מי שנהרג מפני יהדותו הרי זה נהרג על קידוש השם

הרב ברוך אבערלאנדער

אב"ד הבד"צ דקהילות החרדים

ושליח כ"ק אדמו"ר זי"ע

בודאפעסט, הונגריה

הרבי זי"ע על חסיד שנהרג בידי הסובייטים: "איהם פעלט גארניט ניט... ער איז שוין לאנג אין די הויכע עולמות". 

במאמרו "קוים לדמותו של זקני הרה"ח ר' יעקב זכריה הלוי מאסקאליק שכונה יענקל ז'וראביצער הי"ד" ('בית חיינו' גליון 115, י"ב כסלו תשנ"ב, עמ' 45-46) כתב הרב ישכר דוד קלויזנר:

"בתו של ר' יענקל, חמותי, מרת פריידא תחי', אשת הרה"ח ר' שאול שי' רסקין, נהגה לערוך מדי שמחת-תורה קידוש לזכר אבי[ה] שלא נודע זמן פטירתו. הנוטל חלק בראש המתוועדים היה הרה"ח ר' רפאל נחמן כהן ז"ל, חברו של המנוח. כשהגיע הרה"ח ר' שמחה גורודצקי ז"ל לאה"ק, נטל אף הוא חלק בהתוועדות. לפני שנסע לרבי, ביקשוהו בני המשפחה שישאל את הרבי, כיון שלא יודעים כלום, מה לעשות עם היארצייט.

ר' שמחה הציג את הדברים ב'יחידות', והרבי השיב (בערך בזה הלשון): 'איהם פעלט גארניט ניט... ער איז שוין לאנג אין די הויכע עולמות... און אויב די משפחה וויל – קען מען (ה)אפשטעלין [אולי צ"ל: אפשטימען/איינשטעלן] כ"ד טבת' [=לו לא חסר מאומה... הוא מצוי מכבר בעולמות עליונים... אם המשפחה רוצה – אפשר לקבוע לכ"ד טבת]".

ובמכתב פרטי אלי הוסיף הרב קלויזנר להדגיש: "שמעתי זאת מהשוויגר שלי, שהיא ביקשה מר' שמחה לשאול את כ"ק אדמו"ר זי"ע".

[סיפור זה התפרסם מאז בעוד מקורות: מ. אלקנה בעיתון 'כפר חב"ד' גליון 603 עמ' 31; הרב יוסף אשכנזי בספר 'אוצר חסידים', חסידי אה"ק, עמ' 319 – אבל לא ציינו מקור הסיפור, וגרעו בזה ממידת מהימנותו של הסיפור.]

הרה"ק מבעלזא ש"ילדיו נהרגו במלחמה עקדה"ש... סבר שלא צריך לומר קדיש אחריהם, כיון שהם קדושים וטהורים".

והנה לכאורה זה חידוש גדול, אבל בדומה לזה ממש מסופר על הרה"ק מהר"א מבעלזא ('בקדושתו של אהרן' ח"א עמ' קנה), ש"מילדיו שנהרגו במלחמה עקדה"ש לא דיבר כלל, וסבר שלא צריך לומר קדיש אחריהם, כיון שהם קדושים וטהורים. והוא גם לא שמר את היארצייט שלהם, אף שידע את תאריך היארצייט של בנו ר' משה".

וכך כתב גם ד"ר ארתור הרצברג (בספרו A Jew in America עמ' 211), מה ששמע בעצמו מאת הגבאי של הרה"ק מהר"א מבעלזא:

“…The Rebbe had not once said any of the prescribed prayers for his wife and children, because those who had been killed by the Nazis for being Jews were of transcendent holiness; they were beyond our comprehension. Any words about them that we might utter were irrelevant and perhaps even a desecration of their memory”.

