במסכת שבת (כא, ב) מובא: "תנו רבנן, מצות חנוכה נר איש וביתו. והמהדרין, נר לכל אחד ואחד". ופירש רש"י שם: "והמהדרין אחר המצות עושים נר אחד בכל לילה לכל אחד ואחד מבני הבית". וכן פסק הרמ"א (סימן תרעא סע' ב) "ויש אומרים דכל אחד מבני הבית ידליק (הרמב"ם), וכן המנהג פשוט". מפשטות הדברים שכל אחד מבני הבית חייב בהדלקת נר חנוכה, נראה שגם נשים בכלל בני הבית המחוייבים בהדלקה, כמו שכתב בשו"ת התעוררות תשובה (ח"ד, סי' תרעא ס"א) על דברי הרמ"א "וברמב"ם איתא אפילו נשים, וכן משמע לשון הברייתא נר איש וביתו, וביתו בכל מקום היינו אשתו".
ואכן, בהמשך הסוגיא (שם כג, א) מפורש חיובן של הנשים בהדלקת נר חנוכה: "אשה ודאי מדליקה, דאמר רבי יהושע בן לוי נשים חייבות בנר חנוכה, שאף הן היו באותו הנס". וכן נפסק בשו"ע (סי' תרעה סע' ג) "אשה מדלקת נר חנוכה, שאף היא חייבת בה".
בטעם חיובן של הנשים בהדלקת נרות חנוכה, למרות שזו מצות עשה שהזמן גרמא אשר נשים פטורות מקיומה, פירש רש"י שם: "אף הן היו באותו הנס שגזרו יוונים על כל בתולות הנשואות להיבעל לטפסר תחילה". כלומר, גם הנשים נושעו מגזירת היוונים בנס, וכפי שגם הוזכר בדברי הרמב"ם (הלכות מגילה וחנוכה פ"ג ה"א) "בבית שני כשמלכו יון, גזרו גזרות על ישראל, וביטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם" - על כן גם הן חייבות במצות הדלקת הנרות, שנועדה להודות ולהלל על הנס.
רש"י הוסיף שם פירוש נוסף: "ועל יד אשה נעשה הנס". כוונתו מבוארת בדברי הקיצור שלחן ערוך (סי' קלט סע' ג) "מפני שהנס נעשה על ידי אשה, בת יוחנן כהן גדול היתה יפת תואר מאד, וביקשה המלך הצורר שתשכב עמו, ואמרה לו שתמלא בקשתו, והאכילתו תבשילי גבינה כדי שיצמא וישתה יין וישתכר ויישן וירדם. וכן היה, וחתכה את ראשו והביאתו לירושלים".
טעם נוסף לחיובן של נשים בנר חנוכה, מתבאר בהקדם תמיהת החוות יאיר (סימנים ח-ט) והשאילת יעב"ץ (ח"ב סי' קב) שהקשו, מדוע הוצרכו בחנוכה ובפורים ובד' כוסות לחייב נשים מטעם "אף הן היו באותו הנס", והרי כל מי שאינו מקיים את תקנות חכמים עובר על איסור 'לא תסור', וגם נשים חייבות באיסור לאווין. רבי צבי פסח פרנק, רבה של ירושלים, הביא בספרו מקראי קודש (סימן יג) את תירוצו של האדר"ת "משום דמרא דג' שמעתות אלו דנשים חייבות בנר חנוכה (שבת כג, א) במקרא מגילה (מגילה ד, א) ובד' כוסות (פסחים קח, א) הוא רבי יהושע בן לוי, והוא לשיטתו דס"ל בסוכה (מו, א) דאין מברכים כל שבעה על לולב מפני שהוא מדרבנן, כמו שכתב רש"י שם. וא"כ בעל כרחך דסבירא לרבי יהושע בן לוי דליכא לאו ד"לא תסור" כלל על מצוה דרבנן. ולפי זה לדידן דקיימא לן דאיכא לאו ד'לא תסור' במצוה דרבנן, אפשר דבאמת נשים חייבות בנר חנוכה משום לאו ד"לא תסור".
סיכום הטעמים נכתב בקצרה בספר נר איש וביתו (פרק ט סע' ד):
"נשים חייבות בנר חנוכה, אף על פי שהן פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא:
[א] אף הן היו באותו הנס, שהרי היתה גזירה שכל בתולה הנישאת לישראל תיבעל להגמון תחילה.
[ב] הנס נעשה על ידי אשה.
[ג] משום שמצוה זו היא תקנת חכמים, והעובר על דבריהם, עובר גם על לאו של 'לא תסור', ונשים מצוות על כל הלאוין, אף אם הזמן גרמם".
- ב - האם אשה תדליק נר חנוכה כדי להוציא אחרים ידי חובתם
הט"ז (סי' תרעה ס"ק ד) דייק מדברי הגמרא והשו"ע, כי אשה יכולה להוציא ידי חובה גם אחרים במצות הדלקת נר חנוכה.
בסוגיית הגמרא (שם) מובא: "הדליקה חרש שוטה וקטן, לא עשה ולא כלום". וכן נפסק בשו"ע (שם) "אבל אם הדליקה חרש שוטה וקטן, לא עשה כלום". ודייק הט"ז: "מדאמר בחש"ו לא עשה ולא כלום, שפירושו להוציא אחרים, ממילא מה שאמרו "אשה ודאי מדלקת", היינו להוציא אחרים. וכן כתב באגודה, שאם יודעת לברך, תוכל להוציא את האיש".
