הליכה לטיפול נפשי - חלק שני

 כפירה בבחירה – האם בזה שתולים את המחדלים של האדם בהיסטוריה המשפחתית

או החברתית שלו, אנו בעצם שוללים מבני האדם יכולת בחירה שוה

אחד מיסודות התורה ועיקריה היא יכולת ה'בחירה' של האדם על יסוד זה נשענת כל התורה

כולה, ואם אנו שוללים בחירה אנו שומטים את הרקע לכל קיומה של תורה ומצוות. וכפי שכתב

הרמב"ם )יד החזקה הלכות תשובה פרק ה( "רשות לכל אדם נתונה אם רצה להטות עצמו לדרך טובה

ולהיות צדיק הרשות בידו ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו.. שיהא הוא

מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע, ועושה כל מה שהוא חפץ ואין מי שיעכב בידו מלעשות

הטוב או הרע וכיון שכן הוא פן ישלח ידו... ודבר זה עיקר גדול הוא והוא עמוד התורה והמצוה".

שיח הליכה לטיפול פסיכולוגי - הגישות המותרות והאסורות ע"פ דרך התורה

ור' חסדאי אבן קרשקש, רבו של הר"ן, בספרו אור ה' )מאמר ב כלל א – הקדמה( מונה את הבחירה

כאחד מ"עיקרי הדת" "הפינות התוריות, רצוני לומר שהם יסודות ועמודים אשר בית אלהים נכון

עליהם, ובמציאותם יצויר מציאות התורה מסודרת ממנו יתברך, ואלו יצויר העדר אחת מהם תיפול

התורה בכללה חלילה: וכשחקרנו בהם מצאנום ששה, האחד, ידיעת השם בנמצאות. השני, השגחתו

בהם. השלישי, יכלתו. הרביעי, הנבואה. החמישי, הבחירה. וזה, למה שהיתה התורה פועל רצוני

מהמצוה, שהוא הפועל, אל המצוה, אשר הוא המתפעל - יחויב בהכרח, שיהיה הפועל יודע ורוצה

ויכול, והמתפעל רוצה ובוחר, ולא הכרחי ואנוס". מבואר מדבריו כי אילולא האמונה ב"בחירה" של

האדם לא שייך כלל וכלל תורה מן השמים המצוה עעל האדם, ויש שכר ועונש על מעשיו, ולכן

הבחירה החפשית של האדם היא אחד מיסודי הדת שאם לא היא תתבטל כל התורה כולה.

ומעתה אנו צריכים לדעת כי כל תיאוריה שבסיסה שוללת את הבחירה החפשית מן האדם,

וגורלו נקבע בילדותו ע"י סביבתו וכדומה, הרי זה כדברי האומר בראת צדיקים בראת רשעים וכו'

ואמרו לו אף אתה תפר יראה, וזו ביטול הבחירה החפשית.

ומעתה נציג את מבנה הנפש כפי שהציג פרויד, שעל פיו מכוון הטיפול. לפי דעתו הוא לחלק

את הנפש לשלוש – בדיוק כמו הרופאים ששלל הרמב"ם בפרק ראשון משמונה פרקים, הוא קורא

לזה- סופר אגו )מערכת הדעת והמצפון(, איד )היצרים והדחפים( והאגו )מאזן ביניהם(:

וכך הם מתארים זאת: הסופר-אגו מתפתח בתגובה לחיזוקים ועונשים חיצוניים שהילד/ה מקבל

מהוריו. בתחילת החיים, התנהגות הילד/ה מונעת אך ורק מהיצרים והדחפים שלו )כלומר, הוא מונע

לחלוטין מעיקרון העונג(. ההורים מנחים את הילד לגבי מה אסור ומה מותר, והילד מגיב לכך בעיקר

מתוך פחד מנטישה או פחד מעונש.

בשלב מסוים, הילד/ה מפנים את הנורמות החברתיות ואת מערכת הערכים של הוריו כך שהוא

יודע כיצד יש להתנהג בעולם גם ללא הוראות מפורשות מהסביבה. כעת, הילד/ה מווסת את

ההתנהגות הדחפית שלו באופן שתואם את המציאות ואת הנורמות החברתיות.

למעשה, הסופר-אגו הוא החלק המוסרי בנפש האדם. הוא מתפקד כמעין מצפון אשר אחראי

להיענות לנורמות חברתיות ולקודים התנהגותיים. כלומר, חלק זה בנפש מתייחס אך ורק למה

שצריך האדם לעשות, ולא למה שהאדם היה רוצה לעשות. כך, אם מטרתו של האיד היא להביא

לסיפוק הצרכים ולהביא להנאה מקסימלית, אז מטרת הסופר-אגו היא להתנהל בהתאם לדרישות

החברה, המציאות והמוסר. הישות השלישית, האגו, מתווכת בין שני קטבים אלו אשר קיימים בנפש

האדם.

על פי שיטתם התפתחות תקינה היא מצב בו הופנמה מערכת ערכי מוסר ונורמות תרבותיות

וחברתיות בצורה מיטיבה, כך שהיא מאפשרת יחסי גומלין בין רכיבי הנפש השונים ואיזון בין

רצונות לצרכי המציאות. במצבים בהם הופנמו בילדות המוקדמת מערכות ערכים ונורמות בלתי

מסתגלות, למשל כאשר הורים נוטים להיות נוקשים או מתירנים מדי, עלול להתפתח אצל הילד/ה

סופר-אגו בלתי מסתגל למצבים או סביבה חדשה. במילים אחרות, הדינמיקה הלא מאוזנת בין מבני

האישיות השונים, היא זו שיוצרת את הסימפטומים הנוירוטיים )חוסר איזון נפשי אשר פוגע בתפקוד ביום

יום ובאיכות החיים, מבלי לאבד את החשיבה הרציונלית( והקשיים הנפשיים בבגרות.

סופר אגו רודפני/ נוקשה – סביבה אשר שמה דגש רב על מוסר ונורמות, באופן שלא מאפשר

לילד/ה מימוש של היצרים בכלל, עלולה להוביל להפנמת סופר-אגו נוקשה ורודפני. סופר אגו כזה

נמצא בשליטה מתמדת על התנהגות האדם, ומוביל למבנה אישיות צדקני, ושמרני.

סופר אגו "רופף" – מנגד, סביבה מאד מתירנית, אשר אינה מציבה גבולות או דרישות כפי הילד

כך שהוא אינו נאלץ להתמודד עם עקרון המציאות ועם נורמות חברתיות, עלולה להוביל

להתפתחות של סופר אגו מתירני. הדבר יכול לבוא לידי ביטוי בבגרות באדם שמנהל אורח חיים לא

מוסרי או שמחפש באופן מתמיד סיפוק והנאה, ללא התחשבות בערכי המוסר והחברה.

וכאן יש לטעון כי אם המערכת של המוסר והדעת – נקנית על ידי ההורים, והאדם קרבן של

עבר, ושל כל מיני תהליכים תת-הכרתיים שגורמים לו בהכרח להיות כפי שהוא ולא אחרת.

האדם נטול בחירה בטוב או ברע, אלא הוא תוצאה של טבעים חינוך נגיעות הרגלים, אם כן אין

מקום לאחריות על המעשים ולשכר ועונש אמיתיים.

לפי דרכו, במקרה שלנו שהיה ליעקב אבא שהיה נוקשה ומאד קפדן – גרם לבן ל'סופר אגו

רודפני' ולכן הוא לא בטוח בעצמו, ולחוץ אולי הוא עובר באיסורים חמורים, בזמן שהוא שאל רב

והדבר הותר לו לכתחלה בלי חשש.

וכך טען הגר"ש וולבה, העומד על כך שיש בדבריו פגיעה חמורה ביסוד העיקרי של "ובחרת

בחיים".

"מכיון שיש לנו בחירה חפשית אנו אחראים למעשינו. ברור שהתורה אינה יכולה להכיר בשיטה

פסיכולוגית השוללת את הבחירה לגמרי הפסיכיאטריה המודרנית. נזק רב גרמה בענין זה

פופולריזציה של הפסיכולוגיה, הרבה מונחים פסיכולוגיים חדרו לתוך הציבור הרחב והוא משתמש

בהם בלי הבנה ובלי הבחנה, התוצאה היא שהאדם בן דורנו כמעט אינו עושה עוד מאמץ לחנך או

לרסן עצמו, כל תופעה שלילית באופי שלו התנצלות בצדה "הרי יש לי רגש נחיתות", "הרי בילדותי

לא היה לי חום הקן" וכדומה".

הנבירה בעבר והאשמה של מצבי החיים, הורים וחברה בכל המעשים המגונים שהאדם עושה.

אולם כשמתבוננים רואים כי יש גישות שונות ודרכי טיפול שונות ולא בכולם הדבר עובר כחוט

השני.

מבט זה יכול לשלול את כל הלכות התורה – וכפי שעורר בזה הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל

שהיה רגיל לספר מעשה שאירע בארה"ב בבחור שרצח והועמד למשפט, אחרי כל חקירת המעשה

הוברר שרצח בדם קר, והוא נשפט למאסר עולם. בשעה שהקריאו את גזר דינו קם אחד הנוכחים מן

הקהל וצעק לעבר השופטים "אבל הוא בא מבית שבור", וסוף דבר היה שבעקבות זה בטלו את

עונשו החמור. כביכול "מצאו" את הסיבה לרצח - הרוצח לא היה יכול שלא לרצוח שהרי הוא בא

מבית שבור. זוהי כפירה מוחלטת בבחירה חופשית.

הגר"י הוטנר )פחד יצחק פורים( מעמיד שלפעמים כ'בריחה' ומילוט מה'בחירה' נוקטים כאילו הכל

מוכתב מלמעלה, וכביכול מרבים כבוד שמים, אבל זו דרכו של 'עמלק': "כשם שבסדור עיקרי

האמונה, העיקר האחרון הוא בסילוק כח הבחירה שהוא מילת ערלת הלב דאחרית הימים, כמו כן

בדרך זה לעמת זה הכפירה האחרונה היא הכפירה בכח הבחירה של האדם "האדם מוכרח הוא בכל

עניניו" זה הוא קול המונה וקול שאונה של המיית הכפירה המשתלטת לעינינו".

אמנם כשמתבוננים בדברי הרמב"ם )פירוש המשניות - שמנה פרקים להרמב"ם - פרק ד( "שאין אדם

בטבעו בתחלת ענינו בעל מעלה ולא בעל חסרון, כמו שנבאר בפרק שמיני, והוא ירגיל בלי ספק

פעולות מקטנותו כפי מנהג קרוביו ואנשי ארצו, אפשר שתהיינה הפעולות ההן ממוצעות, ואפשר

שתהיינה מיותרות או מחוסרות", הרי שלמרות שיש לאדם 'בחירה' וזה מיסודי הדת, בודאי שישנה

השפעה מכרעת לחברה שסביבו וכל שכן למשפת המוצא שלו, אלא שבכל מקרה ההחלטה אם

לעשות או לא לעשות נמצאת אצלו.

