו הפנימי הדברים יכולים להיות נאמרים ביותר חום-לב: "הפורשים מדרכי ציבור שבזמן הזה לאו פורשים מדרכי ציבור גמורים הם, אלא מעשה תקופת ההתבוללות בידיהם". הזוהמא של ההתנכרות בכל עומק טומאתה פסקה מהחוג של הדוגלים בשם האומה וחפץ תחייתה וגאולתה. הגרעין של התחיה הלאומית כולל בתוכו, באופן טמיר עובריולוגי, את כל סעיפי החיים, המעשה והרעיון, שמקורם הוא מקור נשמת האומה. תאר החולשה של תכונת הדת, הנובלת בעמים, ודלדול החיים שבישראל בגולה, שדלדל את מכון חיי הקודש והחול של האומה, וטשטש את צורתם הבהירה, - הוא סנף את ציור החולשה והנבילה, השנואה על דור חפץ באומץ ופריחה, אל כל קדוש ומרום, והוא שגרם להשפלת-הרוח ולעבדות נוראה שתתפשט ביחד עם צללי החלומות של הגבורה וההתנערות. שוגגים הם הצעירים המתרפקים על אהבת האומה וחפץ תחייתה, כשהם מתרחקים ממקור חייה ברעיון ובדרכי החיים, וחלילה לנו לדון את השוגג כמזיד. הפורשים מדרכי ציבור שבדורות הראשונים, כשם שהחריבו את האומה, בפעל כפיהם ובהלך רוחם, כך היתה כונתם וחפצם. הפורש מדרכי ציבור המצוייר בדברי הרמב"ם (פ"ג מהלכות תשובה הלכה יא) הוא גם פורש כזה "שלא עבר עבירות אלא נבדל מעדת ישראל, ואינו עושה מצות בכללן, ולא נכנס בצרתן, ולא מתענה בתעניתן, אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהם". כמובן אין אנו יכולים כלל להעלים עין מהצד של הפרישה מדרכי ציבור של "אינו עושה מצות בכללן ולא מתענה בתעניתן", אבל עם זה יש לנו קורטוב של נוחם, כי בנינו אלה, אם כי נדחים הם, דחיון-רוח נורא מאד, הם נכנסין בכל מלא נשמתם בצרתן של הציבור, הצרה האומית נוגעת עד נימי לבם היותר פנימיים, ובשום אופן לא יחשבו בלבם שהם בכלל "כאילו אינו מהם".
Within our inner circle, these words can be said with a warm heart: "Those who stray from the path of the community, who at this day and age are not completely straying from the path of the community, but rather the deeds of the assimilation period are in their hands." The filth of alienation in all its depth of impurity has ceased from the circle of those who wave the banner of the nation and desire its revival and redemption. The core of national revival inherently, embryologically, encompasses all aspects of life, action, and thought, whose origin lies in the soul of the nation. The weak nature of the religious trait, which is prevalent among the nations, and the depletion of life in Israel in the Diaspora, has diminished the nation's institutions of holy and secular life and blurred their clear form and has grafted the image of weakness and decay, which is hated by a generation that desires courage and flourishing, onto every holy and lofty thing. It [i.e. the weak nature of the religious trait] is the thing that caused the humiliation of the spirit and terrible servitude that will spread along with the shadows of dreams of heroism and awakening. The young people who yearn for the love of the nation and its revival are mistaken, as they distance themselves from the source of their life in thought and ways of life, and God forbid that we should judge the mistaken as malicious. Those who departed from the communal ways in the early generations, just as they destroyed the nation through their actions and their mindset, so too was their intention and desire. The one who abandons the ways of the community, as described in the words of the Rambam (Chapter 3 of the Laws of Repentance, Halakha 11), is also one who abandons in such a way that "he did not commit sins, but separated himself from the community of Israel, does not perform commandments at all, does not enter into their troubles, and does not fast with them, but walks in his own way like one of the nations of the world, as if he is not one of them." Of course, we cannot at all turn a blind eye to the aspect of withdrawal from public ways of "not doing mitzvot at all and not fasting during their fasts," but with that, we have a glimmer of comfort, because these sons of ours, although they are rejected, a fierce rejection of the spirit, they enter with their whole souls into the suffering of the public; the national suffering touches the innermost fibers of their hearts, and they will not think in their hearts in any way that they are not at all "as if they are not of them."