ולפלא מה שסיפר בזה הגה"צ רבי יצחק שלמה אונגר זצ"ל ('רשומים בשמך' עמ' רסט, מובא בספר 'בקדושתו של אהרן' שם עמ' תקג [ולפלא שלא הבחין על הסתירה]): "שמעתי ממרן הרה"ק המהר"א מבעלזא זי"ע, שאפילו הקדושים זקוקים שיאמרו 'קדיש' וילמדו משניות לעילוי נשמתם ביום פטירתן מן העולם". אמנם כנראה שאין שמועה זו מבוררת כל צרכה, שהרי יש לנו שתי מקורות המעידים היפך דבריו.

אחד הרבנים החשובים בסערדאהעלי: "אין צריכים לומר קדיש אחר הקדושים... כיון שכבר הגיעו למדריגה גבוהה מאוד ואין למעלה הימנו".

אמנם הרב חיים יחזקאל שרגא לויפער בספר 'מהר"י בר ח"י – מנהגי קודש' (ח"א, קרית יואל תשע"ו, עמ' תו-תז) כותב: "סיפר הרב מפאיע זצ"ל מעשה שאירע ביום כ' סיון בשנת תש"ז לפ"ק, שהרב אב"ד דסערדאהעלי הגה"צ ר' משה ניישלאס זצ"ל, עשה כינוס לזכרון וסיום משניות לעילוי נשמות הקדושים שנהרגו על קידוש השם בימי המלחמה העולמית השניה בעיר סערדאהעלי הי"ד, והזמין לזה המסיבה את כל הרבנים מהעיר וגם רבינו [הרבי מסאטמאר זצ"ל בעל 'דברי יואל'] בתוכם, וכיבד את רבינו שיאמר דברי תורה לכבוד המסיבה. ואחר שגמר רבינו, הזמין את אחד הרבנים החשובים לדבר, ובתוך הדברים אמר, שלפי דעתו אין צריכים לומר קדיש אחר הקדושים שנהרגו על קידוש השם בימי המלחמה, כיון שכבר הגיע[ו] למדריגה גבוהה מאוד ואין למעלה הימנו במחיצתם, על כן אין צריכים עוד להקדיש שלנו. ואמר הרב מפאיע, שראה על רבינו שאינו מסכים לדברי הרב הנ"ל. ותיכף אחר הדרשה עמד והלך לו".

הרבי מסאטמאר: "דבר זה אי אפשר לומר... צריכים לעשות הכל לטובת נשמתם שיגיעו למדריגה גבוהה עוד יותר"

"בדרך הביתה אמר להרב מפאיע, אתה מבין על זה שהרב דיבר כדברים האלה, הלא על כל גדולי הצדיקים למשל על ה'דברי חיים', ועל הרב מראפשיטץ, ועל הרב ר' אלימלך, ואפילו על רשב"י, ועל כל צדיק וצדיק אמרו בניהם קדיש אחריהם. הלא אין שיעור וערך כמה מעלות יש בעולמות העליונים, יש אשר הולכים במדריגה למעלה עד אין שיעור, למעלה מהשגתינו שאי אפשר להשיג בהם בשום אופן. ובודאי שצריכין לומר גם אחרי הקדושים האלה קדיש. ובפרט על הקדושים האלה שלא נתנו להם הברירה להניחם בחיים אם יכפרו בהשי"ת רח"ל, כמו בדורות הקודמים, וע"ז לא שייך מסירת נפש אמיתי שיקרא להם בשם 'שנהרגו על קידוש השם'. בודאי שאותן הנהרגין ע"י הרשעים [ה]ארורים היה להם כפרת עונות, ואין שייכים בהם הגיהנם, שכבר עברו זאת ע"י הרשעים האלו יש"ו. אבל לומר שאינם צריכים להקדיש של בניהם, מפני שכבר באו למדריגה העליונה שאין למעלה הימנו, דבר זה אי אפשר לומר, שכיון שיש למעלה מדריג[ו]ת גבוה[ות] עד אין חקר, צריכים לעשות הכל לטובת נשמתם שיגיעו למדריגה גבוהה עוד יותר".