וכפי שכתב הרמב"ם )שמנה פרקים להרמב"ם - פרק ח( "ואמנם בארתי לך זה שלא תחשוב השגעונות

וכו' כי יחשבו שמולד האדם ישימהו בעל מעלה או בעל חסרון, ושהאיש מוכרח על המעשים ההם

בהכרח אמנם אני יודע, שהדבר המוסכם עליו מתורתנו ומפילוסופי יון כמו שאמתוהו טענות האמת,

שפעולות האדם כולן מסורות לו, אין מכריח אותו בהן ולא מביא אותו זולת עצמו כלל שיטהו לצד

מעלה או לצד חסרון, אלא אם כן תהיה לו הכנת המזגים לבד, כמו שבארנו, שיקל בו ענין או יכבד.

אבל שתתחיב )פעולה מהפעולות( או יהיה בו נמנע - אין זה כלל. ואילו היה האדם מוכרח על

פעולותיו, תהיינה בטלות מצוות התורה ואזהרותיה, והיה הכל שקר גמור, אחר שאין בחירה לאדם

במה שיעשה".

הרמב"ם מחלק בין 'נטיה' או 'הכנה' מכח השפעה חברתית, או אופי טבעי, לבין 'הכרח'. דוגמא

לזה ראיתי בספר 'בחירה חפשית', הנדפס בהסכמת הגאון ר' משה שפירא זצ"ל, בילדים מארצות

הברית שראו אשה רצה לכיוון אוטובוס, והפילו אותה לארץ וגרמו לחבלות קשות, וכשנשאלו למה

עשו זאת? אמרו כי היה זה 'משחק', הם אפילו לא גנבו את ארנקה. וכשהגיעו לבית המשפט אמר

העו"ד כי הם גדלו בשכונת פשע ובמשפחות קשות. ושם ההבחנה היא כזאת בודאי שבן אדם שלא

גדל בשכונת פשע לא יעלה על דעתו בכלל להפיל אשה על הרצפה וליהנות מזה כאילו זה משחק,

ורק בגלל זה הרעיון עלה בדעתם. אבל ההחלטה אם לעשות או לא לעשות בסוף זו החלטה שלהם,

ויש להם אחריות על הבחירה.

כמו כן גם מה שאדם סופג מהמשפחה ומהסביבה הקרובה זה יוצר רקע להתנהגות שלו, ויש לזה

מקום להתייחסות בטיפול וכמו שנוקט הרמב"ם עצמו בפרק ד'. אולם יש ללמדו דבסוף הבחירה

בידיו והוא יכול להסיט את מסלול חייו להיכן שהוא חפץ, ולא שהעבר קובע את גורלו.

מסקנא: מותר להעמיד את הרקע המשפחתי והחברתי, כרקע להתנהגויות ולקשיים נפשיים ע"פ

התורה, אבל אין להחשיבה כגורם מרכזי ומכריע בבחירת האדם. לבסוף ההכרעה וההחלטה נמצאת

בידיים של האדם עצמו, והוא אחראי לכל מעשיו.

פגיעה בכבוד הורים כדי לרפאות בעיות נפשיות והפעלת הדמיון למען בריאות הנפש

תשובה: כעת נעמוד אם יתברר כי מרוב כעסו, וההלחצות של האבא נכנס לבן דפוס חיים לחוץ

וכפייתי שגרם לו לבסוף להתפרצות של כפייתיות, האם מותר לעלות את זה בטיפול, הדבר יכול

לעורר זעם כלפי האב, וחוסר כבוד בלב, אף אם המטרה לשחררו מכעס?

הנה בגמ' קידושין )לא, ב( "תנו רבנן איזהו מורא ואיזהו כיבוד, מורא לא עומד במקומו ולא

יושב במקומו ולא סותר את דבריו ולא מכריעו, כיבוד מאכיל ומשקה מלביש ומכסה מכניס

ומוציא". ולכאורה החיובים הם פעולות מעשיות, אך לא מצינו עדיין חיוב של כבוד 'בלב', שלא

ירגיש זלזול בהם וכיוצא בזה. והרמב"ם )בהל' ממרים פ"ה הל' ט"ו( וז"ל ולא על ההכאה ולא על

הקללה בלבד הקפידה תורה, אלא אף על הבזיון. שכל המבזה אביו או אמו אפילו בדברים, ואפילו

ברמיזה הרי זה ארור מפי הגבורה, שנאמר ארור מקלה אביו ואמו, עכ"ל הרמב"ם. וכן נפסק בשו"ע

יו"ד )סי' רמ"א(. מלשון זה משמע שהאיסור הוא לבזותם בדברים או ברמיזה, אולם לבזותם בלב לא

שמענו עדיין שאסור.

אמנם בספר חרדים )פרק ט' סי' לה( ועל המבזה אביו או אמו בלבו, או בדברים או במעשה שסותר

דבריהם או יושב במקום המיוחד להם וכיוצא בזה, נאמר ארור מקלה אביו ואמו, ופירשו שאינו

לשון קללה אלא לשון בזיון, ואשכחן בזיון בלב, דכתיב ותבז לו בלבה, ונקלותי עוד מזאת והייתי

שפל בעיני )ש"ב ו(. וכתיב ותקל גברתה בעיניה )ברא' טז, ד(, ועל זה אמר שלמה )משלי ל, יז( עין תלעג

לאב ותבוז ליקהת אם יקרוה עורבי נחל ויאכלוה בני נשר, ומעשה היה בימינו באיש שהיה זן את

אמו, רק שהיתה קלה ובזויה בעיניו לפי שנישאה לאיש אחרי מות אביו, והאיש הזה הלך דרך ים

ונהרג והושלך לים ותפשו היהודים לבקשו ומצאוהו על שפת הים ועין אחת מנוקרת שנקרוה

העורבים, הרי לך בכבוד האב. ודבריו הובאו להלכה בספר שיורי ברכה )יו"ד סי' רמ"א אות ב(. ובספר

חיי אדם )חלק ראשון כלל סז אות ג( "הכיבוד הוא במחשבה ובמעשה ובדבור. במחשבה כדכתיב "נבזה

בעיניו נמאס, ואת יראי ה' יכבד", והיינו יכבד במחשבה, דאין לומר שבלבו ובעיניו הם נבזים רק

שמכבד אותם בדברים, א"כ הם שוין בעיניו כמוהו שהרי גם הוא נבזה בעיניו, אלא ע"כ דר"ל

שמכבדם בלבו שהם חשובים בעיניו ובלבו, דהיינו שידמה בעיניו שהם גדולים ונכבדי ארץ, אף

שבעיני שאר בני אדם אינם חשובים כלל. וזה עיקר כיבוד, שאם לא כן, הרי כתיב "בפיו ובשפתיו

כבדוני ולבו ריחק ממני". וכן פסק בבן איש חי )פרשת שופטים(.

ובערוך השולחן בסי' ר"מ אות ח' וז"ל "הכיבוד והמורא שני ענינים הם: כיבוד הוא עניני

מעשים בפועל, כמו להאכילו להשקותו וכיוצא בזה כמו שיתבאר. והמורא הוא יראת המעלה דמורא

הוא בלב. ולכך כל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלוקיך". וכדבריהם מצאנו בדברי רבותינו

הראשונים בפי' הספורנו עה"ת )ויקרא פרק יט פסוק ג( "איש אמו ואביו תיראו. להורות שלא יהיה

הכבוד בהם על אופן שיהיה לבו גס בהם אף על פי שיכבדם במאכל ובמשתה ובמלבוש כמו

שהזכירו ז"ל: )פרק קמא דקדושין( באמרם יש מאכיל לאביו פסיוני וטורדו מן העולם אבל יהיה כבודו

להם כמכבד נוראים אצלו למעלתם עליו". הרי שכיבוד הורים הוא גם באופן שלא יהיה לבו גס

בהם, והוא מצד יראת המעלה. וראיה לזה כתב הבא"ח מהגמ' בקידושין )לא, ב( דאבימי בנו של ר'

אבהו כשהיה אביו מגיע לפתח היה אומר 'אין אין' עד שמגיע לפתח ופותח לו. "קשה למה הוצרך

לומר אין אין כל משך הליכתו, עד שהיה מגיע אצלו, ודי בפעם אחת להשמיעו קולו שהוא בא

לפתוח, ולא יהיה קרי אבבא.ועוד נ"ל שהוא רוצה לעשות המצוה של הכבוד במעשה ודבור

ומחשבה ביחד בבת אחת, ולכן בעת שהוא מהלך שעושה מעשה, הוא מחשב במצוה זו, וגם מדבר

בפיו אין אין, נמצא שקיים המצוה במחשבה ודבור ומעשה בבת אחת".

אמנם יש שהקשו על זה מתשובת הרמב"ם לרבי עובדיה הגר )שו"ת הרמב"ם סי' שסט( "דע שחובה

שחייבתנו התורה על הגרים גדולה היא שעל האב ועל האם נצטוינו בכבוד ומורא, ועל הנביאים

לשמוע להם ואפשר שיכבד אדם ויירא וישמע ממי שאינו אוהבו, ועל הגרים צונו ה' באהבה כי

רבה המסורה ללב ואהבתם את הגר וגר כמו שצונו לאהוב את שמו ואהבת את י"י אלהיך והקב"ה

בכבודו אוהב גר". והקשו דכביכול מבואר כאן דכיבוד ומורא דאב ואם אינו דבר התלוי בלב, ורק

אהבת הגר היא דין באהבה המסורה בלב. אולם האמת דלא מבואר דכיבוד אינו בלב, אלא דמעלת

אהבה בלב היא גדולה ממעלת כבוד ומורא. אולם הרמב"ם לא בא לאפוקי 'מורא בלב', אלא שלא

ציותה התורה על אהבה. וע' בגליון קול התורה )תשרי תשנ"ח גליון מג עמ' רל( שהובא ממרן הגריש"א

להקשות על דעת החיי אדם שחייב אהבה גם כלפי אב ואם מתשו' הרמב"ם הזו, ויישב דכוונת

הרמב"ם דאין זה מפורש בתורה כמו בגר, דדבר המפורש בתורה חשיב טפי, יעו"ש. אך מ"מ זה ודאי

דאיכא חיוב מורא בלב, ודלא כמי שכתב להוכיח מתשו' זו היפך כל הפוסקים.

מקלקל ע"מ לתקן

אמנם ראיתי להגר"י זילברשטיין )קובץ קול התורה קובץ נד עמ' קעד( שדן בשאלה זו, אלא שבענינינו

יש לכאורה מקום להתיר לכעוס על ההורים בלב, משום שמטרת המחנך היא לא להשפיל את כבוד

ההורים, אלא אדרבא כוונתו להוציא מלב הבן את המרירות הנמצאת בו, וזאת כדי שבסופו של דבר

יוכל לכבד את אביו ואמו. והמחנך הוא בבחינת "מקלקל על מנת לתקן", כלומר הוא משפיל כבודם

על מנת שבסופו של דבר יכבד אותם. ויש לדון בדבר אולי באופן זה הדבר מותר?

