הנה למרות שבאופן כללי 'ניתנה רשות לרופא לרפא', ואף מצוה ללכת לרופא, ומותר
להתרפא אפי' ע"י עובד ע"ז, כמבואר בשו"ע יו"ד סי' קנה, אם הוא מומחה לרבים יעו"ש. אולם
חילוק מהותי יש בין 'רפואת הגוף' ל'רפואת הנפש'. ברפואת הגוף ע"י ניתוח, כדורים, וכיוצא בזה
אין קשר בין דעותיו הכפרניות של המטפל לאופן הטיפול, והחשש היחיד הוא שמא הוא יזיק
במתכוון. ובזה אמרינן דאם הוא מומחה לרבים הרי שחזקה דלא מרע לאומנותיה, ושרי. אולם
ברפואת הנפש, שהיא מבוססת על דעותיו והשקפותיו של המטפל עצמו, או של שיטת הטיפול עליה
מתבסס הטיפול, ומרפאים בדעות הללו את החולה, הרי שכאן יש חיוב גמור לדעת מה אופן הטיפול
ועל מה הוא מתבסס. ואם הוא מבוסס על איסור של תורה, גם במחשבה הדבר אסור, וכמו שכתב
הרמב"ם )הלכות עבודה זרה פרק ב ה"ג( "ולא עבודה זרה בלבד הוא שאסור להפנות אחריה במחשבה
אלא כל מחשבה שהוא גורם לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה מוזהרין אנו שלא להעלותה על
לבנו ולא נסיח דעתנו לכך ונחשוב ונמשך אחר הרהורי הלב מפני שדעתו של אדם קצרה ולא כל
הדעות יכולין להשיג האמת על בוריו ואם ימשך כל אדם אחר מחשבות לבו נמצא מחריב את
העולם לפי קוצר דעתו כיצד פעמים יתור אחר עבודה זרה ופעמים יחשוב ביחוד הבורא שמא הוא
שמא אינו מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור ופעמים בנבואה שמא היא אמת שמא היא
אינה ופעמים בתורה שמא היא מן השמים שמא אינה ואינו יודע המדות שידין בהן עד שידע האמת
על בוריו ונמצא יוצא לידי מינות ועל ענין זה הזהירה תורה ונאמר בה ולא תתורו אחרי לבבכם
ואחרי עיניכם אשר אתם זונים כלומר לא ימשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה וידמה שמחשבתו
משגת האמת כך אמרו חכמים אחרי לבבכם זו מינות ואחרי עיניכם זו זנות ולאו זה אע"פ שהוא
גורם לאדם לטרדו מן העולם הבא אין בו מלקות".
והנה כבר יצאו בעבר גדולי ישראל וגדולי המבינים בחכמת הנפש מבין גדולי הת"ח כגון ר"מ
פיינשטיין ר"מ שטרנבוך הגר"י הוטנר ור"ש וולבה זצוק"ל נגד הגישה הפסיכולוגית.
אולם כשרואים את הציטוטים מגדולי ישראל בנושאים אלו מבלי להבין את התחום, ואת
הטענות היסודיות בתחום זה, יוצאים מבולבלים, ואין ולאו רפיא בידיה, וכשבאים לשאול רב מה
לעשות במקרים כאלה, אין ולאו רפיא בידיה.
לדוגמא אצטט מדברי גדול המשגיחים הרב שלמה וולבה זצ"ל, שכותב: "בעבודתי עם הרבים
והיחידים, אני רואה יותר ויותר את ההרס שהפסיכולוגיה גורמת לנו" ... "כל יום ב' וה' באים אלי
בחורים ומתאוננים שאין להם בטחון עצמי. ואני שואל אותם, "איפה זה כתוב בתורה שצריכים
בטחון עצמי, וכי זה דבר טוב. מצאתי רק בטחון בהשי"ת שהיא הכרחית"" ... "הגעתי למסקנה
שצריך לדחוק את רגלי הפסיכולוגיה מהציבור שלנו עד כמה שאפשר" )אגרות וכתבים, הרב שלמה וולבה,
יצא לאור על ידי הועד להוצאת כתבי המשגיח, ירושלים, תשס"ה(. ומצד שני הוא כותב כך: "יש צורך דחוף
בארגון קורסים לרבנים בפועל ולמחנכים, במטרה להפיץ ידע בסיסי על הסימפטומים של נוירוזה
ופסיכוזה ודרכי הטיפול בהן בקווים כללים ע"מ שידעו להפנות חולים אל הרופא. ידיעה בסיסית
היתה מסלקת דעות קדומות רבות" )"פסיכיאטריה ודת", בשבילי הרפואה ,5 סיוון תשמ"ב(.