עוד הובא שם מה שאמר להרב מפאיע מיוסד על חלום שהיה לו בשנת תש"ח: "הלא הרה"ק ר' שלום אליעזר [מראצפערט] זי"ע הוא בנו של מרן הקדוש בעל ה'דברי חיים' זי"ע, והיה מן הקדושים שנשרפו על קידוש השם בימי הנאצים יש"ו, וכבר עברו לערך ד' שנים שנים מעת הזאת, ולא חיסר כלום בעבודת השם בתורתו ובעבודתו, ורק מי שיאמר קדיש אחריו לא היה לו, מפני שבניו כבר לא היו בחיים, ומפני זה עוד לא הגיע לאביו הקדוש, היש אפילו ספק בזה שצריכים ללמוד פרק משניות, או לומר קדיש, אחר הקדושים האלה שנהרגו על קידוש השם".

הרוגי מלכות אין אדם יכול לעמוד במחיצתן ואין מעלה על מעלתם

והנה אמרו חז"ל (פסחים נ, א): הרוגי מלכות אין אדם יכול לעמוד במחיצתן. וכתב הרמב"ם (הל' יסודי התורה פ"ה ה"ד): "כל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ונהרג ולא עבר, הרי זה קדש את השם. ואם היה בעשרה מישראל, הרי זה קדש את השם ברבים, כדניאל חנניה מישאל ועזריה וכר' עקיבה וחביריו. ואלו הם הרוגי מלכות שאין מעלה על מעלתם. ועליהם נאמר [תהלים מד, כג] כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה, ועליהם נאמר [שם נ, ה] אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח".

ועפ"ז מובנים מה שנתבאר לעיל שלא צריך לומר קדיש אחרי אלו שנהרגו על קידוש השם, כיון שכבר לא חסר להם מאומה, שהרי הרמב"ם מדגיש שמדריגתם היא כל כך גבוהה עד "שאין מעלה על מעלתם", ומעתה אי אפשר להוסיף על מעלתם על ידי אמירת קדיש.

גם הרבי מסאטמאר מודה ש"בודאי שאותן הנהרגין ע"י הרשעים [ה]ארורים היה להם כפרת עונות, ואין שייכים בהם הגיהנם", וכל זה בלי כל קשר לאופן שמירת המצוות במשך ימי חייהם. וכנראה שזה מיוסד על המבואר בגמרא (סנהדרין מז, א-ב), שנהרג מתוך רשעו כיון דלאו כי אורחיה מיית הויא ליה כפרה, והרוגי מלכות (הני דאומות. רש"י) כיון דשלא בדין קא מקטלי הויא להו כפרה. אמנם לא ניחא ליה להגדירם כקדושים "שאין מעלה על מעלתם", כיון שלכאורה הוא סבר שאלו שנהרגו ע"י הנאצים ימ"ש אינם נחשבים קדושים ולא נהרגו על קידוש השם, כיון "שלא נתנו להם הברירה להניחם בחיים אם יכפרו בהשי"ת רח"ל". ועל כן ודאי שיש לומר קדיש אחריהם כדי להעלותם מעלה מעלה במעלות הקדושה.