וכן כתב המגן אברהם (סי' תרעה ס"'ק ד; הובא במשנה ברורה ס"ק ט) "אשה מדלקת, פירוש, בעד כל בני הבית". וכן כתב בערוך השולחן (שם, סע' ה) "אשה מדלקת נר חנוכה ומוציאה גם אנשים, שאף היא חייבת בנר חנוכה כאיש".
המור וקציעה (סימן תרעה) הוכיח שכוונת השו"ע "אשה מדלקת" - "להוציא אנשים ידי חובתן", מדברי הגמרא (שבת שם) "רב זירא בתר דנסיב אמר, לא צריכנא, דקמדלקו עלי גו ביתאי". רב זירא אמר, שלאחר נישואיו, כשהיה מתארח בחנוכה אצל אחרים, לא הדליק בעצמו נר חנוכה, כי יצא ידי חובה במה שהדליקו עליו נר חנוכה בביתו. וכתב המור וקציעה: "משמע דעל אשתו קאמר, שהיא מדלקת בשבילו". אולם הוסיף כי "אם ירצה הדוחה להתעקש ולומר, שהיו לו אנשים בביתו" - ויתכן שאותם אנשים הדליקו עבורו, ולא אשתו.
המור וקציעה הוכיח הוכחה נוספת שאשה מוציאה ידי חובה אנשים: "בר מן דין מוכח להדיא, מהא דמייתי התם דאשה מדלקת מדרבי יהושע בן לוי. וקשה דהיינו הך, מה חידש התלמוד יותר מן המפורש בדברי ריב"ל. אלא ע"כ למיפשט מניה דכיון דמחייבי נשים בנר חנוכה, אפוקי לגברי ידי חובתייהו נמי מפקי, וכדקיימא לן דכל המחוייב בדבר, מוציא אחרים ידי חובתם". כלומר, חידושו של ריב"ל הוא, שאשה רשאית להוציא אחרים ידי חובתם.
מדוע בהדלקת נר חנוכה על ידי אשתו לא "תבוא מאירה לאדם" ח"ו
במסכת ברכות (כ, א) מובא: "בן מברך לאביו ואשה מברכת לבעלה, אבל אמרו חכמים תבוא מאירה [קללה] לאדם שאשתו ובניו מברכים לו". מגמרא זו הקשה הביאור הלכה (סימן תרעה ד"ה אשה) על רב זירא שסמך על אשתו שתוציא אותו ידי חובה בהדלקת נר חנוכה: "ידוע מה שאמרו רבותינו תבוא מאירה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו, ומה שאמר [רבי זירא] דקא מדליקי עלי בגו ביתאי, מפני שלא היה אז בביתו, ועיקר החיוב מונח על הבית". כלומר, דברי חז"ל נאמרו רק על מי שיכול היה לברך בעצמו ובמקום זאת העדיף שאשתו ובניו יברכו ויוציאו אותו ידי חובה. אך כאשר אינו יכול לברך בעצמו, כי אינו נמצא בביתו - "ועיקר החיוב מונח על הבית", והאפשרות היחידה שלו לצאת ידי חובה היא רק על ידי אשתו [או בניו], אין לחשוש ל"מאירה".
הגרש"ז אויערבך (הליכות שלמה, חנוכה פרק ט הערה ג), תמה על קושיית הביאור הלכה, וכתב שלכאורה אין מקום להשוות בין הברכה על הדלקת נר חנוכה לשאר הברכות: "אבל צ"ע, דיתכן דנדון דידן שאני, דאין זה חיוב מיוחד על הגברא, אלא עיקר החובה הוא על אנשי הבית בכללות, ולא דמי לשאר דברים. ויתכן דכוונתו על הברכה ולא על עצם ההדלקה, ועדיין צ"ע".
בספר אור החמה (על השו"ע סימן תרעה) חילק בין ברכת הנהנין לברכת נר חנוכה: "התם [בכל ברכה] הוי מצוה שבגופו, שהוא נהנה והוא בעצמו צריך לברך, ולכן אין נאה שאשתו תברך לו להוציאו. משא"כ כאן [הדלקת נר חנוכה] שעיקר החיוב על הבית, ורק אחד צריך להדליק. ואם כן אם היא מדלקת, היא מקיימת את פעולת המצוה במקומו. ואפשר שבזה אין המאירה שקבעו חז"ל. תדע, דגם הדלקת נרות שבת הוי מצוה, ומכל מקום מסרוהו דווקא לאשה והיא פוטרתו".
בספר הליכות ביתה (סימן כג סע' ה) תירץ את תמיהת הביאור הלכה, על פי ביאורו של רש"י (סוכה לח, א) "תבוא לו מאירה, דוודאי מחמת שלא למד הוא". ומסתבר שבדרך כלל בהדלקת נר חנוכה "מסתמא ודאי יודע בעצמו לברך ברכה קצרה זו, אלא שמסיבה כל שהיא מצווה לאשתו שתדליק ותברך. ומשום כך השמיטוהו הב"ח והט"ז ושאר פוסקים, ולא כתבו שמלכתחילה אין נכון למנות אשתו שליח".