הג"ר שמואל אוירבעך, ראש ישיבת מעלה התורה, פרסם את דעתו בעיתון יתד נאמן:
"בעוונותינו הרבים נפרצה פרצה נוראה מאד לקבל ולשמוע כביכול עצות והדרכות מפסיכולוגים
וכיוצא בזה, אשר בודאי שזו עצת השטן רחמנא לצלן". אולם לאחר שפנו אליו תלמידיו ואמרו לו:
"פורסמה באחד מגליונות "יתד נאמן" אגרת של הראש ישיבה, ובה דברים משמו של אביו הגרש"ז,
נגד הטפול של משפחות חרדיות ובני תורה אצל אנשי מקצוע בתחום הפסיכולוגיה. לאחר פרסום
המכתב האמור, פנה לכותב הטורים אחד ממנהלי בתי החולים הפסיכיאטריים בארץ, אדם הקרוב
לישיבות ועולם הישיבות, וביקש להפנות את תשומת לבו של רבנו לעובדה, כי מאז פרסום האגרת,
חדלו מטופלים רבים, בכל מקם אשר דבר המלך ודתו מגיע, מטפולים פסיכיאטריים ופסיכולוגיים
שעצרו אותם מהדרדרות מוחלטת, שממנה אין דרך. הוא בקש ממני להעביר את הדברים לפני רבינו.
והוא השיב: זו שאלה חמורה, במקומה, וצריך להבין. לצד ההזנחה שהזכרת, התפתחה ברחובותינו
בשנים האחרונות מהצד השני של מטבע הדברים, מה שמכונה בעולם "אמריקרניזציה" )אמריקניזיישן(.
בלי דעת נסחפנו לאוירת החולשה ורפיון הדעת נוסח אמריקה, הפוחדת פחד נואש מסבל. ונהדפת
בגלי רחמים עצמיים, על כל תקלה וקטטה. זהו דור אכול מחלות רגשיות, לחצים דמיוניים, חרדות
פורחות באוויר, ושאר מחלות הדמיון. ישנה נטיה לפתור כל קושי המתרגש ובא לעולם בעזרת
כדורי הרגעה וטפול חסר תועלת. ברצוני שתעביר בהזדמנות הזו לבני תורה, ולכל קהלא קדישא
הדין, את דעתו של אבא ודעתי הברורה, שבמצב של מצוקת אמת, שמקורה בנפש פנימה: חרדות,
דכאונות, וכל צורת סבל קשה, חובה עלינו, חובה פשוטה וברורה לפנות לאנשי מקצוע נכונים,
פסיכולוגים ופסיכיאטרים יראי שמים, ולה' הישועה. אסור באיסור נמרץ לזלזל ולהזניח את בריאות
הגוף והנפש כאחת. אתה דברת על המכתב שכתבתי בשם אבא. אבא בעצמו הרי שלח פונים רבים
לעזרה פסיכולוגית. אני בעצמי שכתבתי ופרסמתי את המכתב, שלחתי פונים רבים לעזרה
פסיכולוגית. הליכה לאיש מקצוע לא די שאינה מופרכת, אלא היא חובה פשוטה מחובת שמירת
הגוף, לפי מקומה שעתה ועתה".
הרי שהבלבול גדול והתשובות בנושאים אלו שהם דברים שחיי נפשות תלויים בהם, לא בא
לבירורו ולמיצויו.
ולענ"ד המפתח והיסוד לתשובה בשאלה זו נמצא בדבר מרן הגרש"ז אוירבאך זצ"ל. שלא שלל
את הטיפול הפסיכולוגי מכל וכל, וכמו שהובא בספר ועלהו לא יבול )עמ' קלד, סע' 147( מסופר
שהרש"ז אויערבאך אמר: "יש מקום להתייעץ עם פסיכולוגים, אם זה עוזר... אז מה אם זוהי
חכמתם של גויים. אם יש עצות טובות היכולות לעזור למה לא לקבלם?" אולם את ההגדרה
המדוייקת מה לקרב ומה לרחק אפשר ללמוד ממקרה אחר )התורה המשמחת, בית אל, תשנ"ח, עמ" 155(
שלאחר שהרש"ז אויערבאך בירר אצל פסיכולוג מהי שיטת הטיפול בה הוא מתכונן לנקוט, הורה:
"לא רק שמותר להיכנס לטיפול זה, אלא שזו אף מצוה".