האם מליוני היהודים שנרצחו על-ידי הנאצים נהרגו על קידוש השם

אמנם מה דהובא לעיל בשם הרבי מסאטמאר, דכאילו פשיט ליה שכל המליונים שנהרגו והומתו על ידי הנאצים ימ"ש אינם בגדר קדושים, הוא לכאורה תמוה, והרי במשך כל הדורות היה דבר מקובל בפשטות שכל מי שנהרג על ידי נכרי מפני יהדותו הוי קדוש. ואפילו ברשימת דברי הרבי מסאטמאר הנ"ל חזר ונשנה דבר זה: "...עשה כינוס לזכרון וסיום משניות לעילוי נשמות הקדושים שנהרגו על קידוש השם בימי המלחמה העולמית השניה... אחר הקדושים שנהרגו על קידוש השם בימי המלחמה... לומר קדיש, אחר הקדושים האלה שנהרגו על קידוש השם". וכך מורים גם פשטות דברי רבינו ה'חתם סופר' (שו"ת יו"ד סי' שלג), שכתב: "ביום עש"ק שופטים תקע"א לפ"ק הביאו לכאן איש קדוש הנהרג בידי עכו"ם רוצח ונקבר... ומכ"ש הנהרג ע"י רוצח האורב לדם. וא"כ אוקמיה ליה בחזקת צדקות וכשרות וקדוש יאמר לו". והרי ידוע שדברי ה'חתם סופר' ותלמידיו היו נר לרגליהם של רבני הונגריה לדורותיהם.

[ולדברי ה'חתם סופר' אלו הפנה גם כ"ק אדמו"ר זי"ע ('ספר השיחות' תנש"א ח"א עמ' 234 והערה 18 שם) כשכתב: "כל אלה שנהרגו בשואה הם קדושים (כפי שנקראים בפי כל ישראל) כיון שנהרגו על קדושת השם (בגלל היותם יהודים) והשם ינקום דמם..." (ויש עוד הרבה מקורות בנידון זה, ראה מה שהארכתי לציין ב'הערות וביאורים' גליון א'כו עמ' 82 וקובץ 'אור ישראל' גליון סה עמ' קכ הערה 5).]

ועל כן נראה דלאו מר בר רב אשי חתים על אריכות הדברים שבספר 'מהר"י בר ח"י', וכפי שכתב הרבי מסאטמאר בעצמו בספרו 'על הגאולה ועל התמורה' (הקדמה עמ' כה): "בחוצות וברחובות נאמרים משמי דברים הרבה שלא היו ולא נבראו ולא על[ו] על לבבי מעולם".

שו"ת 'מנחת יצחק': צריך להחזיק היארצייט של הקדושים משום דריעא מזליה

והנה "בכלל אם מחויב להחזיק היא"צ על אותם שנאבדו בשעת הגזרות" דן בזה גם בשו"ת 'מנחת יצחק' (ח"א סי' פג אות א). והביא מה שכתב בשו"ת 'שבות יעקב' (ח"א סי' קב): "הא כל אמירת קדיש הוא על הספק, שמא אביו צדיק ואין צורך לקדיש. זה אינו... דאפילו צדיק גמור אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא...". וכתב על זה ה'מנחת יצחק': "ואם כן הרי איתא שם (בסנהדרין מ"ז ע"ב) דהרוגי מלכות כיון דשלא כדין מיקטלי, הויא להו כפרה מיד טרם צערי דקברי עיין שם... ולפי זה אפילו היה רשע גמור, הויא להו כפרה וא"צ לקדיש.

אך באמת השתמשו הפוסקים בסברא זו להיפוך לחייב בקדיש, כלומר אף במומר שמצד הדין אין מתאבלין עליו, ואין אומרים קדיש, מ"מ אם נהרג על ידי עכו"ם, מתאבלין עליו ואומרים קדיש, כיון שהיה לו כפרה, עיין שו"ע (יו"ד סי' ש"מ ס"ה [ברמ"א] וסוס"י שע"ו [ברמ"א]), ואם נאמר כנ"ל, שוב אין צורך לקדיש... וע"כ דא"א למפטר מטעם זה...

וביותר אם י"ל דהוו בכלל נהרגים על קידוש השם, דאז אין מעלה על מעלתן כמבואר ברמב"ם (פ"ה מה' יסוה"ת). [לא ביאר המחבר מה רצה לומר בזה. ולכאורה כוונתו לומר, דיש לחלק ולומר דמי שנהרג על קידוש השם כיון שהוא יהודי שונה ממי שנהרג ע"י עכו"ם כיון שהלה רצה את כספו, דכיון שאין מעלה על מעלתן אין צריך לומר קדיש אחריו.]