ומצינו דוגמא לכך בספר פרי השדה )ח"א פ"ח(, הדן באשה שבניה מתים מיד אחר הלידה ושפטו

הרופאים כי הוא מחמת חולשת הרחם. ואם תשתה כוס של עקרין כדי שלא תתעבר כמה שנים,

יתחזק הרחם ותוכל לילד וולד של קיימא. ונשאלה השאלה האם מותר לה לשתות. ופסק שם

להיתר, משום שעיקר האיסור בשתיית כוס עקרין הוא משום שהיא עוברת על מצות "לשבת יצרה".

וכאן שהיא מתכוונת בשתייתה להוליך זרע של קיימא, שפיר מקיימת בזה ענין "לשבת" טפי, ולכולי

עלמא מותר, בתנאי שהבעל מרוצה )דבריו הובאו באוצר הפוסקים סימן ה' ע"ב(.

הרי שהסירוס למטרת חיזוק הרחם מותר. ואם כן יתכן דה"ה בעניננו, כאשר הזלזול בכיבוד אב

ואם הוא למטרת כיבוד יתכן דמותר. וכמו כן מצינו בנוגע לביהכנ"ס, שמותר לסתור חלק ממנו על

מנת לבנותו טוב יותר. וביחוד אחר כשבלא"ה הכעס נגד האב כבר נמצא בלבו פנימה, אלא

שמוציאים אותו החוצה לשם ריפוי.

אולם יש לחלק בין הדברים, שבסירוס האשה האיסור הוא לבטל את כח ההולדה, ולכן מאחר

שכח ההולדה לא מתבטל אלא משתפר אין בזה איסור. אולם שונה הדבר בענייננו, שאין התוצאה

אסורה כי אם עצם מעשה הבזוי של האב והאם, ובזה לא מצינו שמותר לעבור עבירה כדי לקיים

מצוה.

ועוד דן שם בפגיעה בכבוד האב בילד שאביו פגע בו. ויעויין שם בהרחבה בנושא זה של כיבוד

הורים שהוא נושא בפני עצמו. אולם אנו כאן ננסה לעמוד על הגישות השונות בפסיכולוגיה לאור

דברי רבותינו.

מבחן גישות חדשות בפסיכולוגיה לאור ההתנגדויות הנ"ל

תיאוריה קוגנטיבית התנהגותית – תיאור דרך ההשפעה

לאחר שנתבררה סיבת ההתנגדות לפסיכולוגיה, כשאנו באים לבחון גישות אחרות, אנו מוצאים

שיסודן נתמך בהשקפת היהדות, ואם ייקלטו על ידי אנשים ברי-אוריין, שיש להם יד גם בהלכות

דעות ויסודי התורה, יוכלו להשתמש בכלים והטכניקות לתועלת האנשים.

שיטת הטיפול של הפסיכותרפיה קוגניטיבית - היא טיפול מובנה, קצר מועד, שמטרתו שינוי

האופן בו המטופל תופס את עצמו ואת העולם. השיטה גורסת "שאם האדם לא מרגיש טוב - סימן

שהוא לא חושב טוב". המטפל מזהה את העיוותים הקוגניטיביים ודפוסי החשיבה הנוקשים

האחראים לשימור הסימפטומים, ומציע סכמה אלטרנטיבית גמישה יותר.

שלב ראשון: זיהוי מחשבות אוטומטיות:

יש לפנות אליו כך:

א. תאר לנו סיטואציה בה חוית את הקושי עליו אתה מדבר.

ב. מה הרגשת בעקבות כך?

ג. מה עבר לך בראש?

שלב שני: מחשבות כלליות

כשאנו נפגשים עם הפונה אלינו בכמה וכמה סיטואציות\ על דפוס מחשבה אוטומטית החוזר

על על עצמו – זה מעיד על 'חשיבה כללית' כזו המתפשטת לו על הרבה תחומים, מקרים, רגשות

וסיטואציות שונות, ולכן חשוב לעמוד על כך.

ניתן לעשות זאת כך:

א. לעודד אותו, בשאלה האם זה עולה לך בסיטואציות אחרות?

ב. לאחר שצפים דברים ועולים, לשאול המשמעות של המחשבה הזאת עבורך?

כאן תתגלה 'מחשבה כללית' על עצמו – כדוגמא שבקשת עזרה זו 'חולשה' או 'קריסה'.

ג. לאחר מכן נשאל אותו מה זה אומר עליך?

וכאן 'אמונת יסוד' על עצמו.

ד. לבדוק כמה אמונה זו חזקה באחוזים, לדעת האם שוה להשקיע עליה זמן.

כפי שנתבאר לאחר שאנו מגלים 'מחשבה כללית' משמעותית, נשאל 'מה זה אומר עליך'? נגלה

'אמונה יסודית'. מה שלפי ממצאי החוקרים יש שלושה סוגי אמונות יסוד, הגורמים להרגשות,

ודפוסי התנהגות.

כי הדעות העיקריות עליהן נלחמים לשנות הן הדעות הללו:

א. חוסר אונים.

ב. לא אהוב.

ג. חוסר בערך עצמי

האם תיאוריה קוגנטיבית התנהגותית תואמת לדרכי התורה?

בעצם שיטה זו לזהות את המחשבות היסודיות של אדם ולשנות אותן, ודרכן לשנות דפוסי

חשיבה יסודיים המשפיעים עליו, ובמקביל לנסות התנהגויות חדשות ומועילות, היא לא דרך זרה

ליהדות, אלא תואמת להפליא את דרכו של הרמב"ם בשמונה פרקים ובהלכות דעות. הרמב"ם

בהלכות דעות )פרק ב( "ומה היא תקנת חולי הנפשות? ילכו אצל החכמים שהן רופאי הנפשות,

וירפאו חליים - בדעות שמלמדין אותם, עד שיחזירום לדרך הטובה". הרי שהרפואה הבסיסית היא

ב'דעות שמלמדין אותם'. והדעות הללו צריכות לכוון את האדם לאיזון רגשי, מכוון ונכון.

החכמים צריכים לעמוד על טיבו של ההגיון העומדת מאחורי התנהגותו של השוגה בדרכו,

ולכוונו אל הדרך הנכונה.

הגר"ש וולבה )דעת שלמה מאמרי זמן מתן תורתנו עמ' קנח( כותב 'מעיקרי האמונה היא "שיש בחירה"

אבל אנו מביטים על מדותינו כעין כוחות טבעיים כמו שרירים, ובכחנו רק להלחם ולדכא אותם

בכח. אולם הרמב"ם קורא למדות 'דעות' ו'הלכות דעות' שעל מה ולמה קרא להם דעות? אלא על

כרחך שיש 'כוחות' ויש 'דעות'. כוחות הם כוחות הגוף כמו רעב ותיאבון. אולם המדות הן מושכל

ראשון שהושרש בקרבנו מחמת תולדה או טבע, או סביבה, או מהערה עצמית. ודעות אין לשנות

אלא בדעת". וביסס דבריו גם מחובות הלבבות, ועוד, יעו"ש.

הרי שאדרבה גישה זו מבוססת על יכולת הבחירה של האדם לשנות את דעותיו, וע"פ זה לנווט

את דעותיו.

ומסיים שם הגר"ש וולבה ואם תאמר – למה לנו לעסק זה הלא זאת היא 'פסיכולוגיה' – יעסקו

בזה פסיכולוגים! אולם ראה מה שכתב הרמב"ם בהלכות דעות כי המיישר דעותיו הוא מקיים מצוות

והלכת בדרכיו.

ראיות לכך ששינוי המדות הוא דרך המחשבות

עוד יותר במפורש התייחס לכך הגאון ר' אייזיק שר בהקדמתו לספר חשבון הנפש לר' מנדל

לפין, שנדפס ע"י הג"ר ר' ישראל סלנטר, הוא כותב שיצירת ההתנהגות והמדות מתחיל ב'רגש קל

העובר במחשבה'. וזה לשונו: "שעל ידי ידיעות מאירות אלו אפשר לו לאדם לפקח על יצירת

המחשבה בעמקי סתרי הלב להבחין כל רגש וציור בראשית עלותו במחשבתו ולראות היאך מחשבת

האדם נגררת אחר רגשי המדות והתאוות ולהצליח בסייעתא דשמיא ככל עבודת המוסר ונשכיל

לראוות דוגמא אחת בחז"ל שגילו לנו סוד ביצירת הקנאה שבלב במאמרם ז"ל סנהדרין צ"ג ע"ב גבי

שאול המלך ששמע שבחו של דוד שהוא גדול ממנו לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא חלשא

דעתיה ואיקני ביה למדנו מדבריהם שיצירת הקנאה בלב באה עם חלישת הדעת". כשאדם חווה

אירוע מסויים הגורם לו לכעס, פחד, עצב, קדמה לכך פרשנות מסויימת שהוא נתן באופן אוטומטי

לאותו האירוע, דבר הנקרא בפי החוקרים 'מחשבה אוטומטית', שהיא נראית כאילו צצה משום

מקום, ואינה מבוססת על הרהור מעמיק, ומחשבה שקולה. אבל היא גוררת אחריה, מצב רגשי, וגם

פעולות פיזיות הנגזרות ממנה.

אם כן הטענות של דחף לנהנתנות יתר, או כפירה בבחירה, אינה קיימת בשיטה זו. ועל כן נראה

דאם אדם ירא שמים עובד ע"פ שיטה זו מותר להפנות אליו מטופלים, ואין בזה את כל החששות

שהוזכרו לעיל.

מצות והלכת בדרכיו

כשמתבוננים במציאותם של כל הקשיים הנפשיים המטופלים בדרך כלל ע"י מטפלים, הרי

שהפרעות אישיות שונות רובן ככולן הן מצבי קיצון מסויימים, וכגון ערך עצמי מופרז )נרקסיסטיות(

דכאון, מצבי רוח, אישיות גבולית, אישיות היסטיונית, ופרנואידית. כל אלה הן הפרזות מוגזמות

במדה של דברים שיש אצל כל אדם, אלא שכשאדם לא מצליח בכוחות עצמו להתגבר על הקושי

ולהגיע לדרך האמצע הוא צריך גורם חיצוני מקצועי שיאזן אותו ויביאהו לדרך האמצע. וכפי

שמבואר ברמב"ם שצריך לילך לחכמים רופאי הנפשות לרפא את חולי הנפש.