אמנם אין הדעה מתקררת עדיין לגמרי, הקצף העז של האומה איננו מתפייס עדיין כל צרכו מכחן של חילוקי סברות שבין פורשי מדרכי ציבור קמאי ובתראי. הגרעין נמצא, אבל המכאוב לא נסתלק בזה. סוף כל סוף המצב נורא, המעשים הזרים, המחשבות הזרות, דוקא, האדיקות של רוח דוקא זר, עושה שמות ומרבה חרבן ומשטמה נוראה. האומה יכולה לשנא כשם שהיא יכולה לאהוב, ושנאתה אוי כמה מרה היא, כמה מכאבת. הגיע זמן לשום קץ לטרגדיה איומה זו ע"י שינוי ערכים של תשובה, הגיע הזמן לתור דרכים ומחשבות חדשות-עתיקות, להעלות על לב לפחות, אולי צריך לכפור בכפירה, אולי אין המחשבות הללו, שאתם כ"כ מחזיקים אותן לודאיות, ברורות, אולי אין ארחות החיים המנותקים מכל אוצרה של האומה הולמים עם תחייתה והקמת דגלה, שכה חפצים בה אותם האחים השנואים - וחביבים. אמנם לאושר-אסוננו אנו יכולים להספיד, כחפץ לבנו, על החללים החביבים הללו, מבלי להתחשב כלל עם הרוח הזר המרחף על דגל בני גילם.
Although opinion is not yet completely cooling down, the nation's intense fervor is not yet fully reconciled by the power of the differences of opinion between the early and later separatists from public ways. The core is there, but the pain hasn't gone away because of that. Finally, the situation is terrible, the foreign deeds, the foreign thoughts, precisely, the piety of a foreign spirit, wreaks havoc and multiplies terrible destruction and hatred. The nation can hate as much as it can love, and its hatred is oh so bitter, oh so painful. It's time for this terrible tragedy to end once and for all by changing the values through repentance. It's time to explore new-old ways and thoughts, to at least consider, perhaps we need to deny heresy, perhaps these thoughts, which you hold so dear as certain, are not clear, perhaps these ways of life, detached from all the nation's treasures, are not fitting for its revival and the raising of its flag, which those hated and beloved brothers so desire. Although we can mourn our happiness and sorrow, as our hearts desire, for these beloved fallen, without considering at all the foreign spirit hovering over the flag of their peers.
אלה החללים החביבים, מלבד מה שאיני יודע את פרטיותם, הם זוכים ביקרא דשכבי, מתאבלים עליהם ומספידים אותם לא לבד מתוך הרגש הליבי, אלא גם מתוך ההלכה, גם אם היו, חלילה, כמרבית ההמון של הפועל הצעיר באורח החיים והדעה. בני מזל אנו לדמעות, מוצלחים אנו שהבנים היקרים הללו נהרגו בידי נכרים.
These are the beloved victims, and besides the fact that I don't know their private details, they are honored with the dignity of the deceased, mourned, and eulogized not only out of heartfelt emotion, but also according to Jewish law, even if they were, God forbid, like the majority of the Young Worker's movement in lifestyle and opinion. We are fortunate that we can come to tears, we are fortunate that these precious sons were killed by Gentiles [thus elevating them from sinners to the status of holy martyrs].
החמלה הלאומית מוצאה כאן את מנוחתה. למראה האסון האיום גם הלב המר נמתק. אבל אוי אוי לנו, אם באושר כזה אנו מוכרחים להשתמש. שבים אנו אל ההלכה, שאנו רואים בה את המית האהבה אחרי הזעם העצור: כשנהרג ע"י נכרים מתאבלים על הכל.
National compassion finds its rest here. At the sight of the terrible disaster, even the bitter heart softened. But woe woe to us if we are forced to use such happiness. We return to the Halacha, which we see as the pining of love after restrained anger: when someone is killed by non-Jews, everyone mourns.
