הכתב והקבלה ויקרא י"ט:ד'
אל תפנו וגו' לא תעשו לכם – לא תעשו לאחרים ולא אחרים לכם (רש"י מת"כ) פירשו לא תעשו בשני פנים, לפעל עצמו ולפעל מסבב כעין לא תעשו כל מלאכה דיתרו (כ' י'). יש הפרש לרבי שלמה פאפענהיים בין מלת אל ובין מלת לא, שמלת לא מורה הצווי הגוזרת, ומלת אל הצווי בלתי גוזרת, או שענין מלת לא שלילה מוחלטת (אונבעדינגטע פערניינונג), וענין מלת אל שלילה בלתי מוחלטת (בעדינגטע פערניינונג), כי יש שני מיני חיובים ע"צ עזיבת המעשה, עזיבה מצד ההכרח (דארף ניכט), מצד המוסר (זאָלל ניכט), שלילה מצד הראוי (געהאֶרט ניכט), שלילת הרשות הגמור (ברויכט ניכט), ובלשוננו ישומשו כל אופני השלילה בדרך כלל במלת לא, הן שלילה ע"צ הספור כמו לא עשה, לא אעשה, הן ע"צ הצווי במוכרח כמו לא תרצח (דארפסט ניכט), ולפעמים בתוספת מלת תוכל כמו לא תוכל לזבוח את הפסח, לא תוכל לאכל בשעריך, הן שלילה מצד המוסר כמו לא תאור את העם (זאָללסט ניכט), ועל הרשות הגמור לא תתן לי מאומה (ברויכסט ניכט), זהו שמוש מלת לא; ושמוש מלת אל בפרטות על השלילה מצד הראוי ונמוס (מאֶגע ניכט), כמו ואל אראה ברעה, יחי ראובן ואל ימות (מאֶגע ניכט), ואף במקום שהשלילה מחוייבת מצד ההכרח והמוסר, כשישמש שם במלת אל, לא בא להזהיר על הדבר רק בדרך אזהרה קלה כאלו היה הדבר בלתי נמנע רק מצד הראוי, והוא במקום שאזהרה כוללת אף דברים המתיחסים למעשה העברה ואינה העברה עצמה, שלא יצדק בהם לשון שלילה הכרחית שאינם נמנעים רק מצד גדר וסייג שלא יבוא לידי עברה גופה, כמו אל תפנו אל האלילים שאמר כאן, אין זה כמו לא תעשו לכם אלילים (לקמן כ"ו) שהיא עשיית אלילים והוא נמנע גמור, אבל הפני' אל אלילים אינה עבודת האלילים אלא שהפני' אליהם מביא לידי עבודה, לכן אמר לשון אל, ובסיפא דקרא אמר ואלהי מסכה לא תעשו לכם, שעשיית מסכה ע"ז גופה, לכן אמר בלשון לא, וכן אל תפנו אל האובות אל תבקשו לטמאה בהם אמר בשניהם בלשון אל שהפני' אליהם והבקשת להשתדל עמהם אינם בעצמם מעשה אוב וידעוני, וכן אל תחלל בתך להזנותה (לקמן כ"ט), לא אמר לא תתן בתך לזנות שהוא נמנע גמור אבל אל תחלל דהיינו הפקר שלא יפקיר את בתו ללכת בדרך לבה המביא לידי זמה אבל ישמור אותה וישים עיניו עלי', אל תונו איש את אחיו (שם כ"ה), שאפי' פחות משתות אסור להונות כל שהוא דרך אונאה, אל תקח מאתו נשך ותרבית (שם ל"ו), שאפי' אבק רבית או רבית דברים אסור, וכן אל תאכלו ממנו נא, עמש"ש, וכיוצא בזה כולם ירצה במלת אל להזהיר גם על אותן הדברים שראוי שימנעו מצד הראוי לא מצד חיוב גמור, ומשום כך הוצרכו רבותינו ז"ל לומר. השמר, פן, ואל. אינן אלא ל"ת, שבזולת דבריהם היה במשמע שאזהרת אל למה שמשמעותו רק שלילה מצד הראוי אינו ל"ת גמורה, וכפי מה שהיתה באמת סברה שאין לוקין על לאו שבאל (עירובין י"ז), עכ"פ תמצית העולה מזה שאין בהוראת אל שלילה מוכרחת כמו במלת לא. ולזה אם הילד אמרה (מלכים א ג') אל תמיתוהו, ושלמה אמר לא תמיתוהו.