ועל כן היה נראה לברר באופן יסודי את הגישות השונות בפסיכותרפיה, ולדעת איזה מהן
בתחום 'רפואת הנפש' ואיזון האדם שנמצא בקצוות לא בריאים לו ולסביבתו, ולהובילו למרכז, שאז
הוא מקיים מצוה של 'והלכת בדרכיו', לבין הובלת האדם לכפירה ומתירנות, וירידה תלולה
ברוחניות, ומרידה בהורים ומורים, שאלו מהעבירות החמורות ביותר. והטיפולים השונים פשוט נעים
מקצה לקצה.
בענין ה'פסיכיאטריה' והאם לאחר קבלת התרופה נחשב כבריא או חולה?
יש לציין שאין בדברינו התייחסות לענין הפסיכיאטריה, שהיא רפואה כשאר הרפואות.
שבמצבים של הפרעות קשות, כגון סזיכופרניה, או הפרעה דו קוטבית, וכן בכל מצב שגורם לחוסר
תפקוד שכלי או רגשי באופן המחייב רפואה ע"פ רופא, הרי שבודאי הדבר נכלל בדין 'ניתן רשות
לרופא לרפאת'.
סכיזופרניה – איבוד בין הדמיון והמציאות. דוגמא: אדם חכם ומבריק משוכנע בקיומו של ידיד
נפש אשר איש מלבדו אינו רואה, וחי בפחד מתמיד מרדיפותיהם של סוכנים המרגלים אחר עבודתו
הסודית. מבלה את ימיו במעבדה בניסיון לחשוף מסרים סודיים המופיעים בכתבי עת, בעוד לצופים
מן הצד ברור כי הוא יושב בצריף רעוע ושקוע בחיפוש אובססיבי, מופרע וחסר שחר. עברית
המחלה נקראת "שסעת" – פיצול, בכוונה לפיצול בין חשיבה, רגש והתנהגות.
ההפרעה מתאפיינת בקיומן של הפרעות חשיבה, אמונות מוזרות ולא מציאותיות וכן הזיות
ראייה או שמיעה. כמו כן, הסובלים מסכיזופרניה נוטים להיות בעלי מיומנויות חברתיות לקויות,
היעדר יוזמה, קהות רגשית ועוד. הסימפטומים השונים מביאים לפגיעה תפקודית ולמצוקה בדרגות
שונות: רבים מהמאובחנים נזקקים למסגרת מחזיקה וחיים בהוסטלים וקהילות תומכות לנפגעי נפש,
בעוד שחלקם מצליחים להגיע לרמת תפקוד גבוהה ומסוגלים לעבוד ולקיים מערכות יחסים באופן
עצמאי.
חולים סכיזופרניים נוטים לסבול מבעיות רפואיות כסוכרת ומחלות לב, ייתכן כחלק מתופעות
הלוואי של שימוש מתמשך בתרופות אנטי פסיכוטיות. בנוסף, חולים סכיזופרניים מצויים בסיכון
מוגבר להתאבדות והתמכרות לסמים ואלכוהול.
הפרעת דו-קוטביות – המאופיינת בעיקר בתנודות קיצוניות במצבי הרוח, מהתרוממות רוח
ופרצי שמחה )מאניה( ועד לדכאון חמור )דיפרסיה(. הפרעת מצב רוח קיצונית הגורמת לשינוי בשיקול
הדעת בהחלטות על החיים, וביחס לאחרים. ועל כן היא נקראת דו-קוטבית, כי האדם מטולטל בין
שני קצוות.