נשים בהדלקת נר חנוכה - המנהג למעשה
הנה כי כן נתבאר לעיל כי נשים חייבות בנר חנוכה, ואף רשאיות להוציא אנשים ידי חובה. ומכאן התמיהה המתבקשת, מדוע למרות ההלכה והמנהג כ'מהדרין' שכל אחד ואחד בני הבית צריכים להדליק נרות חנוכה, ובפשטות גם הנשים בכלל בני הבית - לא ראינו נשים הנוהגות להדליק נרות חנוכה בעצמן, כפי שכתב בשו"ת שער אפרים (סימן מב) "תמיהה, מדוע אין אשה מדלקת בפני עצמה".
ומצאתי בספר מסורת משה (ח"א או"ח הלכות שבת אות קכח) עדות מפתיעה על מנהגו של רבי משה פיינשטיין: "אמר לי חתן דודי ר' שמואל פישעליס, ששמע שאמר רבנו [רבי משה פיינשטיין] לרבי פנחס מנחם אלטר, הראש ישיבה של שפת אמת (לימים האדמו"ר מגור), שאמו היתה מדלקת נרות חנוכה נוסף לאביו, ורק שלא נהגו רוב העולם כזה". אך כאמור, פוק חזי מאי עמא דבר, וברוב עדות ישראל הנשים לא נוהגות להדליק נר חנוכה בעצמן, וצ"ע בטעם הדבר.
בנותן טעם לתמיהה, יש להזכיר את המובא בספר תורת מנחם (ח"ד עמ' 233) "ידוע מה שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר, שאביו כ"ק אדמו"ר [מוהרש"ב], כשהיה צריך לעזוב את ביתו לימי החנוכה, היה מצווה לזוגתו הרבנית שטענרא שרה, שהגם שתשמע ברכת הדלקת נר חנוכה מאחד הגברים, מכל מקום תדליק נרות חנוכה בעצמה. ויש לבאר טעם הדבר, שההצלה דנס חנוכה באה על ידי אשה דווקא". ומבואר איפוא, כי יש ענין לנשים להדליק נר חנוכה בעצמן בגלל שהנס נעשה על ידן, ואם כן לא מובן מדוע אינן מקפידות להדליק נר חנוכה בעצמן.
אגב, בספר פניני חנוכה (עמ' כג) מובא כי בזמן שהגרי"ש אלישיב שהה בחנוכה בבית החולים, ביקש מאחד משכניו שידליק את הנרות בביתו [של הגרי"ש] "ולא עמדה שם הרבנית בשעת ההדלקה. והשכן בירך תחילה על הדלקתו בביתו, והמשיך והדליק בבית הגרי"ש בלא להפסיק ביניהם". מסתבר כי הרבנית לא היתה בבית בשעת ההדלקה, על פי הוראת בעלה. לא מובן מדוע הגרי"ש לא ביקש מאשתו להדליק את הנרות בביתם אלא העדיף לבקש משכנו ידליק, וצ"ע.
- ה - דין 'אשתו כגופו' בהדלקת נר חנוכה
באליה רבה (סימן תרעא ס"ק ג) הביא את תמיהת השער אפרים "למה אין נוהגים שאשה מדלקת כשבעל בביתו מאי שנא משאר בני הבית", ותירץ: "ונראה לי דאשתו כגופו ואינו בכלל מהדרין, וכן משמע בשו"ת מהרש"ל (סימן פה) [שכתב: "איש ואשתו בוודאי מספיק להם נר אחד"]. דדווקא כשאין לה בעל, או כשאין הבעל בעיר מדלקת" - אבל כשנמצאת עם בעלה, די לשניהם בנר אחד, ואינה צריכה להדליק נר בעצמה.
דברי האליה רבה הובאו בפרי מגדים (משבצות זהב שם ס"ק א), ובמשנה ברורה (שם ס"ק ט) שכתב על דברי הרמ"א שהמנהג שכל אחד מבני הבית מדליק - "לבד מאשתו דהיא כגופו".
הפרי מגדים (שם) הוסיף לדקדק כן מלשון רש"י (שבת כא, ב ד"ה נר), שכתב בביאור דברי הגמרא "נר איש וביתו", דהיינו "איש וכל בני ביתו סגי להו בנר אחד", ואילו "המהדרין עושין נר אחד בכל לילה לכל אחד ואחד מבני הבית". ומשינוי הלשון משמע "לאפוקי אשתו שאין צריך למהדרין". ובאשל אברהם מבוטשאטש (סימן תרעה סע' ג) הוסיף בביאור הדברים: "אולי יש לומר דהיינו מצד אשתו כגופו, בכך לא שייך הידור להדליק בפני עצמה במקום אחר".
אך בשו"ת דברי ישראל (סימן לט) הקשה על דבריהם ממה שכתב הרמב"ם (שם) במפורש: "והמהדר את המצוה מדליק נרות כמנין אנשי הבית, נר לכל אחד ואחד, בין אנשים בין נשים", ומוכח שגם למהדרין אין אומרים בזה ש'אשתו כגופו', וצ"ע.
בספר נפש הרב (עמ' רכו) כתב כי הגרי"ד סולובייצ'יק אמר על דברי המשנה ברורה [בשם האחרונים) שנשים נשואות לא צריכות להדליק מדין אשתו כגופו "שאין לזה טעם, ומן הנכון שאף הנשים הנשואות גם כן ידליקו לעצמן".