והנה ע"פ דברי הרמב"ם, וכפי שביארוהו גדולי האחרונים ובעלי המוסר והמחשבה ששינוי

'המחשבות' ויישורן הוא קיום מצוות והלכת בדרכיו, יש לציין ולדעת דמצוה זו של 'הלכות דעות'

היא מצוה דאורייתא. וכמו שפסק הרמב"ם במצוה ח': "שצונו להדמות בו יתעלה לפי יכולתנו, והוא

אמרו )דברים כח( "והלכת בדרכיו". וכבר כפל צווי זה ואמר )דברים י( "ללכת בכל דרכיו". ובא

בפירוש זה, מה הקב"ה נקרא רחום אף אתה היה רחום, מה הקב"ה נקרא חנון אף אתה היה חנון,

מה הקב"ה נקרא צדיק אף אתה היה צדיק, מה הקב"ה נקרא חסיד אף אתה היה חסיד, וזה לשון

ספרי )ס"פ עקב(. וכבר נכפל הצווי הזה בלשון אחר ואמר )דברים יג( "אחרי ה' אלקיכם תלכו", ובא

בפרוש גם כן )סוטה יד.( שענינו להדמות בפעולות הטובות והמדות החשובות שיתואר בהם האל

יתעלה לפי יכולתנו". ומן הסתם אין בזה גדר מוחלט אלא כל אחד ואחד לפי טבעו צריך להתאמץ

להדמות לו יתעלה כפי יכולתנו. ולפי זה אין בזה גבול גם כן, אלא תמיד מחויב האדם להתדמות לו

יתעלה עוד, שהרי לעולם לא ידמה לה' יתברך בשלמות, אלא תמיד ישאף להדמות אליו יותר

ויותר. ובספר תומר דבורה לרבי משה קורדברו זצוק"ל מבוארות כל מדותיו של הקב"ה והנהגתו

וכיצד האדם מצווה להדמות לו יתעלה גם כן במדותיו ובמעשיו, ע"ש וראה נחת.

וכדעת הרמב"ם סוברים רוב הראשונים. כן דעת הרשב"ג בספר האזהרות שלו "ולתמוך בנתיבו

פעמים אשורים", פירש כוונתו הרשב"ץ בספר זוהר הרקיע שכוונתו להדמות במדותיו ובפעולותיו

של ה' יתעלה כפי יכולתנו. וכן דעת החינוך במצווה תרי"א, שפירוש והלכת בדרכיו מתיחס למדות

האל ב"ה וכדעת הספרי ע"ש. וכן נראה מהריטב"א במסכת ע"ז )ז:( שפירש מצוות "והלכת בדרכיו"

כדעת הספרי מה הוא רחום וארך אפיים אף אתה כן". וע"ע לו במסכת שבועות )לה.( שכתב "משום

והלכת בדרכיו שחייב להיות רחום וחנון" משמע מפורש דחיוב גמור הוא מן התורה.

ומקורו מהמבואר בספרי )עקב פרשה מט( "ללכת בכל דרכיו" אלו דרכי הקב"ה שנאמר "ה' ה' אל

רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד ואמת, נוצר חסד לאלפים, נושא עוון ופשע וחטאה ונקה" )שמות

לד(. ואומר )יואל ג( "כל אשר יקרא בשם ה' שם ה' ימלט" וכי היאך אפשר לו לאדם ליקרא בשמו

של הקב"ה, אלא מה הקב"ה רחום אף אתה היה רחום וחנון ועשה מתנת חינם לכל. מה הקב"ה

נקרא צדיק שנא' )תהלים קמ"ה( "צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו" אף אתה היה חסיד לכך

נאמר "כל אשר יקרא בשם ה' ימלט", ואומר "כל הנקרא בשמי, לכבודי בראתיו, יצרתיו אף

עשיתיו", ואומר "כל פועל ה' למענהו", עכ"ל.

ומדברי הספרי מתבארים ב' דברים - א( החיוב להדמות בי"ג מידות של הקב"ה המבוארות

בפרשת כי תשא. ב( כל הכינויים שכינוהו הנביאים בעלי רוה"ק יש להדמות אליהם, והוא ממה

שהביאו דברי דוד המלך "צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו". עוד מבואר בגמ' מסכת שבת

)קלג:( אבא שאול אומר "ואנוהו", הוי דומה לו מה הוא רחום אף אתה רחום וכו' ע"ש. ופירוש

הדרשה הוא "ואנוהו" מלשון אני והוא כלומר מה הוא אף אני, שכך אמרו בנ"י בעת קריעת ים סוף

שזכו לנבואה שראתה שפחה יותר מיחזקאל בן בוזי כמבואר בחז"ל, ואז נתעורר בהם רצון להיות

דומה לו. והנה מלבד שאין זה לשון ציווי אלא נאמר בתוך שירה ששרו משה ובנ"י, יתכן עוד לומר

שזו אסמכתא ולא דרשה גמורה. אמנם במסכת סופרים איתא )פ"ג הי"ז( אבא שאול אומר הדמה לו,

מה הוא רחום וחנון אף אתה רחום וחנון, ע"כ. ונראה מכאן משמע שלומד זאת אבא שאול לדרשה

גמורה. מכל המתבאר נראה שההידמות היא במדותיו של הקב"ה ובעיקר בי"ג מדות של רחמים, וכן

בכל שאר המדות והתארים שתיארוהו הנביאים בעלי רוח הקדש.

אמנם בגמ' סוטה )יד:( איתא אמר ר' חמא ב"ר חנינא מאי דכתיב "אחרי ה' אלהיכם תלכו"

)דברים יג, ה(, וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה, והלא כבר נאמר )דברים ד, כד( "כי ה' אלקיך אש

אוכלה הוא". אלא, להלך אחר מדותיו של הקב"ה. מה הוא מלביש ערומים דכתיב )בראשית ג, כא(

"ויעש לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם", אף אתה הלבש ערומים. הקב"ה ביקר חולים דכתיב

)בראשית יח, א( "וירא ה' אליו באלוני ממרא", אף אתה בקר חולים. הקב"ה ניחם אבלים דכתיב "ויהי

אחרי מות אברהם ויברך אלקים את יצחק בנו", אף אתה נחם אבלים. הקב"ה קבר מתים דכתיב

)דברים לד, ו( "ויקבר אותו בגיא" אף אתה קבור מתים.

והנה בפירוש הראב"ע עה"ת פירש בהאי קרא )דברים יג, ה( "שתעשו ככל יכולתכם כמעשיו,

ותרדפו אחר נתיבותיו", ומדבריו משמע דהוי ציווי כללי ללכת בדרכי ה' ואין זה בדווקא לדברים

שנזכרו בגמ' הלבשת ערומים ביקור חולים וכו'. ואכן זהו פשטיה דקרא "אחרי ה' אלקיכם תלכו"

שאין זה מדבר על ענין מסויים אלא בדרך כלל, ולפ"ז צריך לומר שיפרש דברי הגמ' דידן דהוי רק

כדוגמא כיצד למוד מדרכי ה', אך חובתנו היא ללמוד מכל פעולתם ולא רק מהנזכרות בגמ' הנ"ל.

ונראה שזהו המשא ומתן בין השואל ורבי אברהם בן הרמב"ם )בתשובותיו סו' ס"ג(, שכתב שם

השואל: הרי היא כוללת כל התורה כמבואר מן הכתובים שנכפלו בענין זה וכו' וכבר אמר רבינו

שאין למנות הציווים הכוללים בתורה. ולפי משנ"ת בשם הרמב"ם שכל המצוות תכליתן יישור

המדות לדרך האמצעית קושיא אלימתא היא, הרי דין "והלכת בדרכיו" כולל כל התורה כולה.

אמנם השיב לו ר"א בן הרמב"ם "ואמר והלכת בדרכיו שאפשר היה לחשוב שאינו מוכרח כהכרח

המצוות כי המצוות הן מעשיות, וההליכה בדרכיו דברים שתלויים במדות כמו שפירשה הקבלה מה

הוא נקרא חנון וכו' אע"פ שתכלית אלו המצוות גם כן מעשים".

כתב הרמב"ם )דעות פ"א ה"ד( "צוו חכמים הראשונים שיהיה האדם שם דעותיו תמיד ומשער אותם

ומכוין אותם בדרך האמצעי כדי שיהא שלם", ונראה שזה ענין החיוב המיוחד מדין "והלכת בדרכיו"

לשער את דעותיו בשום שכל ולישר אותם בדרך האמצעית כפי הצורך. וכך כותב הרמב"ם בח'

פרקים )פ"ג( "ואשוב אל כוונתי": כי כשיהיה האדם שוקל פעולותיו תמיד ומכוין אל אמצעותם, יהיה

במדרגה עליונה ממדרגת בני אדם, וכזה יתקרב אל ה' יתברך וישיג אל טובו וזה הדרך השלם

הליכה לטיפול פסיכולוגי - הגישות המותרות והאסורות ע"פ דרך התורה שכז

שבדרכי העבודה". ועוד כתב: "ונשא זכרו החכמים זכרונם לברכה זה הענין וכתבו עליו ואמרו: "כל

השם אורחותיו ומשגיח בהם-זוכה ורואה בישועתו של הקדוש ברוך הוא" וכו', והשומה הוא

השיעור והסברא".

מכל מקום נתבאר מזה שגדר מצוות "והלכת בדרכיו" הוא שימת לב תמידית למדותיו ודעותיו,

ליישרם לקו האמצע אם אינם בקו האמצע. והכלל הוא שדעותיו יהיו תמיד בדרך האמצע.

ודעתו מוסכמת מהרבה ראשונים ואחרונים. ע' רבינו יונה בפירוש לאבות )ד, ד( הרא"ש )ארחות

חיים יום ג' סעיף מ"ג(, ובמנורת המאור )פ' ז' פ"א, ופ"ד(, הרשב"ץ בפירושו לאבות )ד, ד(, והמאירי בחיבור

התשובה, והברטנורא )פ"ד מ"ד מאבות( וע' בשו"ע הרב )או"ח קנ"ה ס"א, וקנ"ו ס"ג(, ובקיצור שו"ע )סימן

כ"ט ג(, ובערוך השולחן )סי' קנ"ו ה(, ועוד רבים ואכמ"ל.

וביאר הגר"ש וולבה )שם( את הגמ' בקדושין ל, ב שיצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, והגמ'

בסוטה ג, א שאין אדם חוטא אא"כ נכנס בו 'רוח שטות'. והיינו דכל יום מתחדשות לאדם מחשבות

מוטעות ודעות מוטעות שעלולות להטות אותו מדרך הישר.

ובזה יובנו דברי הגרש"ז שהובאו לעיל שטיפול בגישה נכונה יש בו גם מצוה.

שינוי מדות ע"י דרך התנהגותית

בבסיס הטיפול ההתנהגותי )ביהביוריסטי( עומדת ההנחה, שכל ביטוי של התנהגות בלתי מסתגלת,

אינו אלא הרגל שנרכש בעבר. באמצעות התאמת מערך של התניות או חיזוקים ניתן להביא לידי

הכחדת הרגליו הבלתי רצויים של המטופל ורכישת הרגלים אחרים, רצויים, במקומם. בשיטה זו

המטפל הוא מתכנן פעיל של מערך הלמידה, ואינו מאזין ומפרש בלבד. ניתוח העבר או סיבת

ההפרעה נחשב תפל לעיצוב ההתנהגות בהווה.

כך במקרה שלנו כל פעם שיעקב חושש מאיסור למרות שהורה לו הרב להיתר באופן מפורש,

יתגבר על עצמו בכח ודווקא ינהג כפי ההיתר שהורה לו הרב, וזה עצמו ידחה את המחשבות של

הפחד ממנו.