אבל מכל מקום נראה דיש לומר קדיש אף אחרי הנהרגין שלא כדין, וביותר מה שנוגע להבנים בהחזקת היא"צ, להטעם משום דריע מזלא באותה שעה, כמבואר בתשו' חינוך בית יהודה (סי' כ"ג ופ"ג) ועיין שערי תשובה (או"ח סי' תקס"ח ס"ק ט"ז), בודאי אין נפ"מ אם מה שנהרגו אבותיהם שלא כדין".

בסוף דבריו מסיק ה'מנחת יצחק' דבכל מקרה יש לבנים להחזיק היארצייט ולומר קדיש, "משום דריע מזלא באותה שעה", ולזה לא עוזר שהנפטר מיקטלי והויא להו כפרה.

אמנם הטעם דריע מזליה מובא בדרך כלל בקשר לתענית ביום היארצייט, וכפי שכתב ה'לבוש' (יו"ד סי' תב סי"ב): "נוהגין להתענות יום שמת בו אב או אם. וטעמא שמעתי שיעשה תשובה מפני הסכנה דריעא מזליה ביום זה שמת בו אביו או אמו". ועד"ז כתב עוד שם (או"ח סי' רפח ס"ז): "...דהא טעמא דעיקר אותו התענית הוא משום דריע מזליה בו ביום שמת אביו או אמו...". וכ"ה במקורות שציין ה'מנחת יצחק' שם.

ומעתה יוצא חידוש גדול מדברי ה'מנחת יצחק', שהרחיב את ה"ריע מזליה" לכל עניני היארצייט ואמירת קדיש, ועל כן אין הבן יכול להיפטר מכל זה אפילו כשנהרג על ידי נכרים על קידוש השם.

שו"ת מהרי"ל: "על הקדושים... הסכימו הגדולים בימים ההם להתאבל"

ומצאתי ששאלה כעין זו כבר נשאלה בשו"ת מהרי"ל (סי' צט) נשאל: "יודיעי[ני] אדו[נינו] על מה ששמעתי משם מהר"... מטרונבורק ז"ל הי"ד, שהורה והנהיג שאין לומר קדיש לאביו שנהרג על קידוש השם, אם אולי טעמ' משו' דאמר' במסכת שמחו' שמאז נמחלי' עוונותיו ואין להחזיקו ברשע, ופגם משפחה הו' להחמיר. ומשם אדו[נינו] הוגד לי שהנהיג לאומרו, הודיעיני נא".

בתשובתו כתב המהרי"ל: "ועל דבר הקדיש ליתמי הקדושים, אנא לא שמיע לי מה שכתב מר בשם רבינו הקדוש, אבל שמעתי אחרים אומרים כן ולא השגחתי בהם, כי נראה לי דבר פשוט דיש לאומרו, וטעמא דידי מאבלות שכתב מהר"ם דהוי מטעם משפט רשעים בגיהנם י"ב חדש, וכתב מהר"י א"ז בן מהר"ח [שו"ת מהר"ח אור זרוע סי' יד, וראה הלכות ומנהגי רבינו שלום מנוישטט סי' תא] דצריך להתאבל על קדושים, והאריך בתשובתו, וסוף דבריו דהאומר שאין להתאבל עליהם צריך כפרה עכ"ל. וכן שמעתי מרבותי דהכי נפק עובד' בגזירת פראג שיש שרצו שלא להתאבל על הקדושים, וסוף הסכימו הגדולים בימים ההם להתאבל.