[המשנה ברורה (סי' תרעה ס"ק ט) כתב: "ואם רוצות להדליק, מברכות, דהוי כשאר מצות עשה שהזמן גרמא דיכולות לברך". ותמה הגרש"ז אויערבך (הליכות שלמה שם) "והוא פלאי, דהלא אם רוצה להדליק, הרי אינה מתכוונת לצאת בהדלקת בעל הבית והרי היא מחוייבת מצד עצמה. ולא דמי כלל למצות עשה שהזמן גרמא, שהרי היא מחוייבת לברך מפני שהיא חייבת עתה בנר חנוכה". לכאורה לא מובן מדוע כתב המשנה ברורה שנשים המדליקות נר חנוכה מברכות על ההדלקה כדין מצות עשה שהזמן גרמא שהן פטורות מקיומן ואע"פ כן מותר להן [לדעת הרמ"א] לברך, והרי הן חייבות בהדלקה מעיקר הדין כי "אף הן היות באותו הנס" [לעיל אות א]. ותירץ: "דשאני נר חנוכה שמשום דין
המהדרין יכול כל אחד להדליק לעצמו, וכיון דאשתו כגופו, סלקא דעתך שאסור לה להכניס עצמה בחיוב הדלקה ולברך בפני עצמה. קא משמע לן דיכולה, וכמו שמכנסת עצמה בשאר מצוות עשה שהזמן גרמא ומברכת אף על פי שפטורה, ה"ה בנר חנוכה יכולה לברך בפני עצמה כמו אנשים"].
- ו - נשים טפילות לאנשים
מובן מאליו כי הנימוק 'אשתו כגופו' מסביר רק מדוע נשים נשואות אינן מדליקות בעצמן, ולא מיישב את מנהג העולם שנשים פנויות אינן מדליקות נרות חנוכה, כפי שהעיר באשל אברהם מבוטשאטש (שם) "ואודות פנויות שבבית שהגיעו לחינוך, ומכל מקום אין נוהגות להדליק ובהם לא שייך תירוץ הנ"ל". כיוצא בזה כתב הגרש"ז אויערבך (הליכות שלמה, חנוכה פרק טז הערה ד) "בעיקר הדבר עדיין צ"ע, תינח נשים נשואות שפיר נטפלות לבעליהן משום דאשתו כגופו, אבל בנות שאינן נשואות מה טעם נהגו שאינן מדליקות כלל. ובשלמא בקטנותן שפיר אינן צריכות להדליק מדין חינוך, שהרי לכשינשאו ידליק רק הבעל, אבל בגדולות, צ"ע".
השאלה מדוע נשים אינן מדליקות נר חנוכה בעצמן, מתעצמת לאור המבואר לעיל [אות א] כי חיובן בנר חנוכה הוא מעיקר הדין, לעומת קטנים שחיובם רק מדין חינוך, ואף על פי כן, נהגו להדליק נרות חנוכה. כפי שהקשה בשו"ת עולת שמואל (סימן קה) "לכאורה לדידן [המהדרין] שמדליקים כל אחד לעצמו ואפילו קטנים, מאי טעמא אין הנשים מדליקות, הלא עדיפי לחיובא מקטנים".
בתירוצו, חידש העולת שמואל כי "נשים אינן בכלל המהדרין, כמבואר בש"ס (שבת כג, א) דקאמר הש"ס, השתא דאמרינן הדלקה עושה מצוה, הדליקו חש"ו לא עשה ולא כלום, אשה ודאי מדליקה, דאמר רבי יהושע בן לוי [אות א] נשים חייבות בנר חנוכה, שאף הן היו באותו הנס, משמע רק לענין שאם הדליקה עבור בני בית יוצאים ידי חובה, אבל לא קאמר שמדלקת אף לעצמה להיות מן המהדרין". ובטעם הדבר ביאר העולת שמואל: "נשים בנר חנוכה טפילות הן, דנר חנוכה לא היה לגופות, כי אם להעביר הדת. ולאנשים היתה הגזירה כתבו לכם על קרן הצבי שאין לכם חלק באלקי ישראל, ועל הנשים היתה הגזירה שתבעל להגמון תחילה. ומדין תורה האנשים מחוייבים למסור נפש על קידוש השם, אבל הנשים היו פטורות, דקרקע עולם הן, כמבואר בפ"ק דכתובות (ג, ב) דפריך ולדרוש להו אונס שרי. ומשום הכי בפסח היו אנשים ונשים שוות בנס, דקושי השעבוד שוה בשניהם. וכן נס פורים, דעל כולם היתה גזירה להשמיד להרוג ולאבד. ומשום הכי בזכירת הנס שוות [הנשים לאנשים]. אבל נס חנוכה לא היה שוה לשניהם. ומשום הכי במגילה חייבין, ואילו בנר חנוכה אינן בכלל המהדרין, והווין רק טפילות לאנשים".
דברי העולת שמואל הובאו במשנה ברורה (סימן תרעה ס"ק ט) "ועיין בתשובת עולת שמואל, דלדידן שמדליקין כל אחד בפני עצמו, מכל מקום אשה אינה צריכה להדליק דהויין רק טפילות לאנשים". וכתב הגרש"ז אויערבך (הליכות שלמה, שם) "מלשון המשנה ברורה נראה דדברי העולת שמואל הם גם משום דאשתו בגופו, ועיין בשער הציון (סי' תערב סק"י) שמפשטות לשונו נראה דחד טעמא הוא. אכן המעיין בגוף דברי העולת שמואל יראה דכל דבריו הם מפני שלטעם האליה רבה דאשתו כגופו תיקשי, מאי טעמא דבנות שאינן נשואות אינן מדליקות. ועל זה כתב דכיון דעל הגזירה שגזרו על האנשים "כתבו לכם על קרן השור" היו מחוייבים מדין תורה למסור נפשם. ואילו הנשים על גזירת תיבעל לטפסר לא היו חייבות במסירת נפש, דקרקע עולם הן. לכן עיקר מצות חנוכה על האנשים, ומשום הכי אין הנשים נוהגות בהידור רק טפילות לנשים".