דרך זו של 'פעולות' המשפיעות על הדעות, מבואר ברמב"ם בהלכות דעות: "דע, שאלו המעלות

והפחיתות אשר למדות, לא תגיענה, ולא תתישבנה בנפש, רק בכפל הפעולות הבאות מן המדה

ההיא פעמים רבות, ובזמן ארוך, והרגילו בהן". ובפירוש המשנה 'הכל לפי רוב המעשה' )אבות פרק

משנה טו( פירש: "שהמעלות לא יגיעו לאדם לפי רוב גודל המעשה, אבל לפי רוב מספר המעשים,

והוא שהמעלות אמנם יגיעו בכפול המעשים הטובים פעמים רבות, ועם זה יגיע קנין חזק. לא

כשיעשה אדם פעל אחד גדול מפעולות הטובות כי בזה לבדו לא יגיע לו קנין חזק, והמשל בו

כשיתן האדם למי שראוי אלף זהובים בבת אחת לאיש אחד, ולאיש אחד לא יתן כלום לא יעלה

בידו מדת הנדיבות בזה המעשה האחד הגדול, כמו שמגיע למי שהתנדב אלף זהובים באלף פעמים,

ונתן כל זהוב מהם על צד הנדיבות, מפני שזה כפל מעשה הנדיבות אלף פעמים והגיע לו קנין חזק,

וזה פעם אחת לבד התעוררה נפשו התעוררות גדולה לפעל טוב ואח"כ פסקה ממנו. וכן בתורה אין

שכר מי שפדה אסור במאה דינרים או עשה צדקה לעני במאה דינרים שהוא די מחסורו כמו שפדה

עשרה איסורים או השלים חסרון עשרה עניים כל אחד בעשרה דינרים ואל זה ההיקש, וזה ענין

אמרו לפי רוב המעשה אבל לא לפי גודל המעשה".

הגישה המוטיבציונית – דרך הפעולה

ראיונות עידוד - זוהי שיטה ישירה שמתרכזת בעידוד וחיזוק לשינוי. הענין הוא להוביל את

האדם שירצה מעצמו להשתנות, ועל ידי שהמוטיבציה הפנימית שלו תעלה ותתחזק לרצון לשינוי,

השינוי בא יבא. העקרון של הטיפול מבוסס על כך שכשיש לאדם רצון חזק הוא יצליח לבצע את

השינוי בודאות. וכמו כן שאדם בטבעו רוצה את הדבר הנכון והטוב אלא שישנם דפוסים שמקורן

בהשפעה סביבתית, או בהרגלים ישנים שחוסמים אותו מלנהוג נכון. אולם אם נוביל אותו לרצון

הפנימי שלו הוא יוביל את עצמו לבחירה הנכונה ויעמוד בה.

דוגמא קצרה:

המטפל משתמש בכישרונות מסוימים כדי להוביל את המטופל להחליט להשתנות. יש כאן מקרה

של אמא צעירה הדואגת יתר על המידה לבריאות אחרים. היא דברה על מקרה עם בנה הגדול

שנסע ברכב ורכבו סטה מהדרך והוא קבל מכה בראשו. הפנו אותו לבית חולים, אך ב"ה השתחרר

ללא פגע. המטופלת דברה על רגשות אשם עצמיים "אני אמא רעה, הייתי צריכה להגן עליו יותר"

וחזרה שוב ושוב לאותה תאונה. היא תיארה דאגת יתר לשלומו בעקבות המאורע והרגישה שאינה

מסוגלת להגן עליו, המטופלת הרגישה "תקועה" בתוך הדאגה. המטפל ניסה לעזור לה להסתכל

כשהוא מתרכז בדבר החי ביותר- במקרה זה, הצורך לדאוג.

אמא: אני יודעת שאסור לי להתרכז בזה. אסור לי לדאוג. אבל אני לא יכולה לעזור. זה נראה

לי לא נכון לדאוג.

מטפל: נכון, אפילו שאת יודעת שלא טוב להתרכז בזה, משהו קרה ואת מרגישה שזוהי תפקידך

לדאוג על זה. כך זה מרגיש?

אמא: כן, הייתי צריכה לעשות משהו אפילו שלא היה משהו שיכולתי לעשות. זאת הייתה

תאונה, אבל אני לא יכולה להפסיק לחשוב על זה.

המשך דוגמא:

אמא: אני רוצה שבני ייהנה גם, לא רק ידאג על זה שיפצע. ההורים שלי תמיד דאגו לי ותמיד

אמרו לי להיזהר מלהיפגע.

מטפל: תמיד הזהירו. יכול להיות שאני טועה, אבל אני שומע שאת רוצה פילוסופיה אחרת.

להורים שלך לא היה חשוב שתיהני, רק שתשמרי ואת חושבת שיש דברים אחרים שהם חשובים כמו

שמחה. זה נכון? )כאן המטפל מתחיל לעזור למטופל להשתנות ולעזוב את הצד של החרדה ולגעת בערכים אחרים

שחשובים לה בחיים(.

אמא: כן, כמו לחיות את החיים שלך.

מטפל: כן, אני שומע.

אמא: יש לי סדר עדיפויות שונות, בטח, ביטחון זה אחד מהן, אבל יש גם דברים אחרים, כמו

לחיות ושיהיה לי כיף. ואני דואגת שזה יוצא, כשאני חושבת כמו ההורים שלי, רק על ביטחון.

אמא: אני מוצאת את עצמי מתנהגת כמוהם עם הבן שלי ואני לא אוהבת את זה. אני לא רוצה

להעביר את זה.

מטפל: זה הגיוני שתעשי כך, כי זה מה שלימדו אותך. היית צריכה להיות כך, אבל אני שומע

"אני לא רוצה להיות כך". אני רוצה להיות אחרת, יותר רגועה. זה נכון? איך היית רוצה להיות?

)המטפל מדגיש את ההבדל בין האדם הקיים החרד, לבין הרצון להשתנות(.

אמא: אני לא רוצה שיהיה בודד, הוא צריך ללמוד שביטחון זה לא הכול. אני רוצה שיהיה לו

חיים.

מטפל: ולקחת סיכון, זה נכון? לפעמים זה כולל לקחת סיכון.

אמא: בוודאי, אנשים יכולים גם לשבור דברים ע"י כך שיוצאים מהדלת.

מטפל: אני רואה. את אומרת שלא תמיד עוזר לדאוג כל הזמן. גם אם דואגים, אי אפשר תמיד

למנוע דברים רעים. זה נכון? )כאן המטפל עוזר למטופל להעריך מחדש את ההבטחות של החרדה והדאגה במקרה

זה, אפשר לעשות זאת ע"י שאלה למטופל: "אם אני שומעת אותך נכון, החרדה אמורה לעזור לך להיות רגועה ולגרום

לכך שלא יקרו דברים רעים. זה עוזר?(.

אמא: זה גורם לי ליותר חרדה. להיות כל הזמן כל כך מתוחה.

מטפל: אז החרדה אומרת, שאחרי שחשבת על הכול- את יכולה להירגע. לא צריך לדאוג. אבל

זה לא כך. זה נכון?

אמא: בדיוק. את יודעת, לפני כמה ימים, סיפרתי לאמא שלי על טיול, והדבר הראשון שאמרה

היה: את יודעת, יכול להיות שירד שלג, זה רחוק וכו וכו.

מטפל: הכול יכול להיות. והדרך שבה את אומרת "וכו וכו", זה אומר שזה נשמע מגוחך, נכון?

אמא: כן, זה מגוחך. מה עם הרצון בהנאה? איפה זה נכנס? זה לא נכנס לשיחה בכלל.

מטפל: ואת נשמעת שזה מפריע לך, כמו שאת רוצה משהו אחר.

אמא: נמאס לי מביטחון.

מטפל: אני רואה. את אומרת שנמאס לך מזה. זה הגביל את החיים שלך וזה עומד להגביל את

החיים של בנך. והמחיר גבוה מדי. הייתי חייבת לחשוב כך, אבל אני רוצה לחשוב אחרת- יש לי גם

דרישות אחרות, כמו לבלות ולהיות רגועה יותר.

אמא: את יודעת, שאנחנו מדברות, אני שמה לב כמה מזה, זה אמא שלי. זה מדהים.

מטפל: זה הקול של אמא שלך, לא שלך. זה לא הפילוסופיה שלך. תגידי יותר בקול שלך...

האם הגישה המוטיבציונית תואמת לדרכי התורה?

בדברי הרמב"ם בשמונה פרקים מבואר שכח הרצון הוא עצום באדם, כל כוחות הגוף, והנפש,

משועבדים לתשוקת האדם, או למה שהוא מואס, וכלשונו "והחלק המתעורר הוא הכח, אשר בו

ישתוקק האדם לדבר אחד או ימאסהו, ומזה הכח יבא אל פעולות בקשת הדבר והבריחה ממנו,

בחירת דבר אחד או התרחק ממנו, הכעס והרצון, הפחד והגבורה, האכזריות ורחמנות, אהבה

והשנאה והרבה מאלה המקרים הנפשיים, וכלי זה הכח - כל אברי הגוף ככח היד על לקיחת דבר

ונגיעתו, וכח הרגל על ההליכה, וכח העין על הראות, וכח הלב להתגבר או לירא בעת הפחד, וכן

שאר איברי הגוף הנראים והנסתרים הם וכחותיהם, כולם כלים לזה הכח המתעורר". דהיינו שכל

פעולה שאדם עושה היא בעצם תגובה לאיזה 'רצון' 'תשוקה' מאווי שיש לאדם, ומכח זה הוא קם

ועושה, בין אם זה דברים הקשורים לעסקיו הפרטיים, או לקיום מצוות. הכל נובע מהתעוררות

מסויימת שהאדם התעורר אליה.

אדם נסע למסעדה לאכול – ייתכן שהוא עושה זאת כי הוא מרגיש תחושת רעב, ומתעורר לו

'רצון' לאכול, וייתכן שייסע לקנות אוכל בגלל זה. וייתכן שאינו רעב, אלא מרגיש צורך ב'הנאה'

בחופש, בשחרור ולכן הוא יוצא למסעדה לאכול.

או שאדם מניח תפילין - זה יכול להיות בגלל 'יראת שמים', או רצון לקבל שכר מהקב"ה, או

שיש לו 'טעם' במצוה הוא מרגיש בזה קדושה, או לחלופין כי חייב לעשות כן ע"פ צו החברה, ולא

נעים לו מה יגידו עליו חבריו, סביבתו ובני משפחתו.

הרמב"ם מבאר בפרק השני כי רוב ככל מצוות התורה פונות ל'כח המתעורר' - כח הרצון

והתשוקה, והסיבה לכך פשוטה שמכיון שכל איברי הגוף, וכוחות הנפש נמשכים אחרי 'כח הרצון'.

ממילא כל המצוות תלויים בזה, כשאדם רוצה להתפלל, זה ייתכן כדי לבקש בקשה מהקב"ה, או

כהכרת הטוב לקב"ה, או כרצון להדבק בקב"ה, או כמאורע שגרתי המחוייב מבחינה חברתית שאין

מנוס ממנו.