במצבי רוח של 'ההתרוממות' המאנית אנשים חווים שילובים שונים של הרגשות הבאים: מצב
רוח מרומם או אושר מופרז )והתענינות מופרזת בעיסוקים שונים ומשונים(, הם מרגישים מחושמלים ומלאי
אנרגיה, מצב רוח עצבני )כעס מופרז ורגישות יתר(, צורך מופחת בשינה, אמונה מופרזת בכוחות עצמם,
דברנות מוגזמת, מחשבות מתרוצצות, או מעברים מהירים מרעיון אחד למשנהו. ופתאום הוא מרגיש
מדוכא עצוב ושחייו אינם חיים, מאבד ענין בדברים שהוא נהנה מהם דרך כלל מאבד תיאבון חש
תשישות מתקשה לישון, חש רגשות אשמה קשים כלפי עצמו מתקשה להתרכז ולקבל החלטות,
ולעתים רוצה אפי' להתאבד. ]ובשלבים מתקדמים אף לשמוע קולות או מראות שאינם קיימים[
כדוגמא: 'נכנסתי למסעדה ממש מפוארת עם אימי, והתחלתי לקפץ ולהתרוצץ, היו שם נברשות
קריסטל שהשתלשלו מהתקרה, חשבתי שאני אדם עצמתי ומיוחד, וזינקתי למעלה כדי לתפוס אחת
מהן, והתחלתי להתנדנד עליה' )גבר בן 21 עם הפרעה דו-קוטבית(.
או דוגמא אחרת: 'כשאני כועסת, עדיף שכולם ישמרו ממני מרחק, יש לי חשק לקלל את כולם
וכל דבר. כל דבר קטן מרגיז אותי. אני שונאת את כולם, אני שונאת את עצמי. הכעס שלי הוא כמו
להב חד".
ואילו בעת דכאון "אני מרגיש כאילו אני במיכל אטום שחוצץ ביני לבין אנשים אחרים הכל
נראה פשוט חסר תקווה ואני לא רואה כל עתיד לעצמי".
במקרים כגון אלו אין ספק כי מצוה קדושה להיעזר בטיפול פסיכאטרי. ויתירה מכך כשיש
רפואה אפשר להופך 'שוטה' לבריא' לכל דיני התורה, וכמו שהוכיחו גדולי הפוסקים מהמבואר בגמ'
גיטין ע ע"ב איתא 'מי שאחזו קורדייקוס' – וביאר הרמב"ם שנתמלאו חדרי מוחו, ונתבלבלה דעתו.
וכתוב שם רפואה עבורו ונחלקו האמוראים לגבי גט האם כותבין גט רק לכשישתפה או גם כשהוא
עדיין לא נתרפא. ודעת ר' יוחנן דגדרו כ'שוטה' וצריך להתרפא ואז כותבין לו הגט, וריש לקיש
מחלק בינו לבין 'שוטה', דקורדייקוס 'סמיה בידן' ואילו 'שוטה' אין 'סמיה בידן' דהיינו אין לו
רפואה ע"י סם.
מתבאר דאם אדם כרגע מצבו כשוטה, אבל ע"י נטילת 'סם' מתרפא, לפני נטילת הסם תלוי
במח' ר"ל ור"י, אבל לאחר נטילת הסם המרפא, הרי שבין לר"ל ובין לר' יוחנן דינו כפקח, ורק אם
גם לאחר שהוא נוטל את הסם הוא לא מתרפא או שאין בידינו את ה'סם' שלו רק אז הוא מוגדר
כ'שוטה'. וכן כתב בספר משפטי הדעת לגרמ"מ פרבשטיין )עמ' סה( שאם ע"י הכדור הנהגתו כבריאים
דינו כבריא.
הסיבות שבגינן יצאו גדו"י נגד גישות בפסיכולוגיה
כשגדולי ישראל, וביניהם הגר"מ פיינשטיין הגר"מ שטרנבוך, הגר"י הוטנר והגר"ש וולבה בעבר
יצאו נגד הפסיכולוגיה, היה להם כמה טענות עיקריות:
תאוותנות במרכז - טענה כי הפסיכולוגים שמים את ה'נהנתנות' והתאוות במרכז, ולדעתם אדם
שנהנה ואפילו באופן האסור הוא 'בריא' בנפשו, ומי שחסר לו בהנאות אלו עלול להגיע למצבים
נפשיים קשים.