הגאון רבי משה שטרנבוך הוסיף בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ג סימן ריט) ביאור בדברי העולת שמואל: "נראה ששינו צורת המצוה, והגדר היום אינו חובת הבית רק מצוה לכל אחד. אכן היינו לאנשים דווקא, משא"כ נשים שכל חיובן רק משום שהיו באותו הנס (עיין תוס' מגילה דף ד, א שחיוב מדין אף הן היו באותו הנס קיל, ולכן אינה מוציאה) די לצאת האי חובה בהדלקת איש וביתו, ולא תיקנו להן היום ההידור שידליקו כמו באנשים. ולכן בזמן עיקר החיוב, האיש הדליק לכל בני הבית גם לנשים, אבל כהיום ששינו והחיוב לבני בית לכל איש ואיש מעיקרא תיקנו רק לאנשים ולא לנשים, שעיקר חיובן רק משום שאף הן היו באותו הנס דקיל, ודי לכך גם להידור באיש וביתו, וכמו שכתב המשנה ברורה מהעולת שמואל".
- ז - חיוב אנשים - על הנצחון במלחמה ועל החזרת מצות הדלקת הנרות, חיוב הנשים על הנצחון במלחמה בלבד
רבי משה שטרנבוך ביאר (מועדים וזמנים ח"ב סימן קלג) "טעם חדש למנהגינו שנשים אינן מדליקות להידור", בהקדם חיובן של הנשים במצות הדלקת הנרות במקדש: "שחיובו על הציבור לא חל על הנשים, שאינן שוקלות שקלים, ועל כן אין להן חלק בחיובי ציבור במקדש. וכן אין להן שייכות לכל דיני ציבור, ורק פסח כל אחד מקריב בפני עצמו ונעשה קרבן ציבור, נשים נמי בכלל, וכמבואר בפסחים (עט, א). אבל בקרבנות ציבור ונרות, נשים אינן מחוייבות, וכדמשמע בזבחים (עה, א) מה ציבור גברי.
ומעכשיו נראה דהמצוה להדליק נרות בחנוכה יסודה מכח תרי סיבות: ראשית, על הנצחון במלחמה, עד שזכינו להיכנס עוד פעם למקדש ולהדליק נרות, ובזה יסוד החיוב הוא הנצחון במלחמה והניסים. ועוד, על מה שזכינו לקיים אז בנס מצוה זו דהדלקה במקדש, נתחייבנו לזכר זה להדליק נרות בחנוכה. והיינו שהחיוב לנו היום להדליק בחנוכה הוא דומיא דמצות הדלקה במקדש.
ומעתה אתי שפיר, דעדיפא לן בחנוכה הדלקת אנשים מנשים. דבהדלקת איש, יש כאן זכרון לנצחון ולגוף המצוה דהדלקה. משא"כ באשה אין כאן אלא זכר לניצחון במלחמה לבד. ולכן יש לומר, דלאשה עדיף לצאת בהדלקת איש כשהיא מבני ביתה, שאז היא שותפה למצוה דמתקיימת בתרי ענייניה, מה שאין כן אם היא תדליק לעצמה, אין לה אלא הקיום מצד הנצחון בלבד. ושפיר נהגו שלא להדליק בעצמן, שמתחסדים לשתף עצמן למצות איש דעדיף, ומקבלות על זה שכר טפי".
- ח - טעמי מנהגן של הנשים הפנויות שאינן מדליקות נר חנוכה בעצמן
בטעם מנהגן של הנשים הפנויות שאינן מדליקות נר חנוכה בעצמן, נאמרו הסברים נוספים:
• מטעמי צניעות - החתם סופר (שבת כא, ב) כתב: "ונלפע"ד, בתחילה כשתקנו נר איש וביתו על פתח ביתו מבחוץ, ונמצאו בישראל מהדרין שיצאו לחוץ והדליקו בעצמם נוסף על הדלקת של בעל הבית, אז לא נמצא שום אשה שתהיה מהמהדרים - כי אין כבודה לצאת בחוץ ברשות הרבים לעתותי ערב ולהדליק בין האנשים. נהי אם אין האיש בביתו ועליה מוטל מצות הדלקה, על כרחה תצא לחוץ להדליק. מכל מקום אם יש כאן זכר המדליק, אין מן החסידות שתחמיר על עצמה בזה ותביא עצמה לידי חשדא".
החתם סופר הוסיף, כי גם לאחר תקנת חז"ל להדליק בתוך הבית בגלל הסכנה "מכל מקום מנהג הראשון לא זז ממקומו". וכן מבואר בשו"ת התעוררות תשובה (ח"א סימן לה) "מעיקר התקנה שהיו מדליקין על פתח בית מבחוץ
ברשות הרבים, וכל כבודה בת מלך פנימה, ואין מן הראוי לעת ערב ובפרט בשעה שכל אנשים יוצאים לחוץ להדליק שיצאו גם הבנות, ולהחמיר במצות מהדרין במקום זילותא ופריצותא. ועכשיו שמדליקים מבפנים, נשאר מנהגן כמו מתחילה".