בעצם יוצא שהמצוה להניח תפילין אינה על ה'יד' אלא שתרצה להניח תפילין, וכן בציצית

שתרצה לשים ציצית, להתפלל, ולשמור שבת, כל הציווים הם על החלק המתעורר – שהאדם ירצה

את הדבר.

זה יכול להיות בגלל רצון כללי לעשות רצון הקב"ה, וזה יכול להיות להיות באופן לא בריא

מפאת לחצים חיצוניים, אבל הציווי הוא שיהיה לאדם רצון עצמי לעשות רצון ה' יתברך.

המבט הכללי על כל המעשים משתקף מכח הרצון:

בכל דבר ודבר יש לאדם תשוקה מסויימת.

לפי זה, ההצלחה של האדם תלויה בעיקר בעצמת הרצון של האדם- כי שאר כל האיברים הם

רק 'כלים' לכח הזה המתעורר. כל דברי העולם אינם תלויים אלא ברצון!

ובספר שם משמואל )פרשת צו - ושבת הגדול שנת תרע"ה( כתב: "ידוע שאין לך דבר העומד בפני

הרצון, ואם הרצון הוא חזק ואיתן הוא מפרק הרים ומשבר סלעים".

וממילא כשמוצאים דרך לחולל שינוי ולחזק את הרצון הטוב שבאדם ולהעצימו, הרי זה דבר

חיובי, כמובן בתנאי שהדבר נעשה על ידי אדם ירא"ש, שלא יכניס בו רצונות הפוכים מרצון

התוה"ק, אבל עצם הפטנט כיצד להגביר רצון ע"י ראיון עידוד הוא דבר מבורך מאד ע"פ התורה.

גישה מטרתית/חברתית )אדלריאנית(

הגישה האדלריאנית – דוגלת בבחירה חופשית/ האדם פועל למען מטרה / האדם יצור חברתי

ונבאר את הדברים: הרמב"ם )שמנה פרקים להרמב"ם - פרק ה( "צריך לאדם שישעבד כחות נפשו

כולם לפי הדעת, וישים לנגד עיניו תמיד תכלית אחת, והיא השגת השם יתברך כפי יכולת האדם

לדעת אותו", הרמב"ם כותב שאדם צריך להציב לעצמו מטרה אחת ומגמה אחת שאליה יהיו

מכוונים כל מעשיו ומחשבותיו. עצם זה שאדם יכול לשים "מטרה אחת" במרכז חייו ואליה יהיו

מכוונים כל רצונותיו ושאיפותיו, היא דבר חידוש בפני עצמו, בעצם לומר שאין כאן סתירות בין

כוחות שונים, המתנגדים זה לזה, אלא יש כח למטרה משותפת בין כל הכוחות להתאגד ולהתחבר

יחד. הרמב"ם גם מדריך מה המטרה הנכונה.

מאוחר בכ700 שנה לרמב"ם כותב אחד מבכירי הפסיכולוגים )אלפרד אדלר( שנפש האדם היא

אחת ואינה מתחלקת לשלושה )כמו שחילק אבי הפסיכואנליזה ז.פ(. דבר שגם כן נמצא בבסיס דברי

הרמב"ם הפותח את השמונה פרקים בזה ש"נפש האדם אחת", וכותב שטעות גדולה לחשוב כי יש ג'

נפשות באדם. וקרא לזה 'גישה הוליסטית', ולאחר מכן כתב "מה שיוצר את השלם זו המטרה,

המטרה היא כל האורגניזם, של האדם השלם, לכן היא יוצרת אינטגרציה בין כל הגורמים". דהיינו

כשיש לאדם מטרה ברורה בחיים שהיא מוטמעת במחשבתו ורצונו ומעשיו, הרי שלבסוף כל

המעשים שלו נעשים עבור אותו מטרה.

רוב ככל הבעיות הנפשיות המצויות נובעות בגלל 'מטרה מסויימת' שהיא 'מוטעית', הקושי

הנפשי שנקרא לו 'סימפטום' 'עוזר לנו' להיפטר מאחריות, הוא משמש כהסבר לאחרים את חוסר

היכולת שלנו להתמודד עם 'משימות החיים', אנו יוצרים 'סימפטום', כמו 'גמגום' וזה אומר 'אילו

לא הייתי מגמגם הייתי נואם מצויין, אבל אני מגמגם ואינני יכול לדבר לפני אנשים'. והוא מביא

כמה דוגמאות לבעיות נפשיות )שהופכות להיות מצויות יותר ויותר ל"ע(.

כך מבאר אחד החוקרים )א. אדלר(: סימפטום נפוץ הוא חרדה. קל מאד להתייחס לחרדה כאל

תגובה למצב שבעיני האדם יש בו סכנה. כלומר, האדם רואה את המצב כמסוכן ומגיב בחרדה. אבל

כשחושבים על החרדה כעל דבר 'מטרתי' – מתקבלת תמונה אחרת לגמרי, כבר לא נאשים את

הסכנה, אלא נחשוב: מה זה משרת אותנו? סימפטום נפוץ נוסף הוא דיכאון – גם במקרים של דכאון

נוח לנו לחשוב שהוא תגובה למצב מייאש, מתסכל או מאכזב. אבל אם האדם שנמצא בדיכאון יוכל

לשאול 'מה המטרה של הדכאון שלו'? )ובדכאון עמוק הוא בדרך כלל לא יכול( הוא יוכל להתגבר עליו

ביתר קלות. כי דכאון ליום יומיים בגלל 'אכזבה' ממשהו, זוהי 'תגובה' למקרה, אבל אם זה אורך

חדש וחדשיים הרי זה 'תוצאה ממטרה'.

אפשר ללמד אנשים לשאול את עצמם: נגד מה, או נגד מי הדיכאון שלי מכוון? )דיכאון מכוון

פעמים רבות נגד אנשים אחרים, גם זאת מטרה(.

המטרות של הסימפטומים יכולות להיות שונות ומגוונות, אחת המטרות הנפוצות היא כח, והיא

כוללת מטרות ספציפיות, כמו השגת נצחון או השגת עליונות. הסימפטום משמש גם כאמצעי

להאשים אחרים. כאשר קורה משהו ומאשימים אחרים, למעשה מסתכלים עליהם מגבוה.

גם האשמה עצמית יכולה לשרת 'מטרה' של עליונות – עליונות אינטלקטואלית, או מוסרית –

האדם כאילו אומר: "אני מבין את הכל ואני יודע מה לא בסדר אצלי, אני יודע להאשים את

עצמי".

המטרה יכולה להיות 'שליטה על אחרים' פעמים רבות 'דיכאון' 'עצב' או 'חולשה' גורמים

לכולם להסתובב סביב החולה ולהיות נתונים למרותו.

מטרה נפוצה היא יצירת מרחק מהחיים ומהאנשים. זה דבר שיכול לשרת אנשים שקשה להם

בחיים, כדי למעט את החשיפה שלהם.

מצבי רוח מתחלפים – מצב רוח רע יכול להיות 'עונש' למי שלא השביע את רצוני. המצב רוח

הרע שפוגע בכל הסובבים אותם ומבהיר להם שאסור לפגוע בהם, מצב זה עלול להמשך ימים

אחדים. בעקבות כך אנשים באמת מתחילים להיזהר לידם, וכך בעלי מצבי הרוח זוכה שליטה על

האנשים שסביבו. לאט לאט הוא מאמן אותם לעשות רק דברים שמוצאים חן בעיניו, וכך גם

מזהירים אחרים "שלא תעז להגיד לו דבר כזה, אתה יודע כמה שהוא ייפגע, הוא מאד רגיש!"

המטרה יכולה להיות 'עקיפה' של האתגרים, של המשימות והחובות בחיים. הוא משחרר

מלימודים, עבודה, ויחסים נפשיים ומשפחתיים. הסימפטום משחרר ממשימות בדרך אצילית – האדם

כאילו רוצה לבצע את המשימה, אך אינו יכול בגלל הסימפטום

אם אדם מחזק בעצמו את המטרה האמיתית 'לדעת את ה" – ובד בבד מתנתק משאיפות ה'כבוד'

וה'שררה' – אלא משתדל לאט לאט בעקביות צד אחר צעד ללכת בדרך ה' הישרה, הרי הוא 'בריא

בנפשו' ויוצא מכלל הבעיות הרבות שנגרמות מתוך מטרות 'שוליות' של 'כבוד' ו'שליטה' ו'נקמה'.

סגנון חיים

סגנון חיים כמכלול האמונות שיש לאדם לגבי עצמו, לגבי אחרים ולגבי החיים בכללותם. הסגנון

מתבסס לפי הפרשנות האישית שכל אחד נותן לתחושת הנחיתות האישית שלו )המתעוררת באופן טבעי

מתוך חוסר האונים של הילד ביחס למבוגרים סביבו( ועל פי הדרך בה הוא ניגש למטלות המרכזיות בחיים

)עבודה, אהבה, חברות( ופותר אותן. שני המימדים המרכזיים הקובעים את סגנון החיים הינם העניין

החברתי ורמת האקטיביות )"רמת האנרגיה"( של הפרט, וכך הוגדרו מספר טיפוסים בסיסיים:

הטיפוס השולט: בעל רמת אקטיביות גבוהה ורמת עניין חברתי נמוכה. פועל באופן אגרסיבי

ואסרטיבי, עם התחשבות מינימלית בצרכי הסביבה. דוגמא לטיפוס שולט הינו אדם עם הפרעת

אישיות אנטי-סוציאלית.

הטיפוס המקבל: בעל רמת אקטיביות נמוכה וללא עניין חברתי. אלו הם אנשים הנשענים על

אחרים לסיפוק צרכיהם, אך מבלי לפגוע בהם באופן אקטיבי. דוגמא לטיפוס מקבל הינו אדם עם

הפרעת אישיות תלותית.

הטיפוס הנמנע: חסרי אקטיביות ועניין חברתי. אלו אנשים שהפחד מכישלון בהתמודדות עם

מטלות החיים כה גדול אצלם, שהם נמנעים לחלוטין. דוגמא לטיפוס כזה הינו אדם עם הפרעת

אישיות נמנעת.

הטיפוס היעיל חברתית: בעל רמה גבוהה של אקטיביות ושל עניין חברתי. אלו הם האנשים

הבריאים נפשית, אשר באמצעות דו-שיח ושיתוף פעולה עם הסביבה מתמודדים היטב עם המטלות

המרכזיות בחיים.

מטרת הטיפול היא להביא את האדם להיות 'תורם' בחברה, לא שולט לא מקבל ולא נמנע, אלא

יעיל חברתית. סימוכין לגישה חברתית זו אפשר למצוא בדברי הרמב"ם אשר בחר להגדיר את האדם

באופן הבא: "האדם מדיני בטבע" )מו"נ ח"ב, מ(, כלומר: האדם מטבעו יצור חברתי, וזה ייחודו מיתר

כל הנבראים כולם! הרמב"ם ייחס ל"חברה" בעולמו של האדם חשיבות רבה עד כי הוסיף וכתב על

כך ש"אם יעלה על הדעת אדם נמצא לבדו בלא חברה, נוהג כבהמות, היה אובד במהרה, ולא היה

מתקיים אפילו יום אחד אלא במקרה"! )מו"נ ח"א, ע(.