והיא גופא נראה לי, אע"ג שהם קדושי עליון ובמדרגה העליונה ואין בריה יכולה לעמוד במחיצתם, מ"מ מי מפיס דיש עבירות שצריכות מיתה משונה וצערא דקברא, כמו שכתב ר' שמחה. וכן כתב הרמב"ן דיש עונש כרת בזה ולבא על מקצת עבירות. דאי לא תימא הכי מי שיש לו אב ידוע ומפורסם בתורה ובחסידות מנעוריו אטו מי לא בעי קדיש, הא מיתה ממרקת ויום כפורים ותשובה, וזימנין איכא כולהו בחד גברא. אלא חיישינן שמא בעט בכפרות או שאר חששות. וחזינן ישי מת בעטיו של נחש ונהרג, וק"ל למשכיל כמוך. ואיוב יוכיח, ושאול ובניו לחמו מלחמת השי"ת והוצרכו להבטחה אתה ובניך עמי".

ועדיין יש לעיין הרבה בדבריו ואכ"מ.

יש לומר שציבור שנהרג לא צריך לומר קדיש אחריהם

אמנם בשו"ת 'שאילת יצחק' (תנינא סי' קנג) הביא את דברי הגמרא בסנהדרין, ומה שכתבו במהרי"ל וב'מנחת יצחק', ושוב כתב: "ולפענ"ד דאין לדמות ענין שלפנינו להרוגי מלכות המבואר בגמרא [כנראה הכוונה למה שהביא שם בהמשך לגמרא את דברי הרמב"ם בהל' אבל (פ"א ה"ט): "כל הרוגי מלכות אע"פ שבדין המלך נהרגו... הרי אלו מתאבלין עליהן ואין מונעין מהן כל דבר..."] דשם מיירי דנידון איש אחד או כמה אנשים, ועל אותם אנשים י"ל דריע מזלא, כיון שנפל גורל עליהם להרגם, אבל הכא שנהרגו מיליונים מאחינו בני ישראל ר"ל, א"א לאמר דריע מזלם, וממילא בזה צריך בירור אם לאמר קדיש אחריהם, כיון דכל עיקר אמירת קדיש אחריהם הוא לכפר על הנפש, כמבואר בספר הזהר ובשאר גדולי הפוסקים, והכא כבר נתכפר בודאי...".

לכאורה כוונת דבריו כך, הרי לפי ה'מנחת יצחק' צריך לומר קדיש ולשמור היארצייט אחרי הקדושים כיון דריע מזליה, אבל ריע מזליה שייך לומר רק באם נהרג יחיד או שנים, כי אז הרי זה היה ריע מזליה של הנהרגים, ואז הוי ריע מזליה של הבנים, אבל כשנהרגו מליונים על קידוש השם, לא שייף לומר דריע מזליה, וא"כ נשאר הטעם דאמירת קדיש משום כפרה על הנפטר, וזה אינו שייך כשמיקטלי והויא להו כפרה.

בשאילת יצחק' מסיים שם: "מ"מ כיון שיצא מגדולי הפוסקים לאמר קדיש אין להרהר אחריהם". ואינני יודע מה כוונתו "שיצא מגדולי הפוסקים", שבאם כוונתו להמהרי"ל, הרי יש לחלק שזה נאמר רק בנוגע ליחידים ולא בנוגע לציבור שנהרגו. ואולי כוונתו לומר שאינו סומך על חילוקו ויש לקיים דברי המהרי"ל ללא כל חילוק.

אמנם הרה"ק מבעלזא סבירא ליה דיש לחלק בין יחיד לרבים, ועל כן סבר שלא צריך לומר קדיש אחרי קדושי השואה.

וכ"ק אדמו"ר זי"ע סבר דגם אלו שנהרגו על ידי הסובייטים נחשבים כציבור ואינם צריכים כפרה. ואולי י"ל דיוק לשונו של הרבי: "איהם פעלט גארניט ניט... ער איז שוין לאנג אין די הויכע עולמות", דהיינו מי שנהרג על קידוש השם אינו צריך שום כפרה ואין מעלה על מעלתם. אבל "אויב די משפחה וויל", הייינו באם חוששים לריע מזלייהו, "קען מען אפשטעלין כ"ד טבת".