מצאנו כמה מגדולי הפוסקים שטענו על כך באופן חריף:
גאב"ד העדה החרדית הגאון ר' משה שטרנבוך שליט"א )תשובות והנהגות ח"א עמ' תתסז( דן לגבי
'הליכה אצל פסיכולוג' – "דרשתי נגד הנהוג כאן שהרבה אנשים וגם נשים דתיים כשעצביהם
רופפים או כששרויים בדיכאון וכו' הולכים לפסיכולוג, ודרך הריפוי שלהם היא לשוחח עם החולה
לדרוש ולחקור אצלו מה חסר לו, ודורשים הם לתת לחולים כפי תאותם, ובזה יתרפאו. ולמעשה זהו
נגד תורתנו הקדושה שאנו יודעים שמילוי התאוות לא משביע האדם אלא באופן זמני, אבל אחרי
זמן קצר מתאוה עוד פעם ויותר, ואדרבה אם נותנים לנפש תאותה הרי לא תמלא מלשבוע אלא
מתאוה יותר ויותר. והעצה הנכונה היא לילך לרופאי הנפשות אלו הצדיקים או גדולי ישראל שיורו
להם הדרך וילמדו אותם לבטוח בה' ולהסביר להם שרצונו תמיד לטובה... והרבה עשו כן והתרפאו
והיו מאושרים".
והגר"מ פיינשטיין זצוק"ל באגרות משה – טוען כי יש גם תערובת של השקפות כפירה חמורה
נגד יסודי הדת - "בדבר חולי רוח ומחשבות שצריכים לילך לרופאים, פסיכולוגים ופסיכיאטרים אם
רשאים לילך לאלו שהן מינים וכופרים, לע"ד אין לילך לרופאים כאלו להתרפאות, כי מכיוון שאין
הרפואות מסמים המרפאים אלא מרוב הדיבורים שלהם עם החולה נודעים מאיזה מחשבות הוא
סובל, ומייעצים לו מאיזה מחשבות הוא סובל, ומייעצים לו איך להתנהג שודאי יש לחוש שמייעצים
לפעמים נגד דיני התורה ואף נגד עיקרי הדת ונגד עניני פרישות וצניעות... ולכן יש לחפש אחר
רופא שומר תורה, ובאם ליכא יתנו עמו ויבטיח שלא ידבר עם החולה בעניני אמונה ותורה" )שו"ת
אגרות משה, חלק יו"ד ב, סימן נז(.
אולם כשמתבוננים מגלים כי חיצי הביקורת של גדולי ישראל הופנתה כלפי התיאוריה של
זיגמונד פרויד, שהיא התיאוריה הראשונה שהוצעה לעולם בתור 'תורת נפש'.
התיאוריה שלו מחולקת לשנים הצורה של הטיפול.
הסכמה בין המטפל למטופל: שהמטופל אומר הכל בפתיחות וכנות, ובצורה משוחררת וחפשית.
והמטפל מבטיח לשמור על סודיות ולא לגלות מפרטיותו של המטופל כמלוא נימה.
תפקיד בסיסי של המטפל: להקשיב לדברי המטופל עד תומם, ולא להתייחס בשלב ההקשבה
לדברים מסויימים יותר מדברים אחרים אלא לשים אזנו כאפרכסת, וכמכשיר הקלטה ששומע
ומקליט הכל.
תפקיד שני של המטפל: לשאול שאלות הגורמות להבין את הרקע של המטופל בסיפור, ביחסי
המשפחה, ביחסים חברתיים וכדומה.
גישה זו יכולה להיות נכונה בכל גישה ולא עליה הופנו חיצי הביקורת.
התנגדות ראשונה – מתירנות
אולם כאן מתחיל שלב ב' של ההנמקה של הבעיות והקשיים השונים, ובזה יש לדון מה לקבל
מתוך דבריו ומה לא לקבל.
א(. זיגמונד פרויד )1939-1856( האמין שניתן לתאר את מבנה הנפש והתפתחותה על יסוד כמה חוקים בסיסיים,
ובאמצעות הבנה זו יוכל המטפל לרפא את ההפרעות שאדם מתמודד אתן במשך ימי חייו. גישתו של פרויד היא
גישה מדעית במובן שהיא מנסה לתאר את תפקודה של הנפש על-פי מערכת בסיסית של מספר הנחות יסוד.
לפי פרויד, המפתח להבין את נפש האדם הוא הבנת תת-המודע. על ידי אבחון מדוקדק של תת-המודע, אפשר
להכיר את האדם לעומק, וכך לעזור לו להחלים. לשם הבנת תת-המודע פיתח פרויד כמה מודלים, ואף שיש לו
כמה הברקות נכונות, חלקים מרכזיים מתורתו אינם ראויים לציטוט. פרויד קרא לשיטה שחידש: פסיכואנליזה.