גם ההנאה האינטלקטואלית תלויה מאד בחויה החברתית. אחד מגדולי חכמי ספרד, רבי יהודה

מושקאטו, רגיל היה לומר; אילו יכול היה האדם לעלות השמיימה ולראות את צבאות מעלה, חיות

אופנים ושרפים, לא היה נהנה בהשגתו עד שובו הנה לספר לחבריו את המחזה הגדול והנורא

שראה! )מובא בהקדמת בעל קונטרס הספיקות(. וידועים דברי הרמב"ם "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך

בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו נוהג כמנהג אנשי מדינתו"! )רמב"ם הל' דעות פ"ו ה"א(.

חכם גדול בחכמת הנפש בפסקנות ובהחלטיות שאינה משתמעת לשני פנים; "היחיד אשר אינו

מגלה ענין בבני האדם שמסביבו – הוא- הוא הנתקל בקשיים הגדולים שבחיים, והוא-הוא הגורם

את הנזק החמור ביותר לזולת. מאנשים מעין אלו נובעים כל הכשלונות האנושיים!". וכבר קדמו

הגאון ר' ישראל סלנטר ז"ל באמרו: "האדם שבלבו הוא מובדל מבני אדם, לא יצליח לשום דבר!

האדם צריך להיות מעורב וקשור בלבו עם לב מיודעיו ומכיריו, ודורש שלומם וטובתם" )תורת ר'

ישראל מסלנט עמ' 196(.

נדמה שאין בדעות אלו שתומכות בבחירה חופשית, ואינם מדריכים למתירנות אלא לחסד

ותרומה חברתית, שום ניגוד להשקפת התוה"ק. ולענ"ד אין כל איסור בשימוש בגישה זו.

גישת האדם מחפש משמעות

ויקטור פרנקל היה יהודי ניצול שואה שהגיע דרך צפייה בגבורי רוח ששרדו במצבים הכי קשים

ושמרו על צלם אנוש כי באדם יש כח רוחני שיכול לשרוד גם את המצבים הקשים ביותר ולבחור

בטוב גם במצבים בלתי הגיוניים, אלא שהוא צריך לשם מה לחיות, ומטרה אליה ישאוף ויכסוף.

בספרו האדם מחפש משמעות כותב ויקטור פרנקל: ”אנחנו שחיינו במחנות ריכוז, זוכרים את

האנשים אשר היו עוברים מצריף לצריף כדי לעודד רוחם של אחרים, כדי לפרוס להם מפרוסת

לחמם האחרונה. אולי הם היו מעטים, אך די בהם להוכיח, כי אפשר ליטול מן האדם את הכל חוץ

מדבר אחד: את האחרונה שבחרויות אנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות, לבחור

את דרכו. ותמיד היו הזדמנויות לבחירה. יום יום, שעה שעה, נקראת לחתוך הכרעות שקבעו, אם

תיכנע או לא תיכנע לכוחות שאיימו לשלול ממך את עצם ישותך, את חרותך הפנימית; שקבעו אם

תהיה או לא תהיה כדור משחק בידי הנסיבות, אם תותר על חרותך ועל הדרת כבודך ותתגלגל

בדמות האסיר הטיפוסי".

גם בגישה זו אין כל סתירה להשקפת היהדות.

הצורך במטפל שיראתו קודמת לחכמתו

עם כל הנתבאר שגישות רבות אינם סותרות לדרך התורה, ואין בהן כל איסור, אין זה סותר את

אשר כתב המשגיח הגר"ש וולבה במאמרו 'השקפתנו על פסיכולוגיה ופסיכולוגים' שאין לראות

בפסיכולוגים מורה דרך רוחניים ויש לקחת מהם פרקטיקות ודרכי טיפול אולם מטפל אמיתי חייב

להיות נטוע בדרכי התורה והמצוה. וכך הוא כותב: כהקדמה אני רוצה להתעכב בתיאור קצר של

אישיות הפסיכולוגים הגדולים שקבעו את דמותה של חכמה זו. על פרויד חורץ אחד ממכיריו

הקרובים את המשפט הזה: פרויד נהג כאילו לא הגיעה לאזניו הידיעה הפסיכולוגית המועטת ביותר,

וכאילו לא התחיל עוד כלל תהליך הכרתו העצמיתיי )ספרבר, פסיכולוגים כבני אדם, עמ' 210(. לא אוכל

להאריך בעובדות שעליהן הוא ביסס משפט חמור זה. אדלר, ממציא המושג רגש נחיתותיי סבל

בעצמו מרגש נחיתות בגלל היותו יהודי והשתמד, לא מפני שהשתכנע באמונה הפרוטסטנטית, אלא

אך ורק כדי לנתק כל קשר עם היהדות )ראה גייך בספר הנ"ל. יונג, תלמידו של פרויד, בעלות היטלר ימ"ש

למשל כתב דברים ארסיים על פרויד והפסיכולוגיה היהודית שלו, והיטלר מינה אותו לראש ההסתדרות הפסיכיאטרית

הגרמנית. )אף שהוא היה שווייצי(. בנפילת הרייך השלישי הוא כתב שוב שהוא ראה מראש את הסוף הזה

וכי בודאי ההשקפה הנאצית לא היתה צודקת. איה האופי של האיש?

אריך פרום נולד בקהילת פפד"ם למשפחה חרדית. הוא נהיה אפיקורס גדול. בכ"ז בספרו

פסיכואנליזה ודת הוא מרבה לצטט תנ"ך, חז"ל וגדולי החסידות כדי לבסס השקפה התואמת בערך

לרפורמיים. זה עדיין אינו פוסל את האישיות שלו. אבל קראתי מה שהוא אמר בראיון לעיתונאי

אחד על ההשקפה החרדית של הוריו בביטוייים בוטים ומשפילים, שאינם מתאימים לבעל רמה

כמותו.

ויקטור פרנקל, כיהודי, היה באושוויץ. בהשקפותיו היה קרוב ביותר לאמונה באלקים ובמציאות

הרוחנית. ואחרי הכל גם הוא השתמד... פגשתי את הפסיכולוג מר פרידמן ע"ה מניו יורק, יהודי

חרדי, שהיה תלמידו. הוא סיפר לי שהוא היה א קליינינקער מענשטלע )אישון קטנטון, רודף כבוד בצורה

מופרזת(. אלה הם המעמיקים בהבנת האדם! האם אין בזה סימן שיש לקבל תורתם בהסתייגות!

והוא מסיים שם "אין זה אומר שלא נקבל כמה עצות טכניות מהפסיכולוגים בחינוך וכמובן אין

להימנע מטיפול פסיכולוגי במקרים של מחלות נפש".

ולענ"ד לאור זאת יש להדגיש שדווקא מטפל שיראתו קודמת לחכמתו בפסיכולוגיה דהיינו

שהשתלם בתחומי הנפש בדרך התוה"ק ורכש לו ידע מקצועי הנקרא בפי הגאון ר' ישראל סלנט

'חכמת העולם' הוא הראוי לעסוק בצרכי נפשות. וכסימוכין לדברי אביא מדברי הרב ר' יעקב

גרינוולד שליט"א היה מקושר ומוערך מאד ע"י מרן הסטייפלער זצ"ל. וכפי שהעיד מרן ר' חיים

קנייבסקי זצוק"ל במכתב הסכמה לספרו של מהרי"מ גרינוולד "עצות והדרכות וקונטרס שבעים

כוחות האדם להגר"א" "כבוד ידידינו וידיד בית אבא זללה"ה הרב הגאון הנעלה וכו' מהרי"מ

גרינוולד שליט"א אחדשה"ט וש"ת מכתבו הגיענו ע"ד מה שרוצה להדפיס עצות והנהגות לב"ת

שסובלים מעניינים הנוגעים לנפש ע"פ עצת אאמו"ר זללה"ה שכבודו היה מקורב מאד ואאמו"ר

זללה"ה כבדו וקרבו כידוע'....

לשאלת השואל מה צריך להשתלם כדי להבין בחכמת הנפש, השיב: קודם כל צריך להשתלם

בכלל ואחר בפרט. זה מה שאומר הרמח"ל שצריכים ללמוד הכללים ואחר כך הפרטים. אם אדם

לומד למשל ספרי מהר"ל, ספרי רמח"ל, ספרי הגר"א, וספרי החסידות כמו שפת אמת, ולומד ספרי

המוסר העמוקים כמו הסבא מקעלם ור' ירוחם ממיר- אז הוא משלים את עצמו ונפש האדם

מתרוממת. וכשנפשו מתרוממת הוא יכול להתקשר עם נפש האחר שבאמת זוהי העבודה, ובעבודת

הרפואה עם אנשים ובחינוך הבנים והבנות העיקר הוא שהאדם ייקח נפשו וידבק אותה בנפש זולתו

והיינו שישכח מעצמו, מפני שהאדם עסוק כל היום רק בעצמו באנוכי של עצמו ו"אנוכי" עומד בין

ה' וביניכם וכאשר האדם מוריד עצמו בתוך נפש זולתו הוא מוצא את הנקודה שלו מפני שהוא נקי

בעצמו ואז הוא יכול לעבוד, וזהו עיקר הלימוד לא בחיצוניות, אלא בתוך הפנימיות שהאדם בעצמו

יהיה נקי יותר נקי במידות, נקי בדעתו, ויש לו בחינה של טהרה והוא יודע שזהו בן יחידי של

הקב"ה שנמצא בצער והוא מרגיש את הצער שלו וזוהי עבודה גדולה.

מספרים על אחד מתלמידי החסידות הראשונים שהיה הולך להתפלל, והגיע הגבאי ואמר שיש

כאן אדם שצריך לקבל אותו באופן דחוף נטל הרב את טליתו וישב עימו כחצי שעה, ואחר כך

ביקש מהגבאי שיקח ממנו את הטלית וראה הגבאי שהייתה הטלית ממש מלאה זיעה, ותמה על

הדבר אמר לו הרב כאשר אדם בא אלי ורוצה לדבר איתי איך אני יכול לעזור לו, מדוע הוא אינו

עוזר לעצמו? מפני שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים והוא חבוש בבית האסורים ואינו יכול

להתיר את עצמו, וכיצד אני יכול להוציא אותו משם ראשית דבר אני צריך להרגיש את צרתו, אני

צריך כאילו להתלבש בבגדים שלו "לקחת" את עצמי להיכנס לתוכו ולהרגיש אותו, אז אני ממש

כמו הוא, וכבר קצת חבוש בעצמי ובצורה זו איני יכול לעזור לו, עד שאני חוזר ולובש את בגדי

עצמי וכך אני יכול לסייע לו, שמתלבשים ונכנסים ויוצאים כמה פעמים אז מזיעים. אלו דברים

עמוקים האדם צריך לקחת את עצמו ולהיכנס לתוך זולתו וזוהי עבודה של כמה שנים אם אתה

שואל באיזה ספר יכול האדם להשלים עצמו קצת בעניינים אלו הספר זה התורה הקדושה והעבודה

היא העבודה שהאדם צריך לעבוד בעצמו". עכת"ד.