• מכיון שלאחר הנישואין אינן מדליקות בעצמן - הגרש"ז אויערבך (הליכות שלמה, שם) הביא את דברי החתם סופר וכתב: "והוא דוחק, וצ"ע. ונראה דעל כרחך צריכים אנו לומר, דכיון דכל בתולה עומדת להינשא ואינה עתידה לנהוג בהידור זה כל ימיה, לא חיישינן לנהוג כן בשנים הספורות שעד הנישואין".
• לא ראוי לבת להדליק במקום שאמה לא מדליקה - בספר משמרת שלום (ח"א סי' מח אות ב) כתב: "אפשר כיון שאמם אין מדלקת אינו מהנכון שהן ידליקו. אבל בבית שאין שם אלא אשה ובנותיה לפי הנראה שצריכין כולן להדליק". כלומר, בבית שהאמא לא מדליקה נרות, בהסתמכה על דין 'אשתו כגופו', לא ראוי שבנותיה תדלקנה נרות, אם האם לא מדליקה בעצמה. לפי הסבר זה, אכן כאשר אבי המשפחה לא נמצא בבית, והאשה מדליקה את הנרות, תצטרכנה גם הבנות להדליק נרות בעצמן.
• מכיון שאינן בקיאות בפרטי דיני הדלקת הנר - בספר שלחן מנחם (ח"ג סימן שלב) כתב: "לא מצינו שהנשים ידליקו נרות חנוכה בעצמן, יש לומר הטעם, כי בהדלקת נרות חנוכה ישנם ריבוי פרטים היאך להדליקן, "מימין לשמאל" או "משמאל לימין", וכמה וכמה דעות בזה, לכן תיקנו שיצאו ידי חובה במצוה זו על ידי אחד הגברים".
- ט - איש ואשה שאינם נמצאים בביתם בימי החנוכה
ממוצא הדברים יש לברר מה הדין כאשר הבעל והאשה לא נמצאים בביתם בחנוכה, וכל אחד נמצא במקום אחר - האם האשה יוצאת ידי חובה בהדלקת הבעל במקומו - כגון יולדת שנמצאת בבית חולים או בבית החלמה, ובעלה נמצא עם הילדים בבית הוריו או בבית הוריה.
וכן להיפך, כאשר בני הזוג לא גרים בביתם אלא נמצאים בימי החנוכה בבית מלון, ובשעת הדלקת הנרות הבעל נדרש להיות במקום אחר בשל עסקיו - האם הוא יוצא ידי חובה בהדלקתה.
בספר פניני חנוכה (פרק ה, עמ' קיח) הביא בשם הגרי"ש אלישיב: "יולדת שאינה בביתה, ואף בעלה עקר מביתו לימי החנוכה, כגון לבית הוריו וכדומה, אינה נפטרת בהדלקה של בעלה. ואין כאן הפטור של "מדליקין עליו בתוך ביתו" (סי' תרעז סע' א). כיון שההדלקה אינה בבית שלה. ודווקא כשמדליקים על האדם בביתו נפטר הוא בהדלקה, לא כשמדליקים בבית אחר" [וציין מקור בדברי לקט יושר (עמ' 152), תלמידו של תרומת הדשן: "ופעמים שאיש ואשתו חייבים בנר חנוכה, כגון שאין להם בית מיוחד ואין שניהם יחד", והן הן הדברים". ומבואר בדבריו כי הבעל פוטר את אשתו בהדלקת נר חנוכה רק כשמדליק בביתם.
כיוצא בזה נשאל הגר"ח קנייבסקי (גם אני אודך, חנוכה סע' יד): "אם האשה לא נמצאת בביתה, אלא במלון וכדומה, האם גם אז אמרינן שתדליק ותוציא את הבעל, כשהבעל לא נמצא שם, או שרק בבית אמרינן כן, וכמו שאמר בגמרא בשבת מדליקי עלי בגו ביתאי". הגר"ח השיב: "כמדומה רק בבית". גם בדברי הגר"ח מבואר איפוא, כדעת חותנו הגרי"ש אלישיב כי אשה יכולה להוציא את בעלה ידי חובת הדלקת נר חנוכה רק כשמדליק בביתם.
אך לפי המבואר בטעם פטור נשים נשואות מהדלקת הנר מדין 'אשתו כגופו', צ"ע בדבריהם, שהרי לכאורה בכל מקום שהם מדליקים, יוצא בן הזוג השני ידי חובה מדין 'אשתו כגופו'.
ואכן מצאתי פוסקי הלכה הסוברים, שהבעל מוציא ידי חובה את אשתו וכן אשה את בעלה גם כשאינם בביתם:
• בשו"ת מציון תצא תורה (סימן קכג) הורה רבי אביגדור נבנצל, רבה של הרובע היהודי בירושלים: "אשה יכולה להדליק על בעלה, גם כאשר אינם בתוך הבית שלהם אלא במקום אחר, כגון בבית מלון".