בתחילת דרכו, במפנה של המאה העשרים, הוא נחל הצלחה אדירה, שמו התפרסם בכל העולם, ואנשים נהרו אליו
כדי שיטפל בהם. במקביל, התקבצו סביבו חבורה של פסיכולוגים מוכשרים, רובם יהודים, שלקחו על עצמם לפרסם
את דבריו ולהגן על שיטותיו.
עקרון בסיסי עליו הוא בונה את ההנמקה שלו הוא "עיקרון העונג" - אם יש לאדם סיפוק
והנאה מחייו הרי הוא בריא וטוב לו, ואם אין לו סיפוק והנאה מחייו הוא חשוף יותר לבעיות
וקשיים רגשיים ונפשיים.
והנה הנפש מתאוה לאכול, ולשתֹות וכו'. תענוגים חומריים. ולפי דעת
חלק מחוקרי הנפש ההדחקה של המאויים האלה גורמת לאדם חוסר רוגע נפשי. ועלולות אף
להוביל להתנהגויות לא נורמליות. הדבר הגיע לידי כך שהם מטיפים מוסר, לכל הנורמות המוסריות
שהיו נוהגות בעולם מאז ומתמיד בכל המקומות, ומעודדים מתירנות. ]ייתכן מאד שחיי התרבות
המתירנית של היום נובעת מהשקפה זו[.
אולם הוא תולה את מרכז הקשיים הנפשיים בענין הסיפוק בענין יחסי אישות. כשיש לאדם חיי
אישות מספקים הרי הוא מאושר ובריא, ואם לא אזי הוא חשוף לבעיות וקשיים רבים.
כאשר אדם מדחיק מאויים רצונות ודחפים, הוא מוצא בנפשו חוסר סיפוק והנאה ואז באים
קשיים רגשיים ונפשיים.
תובנות אלו יכולים לשחרר את כל המחסומים שיש לאדם בענין 'עריות' ולראות בנושא זה
כנושא מרכזי ועיקרי בחיים, באופן שהגדיר זאת החזו"א מה שנקרא אצלם 'אהבה' נקרא אצלנו
'כרת'. והדבר מעודד לאיסורי תורה בתחום העריות.
נקודה נוספת בתוך משנתו היא היחס בין האב והאם לבין הילדים, כיחסים מוקדמים יותר,
ולמרות שהם שונים וזו אהבה אחדותית, ולא משיכה תאוונית שיש ביחסי אישות, יש קשר ביניהם.
הילד נמשך אחרי אמו, ומוצא בו את היחס של האהבה העיקרי. והבת נמשכת אחרי אביה.
הילדים רואים באביהם ואמם דגם של האיש האידיאלי, או האשה האידיאלית, ואם נפגמים
ביניהם היחסים אזי זה יעכיר את מערכת היחסים שבין הילד לאשתו לעתיד, וכן בין האשה לבעלה.
הוא מסביר שאם נחסכה מילד אהבת אם ]וגדל ע"י האב או משרת[, הוא עלול להתרחק מהמין
האחר, וזה יכול להגיע לסטייה וחוסר משיכה למין האחר. ומאידך גיסא את הבת יכול להתבצע
סטייה מכח חוסר באהבת אם, ולחפש את אהבת אמה באשה אחרת.
הגר"ש וולבה )בשבילי הרפואה, חלק ה', מאמר פסיכיאטריה ודת( כותב 'ביקורת חריפה' על גישה זו:
"הפסיכו-אנליזה פעלה הרבה מאד - בגילוי מיכניזם 'ההדחקה', הכוונה להדחקת הליבידו
)היצרים(, במשך השנים נהיו המושגים האנליטיים כמו - 'ליבידו' 'הדחקה' - פופולאריים מאד. מכל
מקום, הפופולריזציה של הפסיכואנליזה גרמה לכך שההמון מצא בה הצדקה למתירנות, ואולי אף
הדרכה להתנהגות חפשית מאד בעניני מין, לכן ההדחקה של ליבידו - נהייתה נדירה.