כמובן אדם שרכש ידיעות יסודיות בענינים אלו יוכל לדעת לקבל את דברי הפסיכולוגים

בנושאים שונים מתוך שיקול דעת נכון מה לרחק ומה לקרב, ולא יהיה כסומא בארובה.

ומאידך, פסיכולוג חילוני אפילו אם מטפל בגישה נכונה יכול להביא לפריצת גדרי עולם

בנושאים חמורים ביותר. וכפי הדוגמא שנותן הגר"ש וולבה זצ"ל )בשבילי הרפואה מאמר פסיכיאטריה ודת

עמ' עח( מנסיונו האישי המטפל אינו בעל רמה ניאותה "למשל באה אלי אשה צעירה אינטליגנטית

מאד בעלה אברך הלומד בישיבה האשה בריאה בהחלט אבל אין לה סיפוק בחיים היא מרגישה ניוון

מסוים העצה היתה שבעלה ישתדל לקבל משרה כרב הוא מוכשר לזה ואז גם היא בתור רבנית

תמצא מקום רחב לנצל כשרונותי'. האשה בקרה כבר כמה פסיכיאטרים ופסיכולוגים אחד מהם יעץ

לה למצוא חבר ולצאת עמו מי שנתן עצה כזאת לא רק שחסר לו טקט, אלא אני רשאי גם להיות

מסופק מאד במומחיותו הפסיכולוגית. נתאר לעצמנו שהיא היתה מקבלת העצה התוצאה היתה

רגשי אשמה עזים כל כך שבלי ספק היו מביאים את האשה לנוירוזה אסור שיקרו מקרים כאלה ועל

ציבור כל המטפלים בסיבוכים נפשיים לדעת בציבור הדתי לכל גווניו עוד לא התפשטה מגיפת

המתירנות בשטח המיני ברוך ה'".

כך שמן הנסיון מטפלים חילוניים, אף אלו שעובדים בגישות מותרות מצד עצמן, אבל הם

מערבבים את גישתם המתירנית חילונית בטיפול ויכולים אפי' לפתור משברים רוחניים כביכול

בגיבוש דעות כי דבר האסור ביותר הוא בעצם מותר, ומי אמר לך שאסור וכיוצא בזה. ועל כן אין

לשלוח למטפל חילוני, אף כזה העסוק בגישות נכונות.

וכשם שהחולים כאשר יודעים מחלתם ואינם בקיאים במלאכת הרפואה שואלים לרופאים ואלה

מודיעים אותם מה שראוי להם לעשות... כך חולי הנפש ראוי להם לשאול את החכמים שהם רופאי

הנפשות ואלה יזהירום מאותם הרעות שהם חושבים אותם טובות וירפאום בפעולה אשר בה מרפאין

מדות הנפש )שמונה פרקים פ"ג(.

משמעות הדברים ש"החכמים" הנזכרים הם המנהיגים התורניים, משמעות זו צפה ועולה משאר

כתבי הרמב"ם. כך למשל, במשנה תורה שנכתב על טהרת לשון הקדש, כותב הרמב"ם על אותו

הרעיון "ומה היא תקנת חולי הנפשות? - ילכו אצל החכמים שהן רופאי הנפשות וירפאו חוליים

בדעות שמלמדים אותם עד שיחזירום לדרך טובה" )הלכות דעות ב, ב(.

נראה כי המונח "חכמים" כאן, כמו ברוב המקרים במשנה תורה, מכוון בעיקר לחכמי התורה. כי

אילו התכוון הרמב"ם רק לרופא נפש שאינו תלמיד חכם תורני, היה מסתפק בציון "רופאי הנפשות"

ללא התוספת "החכמים".

מכל מקום אין להתעלם מניסוחו הזהיר של הרמב"ם, המצביע על הסתייגותו מפני התייעצות

בענייני בריאות הנפש עם "רופאי נפש" שאינם "חכמים", אך גם לא עם "חכמים" שלא הוכשרו

להיות "רופאי נפש". כללו של דבר, הרמב"ם מעדיף את השילוב של "חכמים שהן ]גם[ רופאי

הנפשות".

ועל כן יש לשלוח דווקא למטפל שיראתו קודמת לחכמתו.

בנוסף לכל האמור יש לעורר כי גם מטפל שיראתו קודמת לחכמתו במקרים של דילמות

הלכתיות או בענינים של הקשורים ליסודי התורה יש לו להוועץ בת"ח גדול היורד לעומקא דדינא.

התחום של הטיפול הנפשי המקצועי, מטפל אפי' חרדי שמרגיש עצמאות מוחלטת ואינו נכפף לדעת

תורה, הנסיון מורה כי הוא יכול להגיע לידי מעשים אסורים לחלוטין, ויש על זה עדויות רבות

וברורות. המטפל הרגשי הצליח מעל ומעבר, ואותו צעיר שאף אחד מהרבנים לא הצליח איתו, הרי

ברגע שהמטפל הרגשי נכנס לתמונה, תוך כמה מפגשים פנים חדשות באו לכאן, ואז המטפל הרגשי

"עף על עצמו" ומסיק מסקנות שעזוב אותך, הרבנים היום אובדי עצות, הם לא מצליחים לטפל

בשורש הבעיה. בקיצור: במילים אחרות "מאי אהני לן רבנן.. קוב"ה שומע את ביזיון התורה

ושותק... ואז יום אחד בהיר זה מתפוצץ לנו בפרצוף ומתברר שהמנחת הורים עשתה נזקים איומים.

ומתגלים כל מיני שמועות אודות היועץ הזוגי. האיש מקצוע עושה עבודה מצוינת רק בתנאי שהוא

מסונכרן און ליין עם דעת תורה. וכשיש ביניהם שיתוף פעולה מלא

כמו כן יש לתלמידי חכמים ומנהיגים תורניים, בין הם עוסקים בחינוך, וייעוץ, שאז הם צריכים

לדעת את הדברים לעבודתם בעצמה, ובין אם פוסקי הלכה שאינם רוצים לעסוק בייעוץ וטיפול, הם

חייבים לדעת את החלק ה'תורני' הקשור לתחומי הנפש, וכך לכל הפחות ידעו להכריע באילו גישות

יש תועלת, ובאילו יש נזק.

מסקנות

מסקנות העולות מבירור מעמיק עם טובי המומחים בתחום, ובירור הלכתי מקיף:

א. כשם שנתנה התורה רשות לרופא לרפא, כך מצוה וחובה במקרה הצורך לשלוח לרופאי הנפש.

במקרים קשים )סזיכופרניה, הפרעה דו קוטבית, ודכאון קליני( אף ללכת לפסיכיאטר שירפא, ובזה אין צורך

רק שיהיה בעל מקצוע המומחה בתחומו.

ב. במקרים בהם ניכרים קשיים ומצוקות שיכולות להיפתר ע"י 'שיחות' באמצעות פסיכולוג ורופא

הנפשות, וראינו במקרים רבים שאנשים שהיו על סף תהום רוחני וגשמי, ומכל הבחינות, לאחר

הליכתם לטיפול נפשי בשיחות חזרו לחיים טובים. אלא שצריך שיהיה זה אדם חכם ומנוסה שהוחזק

בהצלחתו, כי שליחה לאנשים שאינם מנוסים יכולה להזיק יותר מלהועיל.

ג. כל זאת בתנאי שהמטפלים יר"ש ואין חשש שיכניסו בלב המטופלים דעות הרסניות הנוגעות

ליסודות היהדות, ולארחות חיי האדם. אולם למטפל חילוני אין לשלוח.

ד. יש להקפיד לשלוח מטופלים למטפלים המתמחים בגישות שאינם סותרות לדרך התורה. אסור

לשלוח מטופלים למטפלים או פסיכולוגים ההולכים ע"פ הגישה הקרויה 'פסיכואנליזה' או

'פסיכודינמית' )גישות המבוססות על החוקר זיגמונד פרויד(, כי גישה זו כוללת כפירה בבחירה, ופורקן

יצרים של עריות, ואין לשלוח לטיפול בגישה זו בשום פנים ואופן. ואפילו מטפל/ת חרדי העוסק

בתחום זה אסור באיסור גמור לשלוח אליו לטיפול, שאין מתרפאין באיסורים. אולם לפי חו"ד הרבה

מהמומחים בזה כיום השתנתה הגישה בזה בהרבה מקומות וגם הגישה הפסיכודינמית יכולה להיות

כשרה לבא בקהל, אם הולכים בגישות כמו וינוקוט וכדומה, שעשו, עידון ושינוי בגישה

הפסיכודינמית, ודנים בהשפעות ההורות מבחינה חברתית, ונפשית, ולא בצורה המקורית של גישת

פרויד.

ה. אולם מותר לכתחלה לשלוח למטפלים ע"פ הגישות הבאות: CBT וכן הגישה הקרויה הגישה

המוטיבציונית, וכן החברתית האדלריאנית, והגישה של האדם מחפש משמעות )ויקטור פרנקל(. גישות

אלו עקרונותיהן אינם סותרים את דרכי התורה והמצוות, ולהיפך יסודותיהם כבר מבוארות בדברי

חז"ל. ועל כן מותר לשלוח לטיפול אצל מטפלים המטפלים בפסיכותרפיה בגישה זו.

ו. במקרים שאחר חיפוש וטורח גדול נראה שאין אפשרות בשום אופן לשלוח למטפל יר"ש, ויש רק

מטפל או פסיכולוג שאינו שומר מצוות, אם הוא מטפל בגישות המותרות, והדבר גובל בסכנה וחשש

נפשות יש להקל, כשיתנו איתו שלא ידבר מאומה בדברים הנוגעים לאורח חיים היהודי והאמונה

של המטופל. אך יש להדגיש שכל זה בדיעבד גדול כשאין כל דרך אחרת.

ז. היה מן הראוי שתהיה ידיעה לרבנים ומשגיחים בנושאים אלו שידעו מתי הוא נדרש לטיפול,

וכלשון הגר"ש וולבה "לזהות בין קול )קושי רוחני( לקול )מצוקה נפשית(".

ח. היה מן הראוי שמטפלים יר"ש ישמעו מת"ח הבקיא בהלכות יסודי התורה בעומקן, את ההשקפה

היהודית הנכונה על הטיפולים, ובזה ידעו מה לקרב ומה לרחק.

על מסקנות אלו הצטרפו דיינים ורבנים שעברו על כל החומר בעיון, ושמעו גם את החומר

המקצועי ]עי' בהערה הפותחת למאמר[, יהי רעוא ש"נפשי ישובב ינחני", ה' ינחנו בדרך אמת

בענינים אלו התלויים ביסודות התורה.

ירחון האוצר כסלו תשפ"ו