גם על הנבדלים הגמורים כנפי חסד של אהבת-אם פרושות, אחרי אשר נהרגו בידי זרים. קול ענות חלושה היא זו, אבל את הד נפש האומה הרצוצה ממכאוב הננו מקשיבים ממנה: "יש אומרים שמומר שנהרג בידי נכרים מתאבלים עליו" (שו"ע יו"ד, ש"מ ס"ה בהגה). חלילה לנו להכניס גם את הגרועים שבפורשים מדרכי ציבור שלנו, האוחזים בידם את דגל האומה וקניניה באיזו צורה שתהיה, בכללם של המומרים הנבדלים וקרועים לגמרי. כשאנו באים לחשבונו של עולם ברור, אנו שואבים דלי מלא של מים קרים על נפשנו העיפה, ואנו מקשיבים בשימת לב את האגדה בתלמוד: "יוסף בריה דרבי יהושע חלש אינגיד [כמעט שמת ויצאה נשמתו. כשחזר לבריאותו] אמר לו אבוה מאי חזית, אמר לו עולם הפוך ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה, א"ל עולם ברור ראית, - ושמעתי שהיו אומרים אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, ושמעתי שהיו אומרים הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן. מאן נינהו, אילימא רבי עקיבא וחביריו, משום הרוגי מלכות ותו לא, פשיטא בלאו הכי נמי [הא איכא תורה ומעשים טובים], אלא הרוגי לוד" (פסחים נ. בבא בתרא י:). וע"פ עומק חשבונו של עולם ברור נוכל להקשיב ולשמע בקול ברמה של רחל המבכה על בניה, הממאנה להנחם על בניה: תחתונים הללו, אשר מצד ארחות חייהם של בני גילם והלך רעיונותיהם הנם מושפלים כ"כ בעיני המון רבה של האומה, אשר בעד תקותה באו עד כדי מסירות נפשם, כמה הם למעלה, במעלת קדושים וטהורים כזוהר הרקיע מזהירים. ויחד עם הד-הקול המחבב את התורה ומעשיה על ישראל, "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו", שומעים אנו ג"כ ברגשי תנחומים "הרוגי לוד אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן". בתקוה לנחומים, שגבורי התחיה העתידים יחיו חיים טובים וארוכים, ולא יהיה שוד ושבר בגבולנו, ויחד עם כל העם המצפה לתשועה יענו תמיד: בית יעקב לכו ונלכה באור ד'.
Even over the completely separate ones, the wings of grace of motherly love are spread, after they were killed by strangers [Gentiles]. It is a faint echo, but from it we hear the soul's echo of a nation wounded by pain: "Some say that an apostate who is killed by non-Jews is mourned" (Shulchan Aruch, Yoreh De'ah, 340:5, with gloss). God forbid that we include even the worst of those who have separated from the community, those who hold the flag of the nation and its possessions in their hands in any form, among the apostates who are completely separated and torn [from the nation]. When we come to the account of a clear world, we draw a bucketful of cold water over our weary souls, and we listen attentively to the legend in the Talmud: "Yosef, the son of Rabbi Yehoshua, was very ill [almost died and his soul left his body]. When he regained his health, his father asked him, "What did you see?" He replied, "I saw the world upside down, the upper beings below and the lower beings above." His father said to him, "You saw a clear world." - And I heard that they were saying, "Happy is the one who comes here with his Torah study in hand." And I heard that they were saying, "The slain of the kingdom [those killed by foreign governments], no creature can stand in their presence [in the world to come, because of their greatness]." Who are they? If you say Rabbi Akiva and his colleagues, because they were killed by the government and nothing more? It's obvious that even without that [they have Torah and good deeds], but rather the martyrs of Lod" (Pesachim 50a, Baba Batra 10a). And according to the depth of the world's reckoning, we can clearly listen and hear the voice of Rachel weeping for her children, refusing to be comforted for her children: these lower ones, who, according to the paths of life of their peers and the direction of their thoughts, are so despised in the eyes of a great multitude of the nation, who, for her hope, came to the point of self-sacrifice, how high they are, in such a degree of holiness and purity, shining like the radiance of the sky. And alongside the echo that loves the Torah and its deeds for Israel, "Happy is he who comes here with his learning in his hand," we also hear with feelings of consolation, "The slain of Lod, no creature can stand in their presence." Hoping for comfort, that the future heroes of the rebirth [of the Land Of Israel] will live good and long lives, that there will be no plunder or destruction on our border, and that together with all the people awaiting salvation, they will always answer: "House of Ya'acov, come and let us walk in the light of Hashem."