היום אין מדחיקים 'מין' אלא 'רגשי דת', "אולי הוחלפו במשך היובל האחרת היוצרות בין דת
וזקסואליות היום כותבים פסיכולוגים בגילוי לב על היצרים של האנושות, אבל הם מסמיקים
ושותקים ברגע שמגיעים לשיחה על כמיהה דתית".
על זה טען גם גאב"ד העדה החרדית הגאון ר' משה שטרנבוך שליט"א )תשובות והנהגות ח"א עמ'
תתסז( כנ"ל – "דרשתי נגד הנהוג כאן שהרבה אנשים וגם נשים דתיים כשעצביהם רופפים או
כששרויים בדיכאון וכו' הולכים לפסיכולוג, ודרך הריפוי שלהם היא לשוחח עם החולה לדרוש
ולחקור אצלו מה חסר לו, ודורשים הם לתת לחולים כפי תאותם, ובזה יתרפאו. ולמעשה זהו נגד
תורתנו הקדושה שאנו יודעים שמילוי התאוות לא משביע האדם אלא באופן זמני, אבל אחרי זמן
קצר מתאוה עוד פעם ויותר, ואדרבה אם נותנים לנפש תאותה הרי לא תמלא מלשבוע אלא מתאוה
יותר ויותר. והעצה הנכונה היא לילך לרופאי הנפשות אלו הצדיקים או גדולי ישראל שיורו להם
הדרך וילמדו אותם לבטוח בה' ולהסביר להם שרצונו תמיד לטובה... והרבה עשו כן והתרפאו והיו
מאושרים".
הדבר מבואר ברמב"ן )דברים פרק כט פסוק יח(:
"ופירוש "למען ספות הרוה את הצמאה", להוסיף השבעה עם המתאוה, כי נפש שבעה תקרא
רוה, והמתאוה תקרא צמאה, והטעם, כי נפש האדם הרוה שאיננה מתאוה לדברים הרעים לה,
כאשר תבא בלבו קצת התאוה והוא ימלא תאותו, אז יוסיף בנפשו תאוה יתירה ותהיה צמאה מאד
לדבר ההוא שאכל או שעשה יותר מבראשונה, ותתאוה עוד לדברים רעים שלא היתה מתאוה להם
מתחלה.
כי המתאוה לזימת הנשים היפות, כשיהיה שטוף בזמתן תבואהו תאוה לבוא על הזכר ועל
הבהמה, וכיוצא בזה בשאר התאוות, וכענין שהזכירו חכמים )סוכה נב:( משביעו רעב מרעיבו שבע
ולכך יאמר הכתוב בהולך בשרירות לבו, שהוא אם ימלא נפשו בתאוות השרירות והחזקות עליו
אשר היא צמאה להם, יוסיף נפשו הרוה עם הצמאה, כי יתאוה ויצמא למה שהיה שבע ממנו וכאשר
השביע נפשו בו ולפי שהזכיר "שרש פורה" אמר בלשון הזה, כי יוסיף השרש הוא כפתו אשר היא
רוה ורעננה עם הצמאה ותשובנה כולם צמאות".
עקרון העונג: רבינו יונה בשערי תשובה )שער א' אות ל"א( כותב: "והנה התאווה הנתונה בלב האדם
– שרש כל הפעולות". הרי לנו שרבינו יונה מאשש את "עיקרון העונג" ונותן לו גיבוי מלא.
אלא שיש לו ויכוח מה עושים עם עקרון העונג, האם ההדחקה שלו, היא גורמת לקשיים, או
שמא המתירנות?
הרי שהבעיות והסטיות לא מגיעות דווקא מהדחקה, אלא הרבה פעמים ממתירנות.
האמת שדרך התורה היא נגד הדחקה ומתירנות!
עוד הרבה יותר מזה, אין מקום לומר כי עיקר האדם הוא ה'תשוקות' הגופניות שלו בלבד. ואילו
כל המערכות הרוחניות והמוסריות הם רק דבר נרכש מבחוץ. הגר"ש וולבה התבטא על תיאוריה זו
של חכמי הנפש המודרניים כי לדידם האדם הוא: "צרור יצרים אינטלגנטי" )עלי שור ח"ב(. וכפי
שהגר"י הוטנר כתב שזוהי כפירה 'בצלם אלוקים' שבאדם.
הרמב"ם סבור כי טבע האדם הוא 'טוב' בטבעו, ורק 'סוס' ו"פרד' שאין להם מערכת דעת ונשמה
– צריכים מניעה חיצונית.