• בקובץ פסקי רבי שמואל קמינצקי (חנוכה, פרק יב סעיף יב) מובא: "אכסנאי שנמצא באכסניא אחת ואשתו ובני ביתו באכסניא אחרת, הם נפטרים בהדלקתו באכסניא שלו. ואפילו אם משתתף בפריטי בהדלקת בעל הבית, יוצאים בזה ידי חובתם". וכמו כן מובא שם (פרק יא סע' ט) "אשה נשואה יוצא ידי חובת ההדלקה מבעלה, משום דאשתו כגופו. ואפילו אם בעלה מתאכסן אצל אחרים ומדליק או אפילו משתתף שם, יוצאת בהדלקתו בכל מקום שהיא נמצאת"
• בשו"ת ויען דוד (ח"א סימן נא) כתב כי אשה הנמצאת בבית החולים ומדליקה שם נרות חנוכה, מוציאה בהדלקה זו את בעלה "ובזה שהאשה מדליקה בבית החולים, אין שום נפקא מינה בין אם מדלקת בבית או בבית החולים. וראיתי בספר חובת הדר (מצות הדלקת נר יום טוב, הערה ס"ק כו) שאין זה בשליחות הבעל, כיון שאין שם ביתו, וממילא אינו נפטר בברכתה. ודבר זה תמוה, שהרי כתב הוא בעצמו שאם היא מדלקת אצל אביו או חמיו, דיצא בהדלקתה אע"פ שאין זה ביתו, ומאי שנא בית חמיו או בית החולים". וחזר על דבריו במקום אחר (ח"ו סימן צד) "פשוט אצלי שאין נפקא מינה בין אם אשתו מדלקת בביתם או בבית אחר (כגון אצל חמיו או בבית החולים). ומה דנקט רבי זירא "בגו ביתאי" אורחא דמילתא נקט".
- י - גדר הדלקת נר חנוכה - חיוב על הבית
ונראה לענ"ד כי לדעת הגרי"ש אלישיב והגר"ח קנייבסקי, אמנם נאמר דין 'אשתו כגופו' בנר חנוכה, אך חיוב הדלקת נר חנוכה הוא בבית. ולכן איש ואשה יכולים לצאת ידי חובה בהדלקת נר חנוכה מבן זוגם, רק כאשר הדלקת נר חנוכה נעשית בביתם.
לביאור הדברים נחזור בקצרה על חידושם של האחרונים שהובאה בהרחבה בספרנו רץ כצבי - חנוכה (סימן ט) בנדון גדר חיוב הדלקת נר חנוכה - האם החיוב על הגברא להדליק נר חנוכה בביתו, וכפשטות לשונו של הב"ח המובא בדברי המג"א (סימן תרעו ס"ק ב) לעיל "שהמצוה מוטלת על גוף האדם". או שאין זה חיוב מעשה על הגברא, אלא חיוב על הבית שכל אחד צריך שיהיה נר חנוכה דולק בביתו [וכדוגמת חיוב מזוזה שהוא חיוב על הבית שתהיה בו מזוזה], וכפי שנראה מדברי השפת אמת (שבת כא, ב ד"ה בגמרא) שכתב: "ויש לעיין אי המצוה נר אחד בבית כמו מזוזה וכמו נר שבת, דכל שהדליק לשם שבת אף שהדליק מי שהיה די. ולפי זה אפשר דגם ב' בעלי בתים הדרים בבית אחד די להם בנר אחד. והא דאושפיזא משתתף בפריטי י"ל שהוא כדי לעשות בממונו אבל מדינא יוצא".
הפני יהושע (שבת כא, ב ד"ה בגמרא) דייק מלשון הגמרא "תנו רבנן מצות חנוכה נר איש וביתו", שייתור הלשון "וביתו" מורה על גדר חיוב נר חנוכה שהוא דין על הבית, וכך כתב: "נראה דמה שנשתנה מצוה זו משאר מצות שהן חובת הגוף שהיה חיוב על כל יחיד ויחיד, דקיימא לן נמי (קידושין מא, א) מצוה בו יותר מבשלוחו, אלא דשאני הכא שאין עיקר המצוה אלא בסמוך לרשות הרבים שהוא משום פרסומי ניסא, משום כך הטילו חובת מצוה זו כאילו היא
חובת הבית, ועדיין צ"ע". וכן נראה לכאורה מלשונו של הרמב"ם (הלכות חנוכה פרק ד הלכה א) שכתב: "כמה נרות הוא מדליק בחנוכה, מצותה [ללא ההידור] שיהיה כל בית ובית מדליק נר אחד" - מפורש שגדר מצות הדלקת נר חנוכה הוא חיוב על הבית.
וכן נראה מדברי הביאור הלכה [לעיל אות ג] שכתב בסוף דבריו: "ועיקר החיוב מונח על הבית".
מכאן נלמד, כי גדר חיוב נר חנוכה הוא על האיש והאשה והבית. ולכן איש ואשה יכולים לצאת ידי חובה בהדלקת נר חנוכה מבן זוגם, רק כאשר הדלקת נר חנוכה נעשית בביתם. אשר על כן, כאשר הבעל והאשה לא נמצאים בביתם בחנוכה, וכל אחד נמצא במקום אחר - כגון יולדת שנמצאת בבית חולים או בבית החלמה, ובעלה נמצא עם הילדים בבית הוריו או בבית הוריה, או כשבני הזוג נמצאים בימי החנוכה בבית מלון, ובשעת הדלקת הנרות הבעל נמצא במקום אחר - הם אינם יוצאים ידי חובת ההדלקה של בן הזו השני שלא נמצא בביתם.
- יא - דין 'אשתו כגופו' רק כאשר ההדלקה נעשית בביתו
לפי האמור יובנו הוראות נוספות של הגרי"ש אלישיב המובאות בספר פניני חנוכה (פרק ה).
