כאשר ראש ישיבת מיר מרן הגאון רבי חיים שמואלביץ זצוק"ל היה שומע אודות אסון בפטירת חייל במלחמה היה פורץ בבכיות גדולות וממושכות ולאחר שנרגע קימעא היה שוב מתחיל בפרץ נוסף של בכי ויגון וכך חוזר חלילה כמה פעמים. וכאשר שאלו אותו בני ביתו על בכיות אלו אמר שבתחילה בכה על אותה נשמה שהסתלקה מהעולם ושוב בכה על הצער של אשתו האלמנה ושוב בכה על הצער של ילדיו ושוב בכה על הצער הגדול של הוריו ושוב בכה על הצער של מכיריו הרבים של אותו חייל שנפל בשדה הקרב [שמעתי מחתנו יבלח"ט הגאון הגדול רבי יצחק אזרחי שליט"א]
When the head of the Mir Yeshiva, the great Gaon Rabbi Chaim Shmuelevitz ztz"l, would hear about a tragedy involving the death of a soldier in war, he would burst into loud and prolonged weeping. After calming down somewhat, he would begin another outburst of tears and sorrow, and this would repeat several times. When his household members asked him about these tears, he said that he first cried for the soul that had departed from the world, then cried again for the sorrow of the widowed wife, then cried again for the sorrow of the children, then cried again for the great sorrow of the parents, and then cried again for the sorrow of the many acquaintances of the soldier who fell on the battlefield. [I heard this from his son-in-law, R' Y. Ezrachi Shlita.]