כך מפרש הרמב"ם )בפירוש המשניות מסכת סנהדרין פרק י( וזה לשונו בצירוף ביאור קצר וקלח בין
מילותיו:
כך מפרש הרמב"ם )בפירוש המשניות מסכת סנהדרין פרק י(: "וזהו שנאמר )תהלים לב( 'אל תהיו כסוס
כפרד אין הבין, במתג ורסן עדיו לבלום' הפסוק מצוה את האדם שלא יהיה כמו הסוס והפרד כמו
שהמונע את הבהמות מן ההשתלחות הוא דבר מבחוץ כמו המתג והרסן מה שמונע את הבהמה
מלהזיק לאחרים הם רק שיקולי ריווח והפסד או גורמי הרתעה חיצוניים ולא מערכת מוסרית ערכית
עצמאית, ואין ראוי שיהיה אדם כן, אבל יהיה המונעו מאתו ומעצמו, אולם על האדם לנווט את
עצמו ולהוביל את עצמו למצב שהוא לא משתלח באחרים ועושה את הטוב והישר מצד עצמו ולא
מצד שום גורמי הרתעה חיצוניים, רצוני לומר צורת האנושית כשתהיה שלימה היא תמנענו מאותן
הדברים שמונעין ממנו השלמות והם הנקראים מדות רעות, והיא תזרז אותו ותדחנו אל מה שיביאהו
אל השלמות וזהו המדות הטובות נפש האדם כשהיא בריאה בטבעה להמשך אחר המדות הטובות
ולהימנע מהמידות הרעות".
הרי שתשוקת האדם אל השלימות והטוב היא תשוקה נפשית פנימית, שבאה מעצם האדם,
בשונה מבהמה, שנמנעת מדברים רק מכח גירויים חיצוניים.
כפי שהזכרנו הגר"ש וולבה התבטא על תיאוריה זו של חכמי הנפש המודרניים כי לדידם האדם
הוא: "צרור יצרים אינטלגנטי" )עלי שור ח"ב(. אולם הרמב"ם סבור כי טבע האדם הוא 'טוב' בטבעו,
ורק 'סוס' ו"פרד' שאין להם מערכת דעת ונשמה – צריכים מניעה חיצונית.
זה שלאדם יש כח "הנאה מהטוב" באופן עצמאי, ממחיש הרב נח וינברג מתאר בסיטואציה
הבאה: "הצטרפת לשיט לאורך הירקון. הסירה מתקדמת אט אט, ואתה יושב רגוע ומתבונן בצמחיה
הצפופה על הגדה. לפתע אחד האנשים נופל מהסירה. הוא לא יודע לשחות... הוא מתחיל לטבוע.
אתה קופץ אל תוך הירקון – הירוק, המזוהם והמטונף – אבל לא אכפת לך, אתה מנסה להציל
חיים. אתה תופש אותו, הוא נאבק... אתה צולל בתוך המים הירוקים... סוף סוף הוא מפסיק
להשתולל, אבל עכשיו הוא כבד כמו עופרת... אתה נושא אותו בכל כוחותיך... אתה מתנשם
ומתנשף, המים מסריחים. אתה רוצה למות.
"לבסוף, לאחר מה שנראה בעיניך כנצח, אתה מצליח לסחוב אותו אל החוף. האמבולנס כבר
ממתין לך שם. הטובע משתעל ומקיא מים מזוהמים אבל הוא חי. הוא יחיה. אתה חוזר הביתה
ומתקלח עשרים פעם כדי להיפטר מריח. ואז אתה אומר לעצמך: 'זה הדבר הכי נורא שקרה לי
בחיים. למה נולדתי?!'
"יעברו 30 שנה ו15- חופשות משפחתיות. יוולדו לך ילדים ואף יתחתנו. מהי החוויה שאותה
אתה זוכר בצורה הטובה ביותר? איזה מקרה תעלה בזיכרונך בהנאה מרובה ביותר? על איזו חוויה
תספר הכי הרבה פעמים? אותה פעם שבה קפצת מהסירה והצלת חיים של אדם!
הרי שההנאה מהטוב היא הנאה חזקה ועצמתית לאין ערוך מהנאה גשמית.
ירחון האוצר כסלו תשפ"ו