• "מסתבר שאם נסע מביתו לכל ימי החנוכה, נעקר בזה מביתו, ואף על פי שאשתו נשארה בביתו. ואינו יוצא ידי חובה בהדלקת אשתו בביתו. וכך היא פשטות הדברים שבזה נעקר מביתו. ויסוד הדברים משמע מדברי הפרי חדש (הובא בביאור הלכה סי' תרעז סע' א ד"ה במקום) אם הולך הוא וכל אנשי ביתו לבית אביו או חמיו בקביעות על שמונת ימי חנוכה, דבר ברור הוא שכיון שסועד וישן שם כל ימי חנוכה, אף שביום אוכל אכילת עראי בביתו, שאינו מדליק אלא בבית שאוכל וישן שם בלילה, דכיון שאין שום אדם בבית למי ידליק, וכ"ש האידנא שההיכר לבני הבית וכיון שישנים בני הבית שם, ידליקו. למדנו מדברי הפרי חדש, דאע"פ שזה ביתו הקבוע, מכל מקום כשיצא ממנו לכל שמונת ימי החנוכה נעקר ביתו ממנו, אע"פ שאשתו נשארה בבית".
• "אברכים הנוסעים מביתם לעיר אחרת, ונמצאים שם מיום ראשון עד יום חמישי, וכך הוא הקביעות שלהם בכל השנה, ידליקו נרות חנוכה שם, ואינם יוצאים ידי חובה בהדלקת הנרות של האשה בביתם, הואיל ונמצא שם כל השנה, זהו ביתו" ["ומה שאמר רב זירא "לא צריכנא דקא מדלקי עלי בגוי ביתאי"
[לעיל אות ב] כי רק באופן מקרי יצא לשם ולא כשיוצאי לאכסנאי שלו בקביעות כל ימות השנה"].
• "אשה שנמצאת בבית חולים רוב ימי החנוכה, אינה יוצאת ידי חובה בהדלקת בעלה. דדווקא במיעוט ימים כשהיא אינה בביתה יוצאת, מה שאין כן כשהיא בבית חולים חוץ לבית רוב הימים, היא נעקרת מהבית ואינה יוצאת ידי חובה בהדלקת בעלה".
ולכאורה לא מובן מדוע במקרים הנ"ל, לא יצאו האיש והאשה בהדלקת בן או בת הזוג מדין 'אשתו כגופו'. ומוכח איפוא כי לדעת הגרי"ש, חיוב הדלקת נר חנוכה הוא בבית, כפי שנתבאר לעיל. ולכן כאשר "נעקרה" הקביעות שלהם בבית, כגון שהבעל נסע לחו"ל או נמצא באכסניא אחרת בקביעות, וכמו כן כאשר האשה בבית חולים - אינם יוצאים ידי חובה בהדלקת הנרות על ידי בן הזוג השני.
מעתה מבוארת הוראת הגרי"ש [אות ד] בזמן ששהה בחנוכה בבית החולים, לבקש מאחד משכניו להדליק את הנרות בביתו, ולא ביקש מאשתו להדליק את הנרות בביתם. כי בשל שהותו בבית החולים בימי החנוכה "נעקרה" קביעותו מביתו, ולכן לא תועיל לו ההדלקה של אשתו, ועדיף שיצא ידי חובה משכנו, וצ"ע.
- יב - נר איש וביתו - חיוב נר חנוכה על המשפחה
רבי יעקב אריאל, בשו"ת באהלה של תורה (ח"ב סימן ק) נשאל על ידי חייל צה"ל ששהה מחוץ לביתו בימי החנוכה, האם אשתו שנמצאת בבית הוריה עם בנם התינוק, יכולה להדליק נר חנוכה להוציאו ידי חובה.
בתשובתו מבוארת הגדרה מחודשת בהדלקת נר חנוכה: "הספק העיקרי העומד לפנינו הוא, האם הדלקת האשה שלא בבית בעלה מוציאה אותו. ואפילו למה שנסתפקו הפוסקים אם הדלקת נר חנוכה היא מצוה בבית דווקא או אפילו שלא בבית. אבל כאן שהאשה בבית של אחרים [אצל אביה], יש יותר מקום לומר שאין הוא יוצא בכך, דהוא אינו נגרר אחרי בית אביה. ואלמלא המלחמה היו נמצאים הוא ואשתו בביתם ולא היתה האשה נצרכת לנדוד לבית אביה. אמנם לנוהגים להדליק בפנים ואין ההדלקה אצלם בפתח אין לנר חנוכה דין דומה למזוזה שהוא חיוב על הבית, אלא יש כאן חיוב על המשפחה, ומה שאשתו מוציאה את בעלה מדין נר איש וביתו היינו משפחתו ובפרט שיש להם ילד אם כן עיקר משפחתו נמצאת כאן, והאשה יכולה לפוטרו. ומכל מקום עדיף שתדליק בלא ברכה, כדי להוציאו מספק".
מבואר בדבריו, כי ההגדרה של "נר איש וביתו" היא לא בית במובן מקום המגורים של בני הזוג, אלא במובן המשפחה. ולכן המקום שבו נמצאים רוב בני המשפחה בחנוכה, הוא המקום שבו מדליקים את הנרות, ומי שלא נמצא שם באותה שעה, יוצא ידי חובה בהדלקה זו.
עם זאת, כפי שנראה מדברי הרב אריאל, קשה להסתמך על חידוש גדול זה הלכה למעשה להדליק נר חנוכה בברכה, וצ"ע.
הר' צ"ר קובץ הערות
