ראש ישיבת יד אהרון הרב יהושע אייכנשטיין שליט"א
ישנם אנשים המסתובבים עם תחושה שאין צורך לשמוע להוראות הבריאות, כגון עטיית מסכה ושמירת מרחק וכדומה. דבר זה נובע מהרגשה שהנושא של שמירת הבריאות הוא לא נושא תורני אלא נושא של עניני העולם הזה, ששייך בעיקר לאנשים שאין עיקר מעיינם בעולמה של תורה. לפי דעתם, הוראות בעניני בריאות הם נושאים של חולין, לא נושאים של עולם התורה.
בדרך כלל, אם שואלים - הרי בתורה כתוב "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" וזה חיוב מהתורה? התשובה שהם עונים היא כלדהלן: האחוזים של הסיכון שאני באופן אישי אהיה חולה הם אחוזים קטנים ולא על זה אמרה התורה שיש חיוב שמירה, וממילא אין לי חיוב להישמר. כך חושבים בעיקר אנשים בריאים שאינם בקבוצת סיכון, ומשערים שהם יכולים לעבור את המחלה בקלות.
מה צריכה להיות ההסתכלות על טענה זו בעיניים של תורה?
ברמב"ם בפירוש המשנה סופ"ק דקידושין כתוב הגדרה מה זה דרך ארץ – "ודרך ארץ הוא חבורת בני האדם בנחת ובמוסר". במשנה באבות (פ"ג מי"ז) נאמר, "ראב"ע אומר, 'אם אין תורה אין דרך ארץ ואם אין דרך ארץ אין תורה'". "תורה" זה שם כולל לכל המצוות של התורה. מתבאר כאן חידוש גדול, שגם אם אדם מקיים את כל המצוות של התורה, הוא צריך שתהיה לו גם מידת דרך ארץ, ובלי דרך ארץ אין קיום לכל התורה שלו.
מהו אותו "דרך ארץ" שבלעדיו אין קיום לתורה?
ברמב"ם בפירוש המשנה כתובה הגדרה מה זה דרך ארץ – "ודרך ארץ הוא חבורת בני האדם בנחת ובמוסר". ביתר ביאור מצינו במהר"ל (נתיבות עולם, נתיב דרך ארץ). הוא מבאר שם את הפסוק "שמע בני מוסר אביך אל תיטוש תורת אמך", שתפקיד האב הוא לייסר את הבן ללכת בדרך ישרה, ואילו האם אינה מייסרת את הבן אלא מרגילה אותו להנהגה ישרה ומתוקנת, והם הנקראים "דרך ארץ", וכמו כל מסכת דרך ארץ שאינה עוסקת בדברי מוסר אלא דרך בני האדם מן הישוב. עכ"ד המהר"ל.
מתבאר מדבריו ש"דרך ארץ" הוא ההנהגה הראויה לאדם, דרך הנהגת ישוב העולם, שהאדם צריך להתנהג בה כאדם נורמלי מן הישוב, וזה תנאי בסיסי לקבלת חיובי התורה. אם אדם אינו בגדר "בן אדם", הוא גם אינו בגדר "בן תורה".
המהר"ל מביא את הגמרא בקידושין דף מ: שאומרת, שצריך שיהיה האדם בעל מקרא ומשנה ודרך ארץ, ומי שאין לו את שלשתם אינו מן הישוב. הצירוף של דרך ארץ הוא לעיכובא בבניית קומת האדם, לא מספיק שיהיה בעל תורה. התורה בנויה גם על דרך ארץ, כמבואר במשנה באבות הנ"ל שאם אין דרך ארץ אין תורה. בנין נפש האדם הוא נפש הרוחנית על גבי הנפש הבהמית, את הנפש היסודית הבהמית יש לתקן על ידי הנהגה ישרה, ועל זה בנויה השפעת התורה על הנפש הרוחנית. כאשר חסרה הקומה הבסיסית אין קיום לקומה הרוחנית.
האדם מחויב להנהגה נורמלית, המקובלת על ישוב בני האדם. המחויבות לשמירה על התנהלות מסודרת אינו רק מדין "ונשמרתם לנפשותיכם", אלא מדין להיות חלק מן הישוב, הישוב התקני והנורמלי של בני האדם.
אדם שלא חובש מסכה משום שלפי פלפול שלו לדעתו הוא פטור, ולא מביא בחשבון את ההשלכה הרחבה של זה על כלל הציבור, של גרם התפשטות המגיפה ונזק בטווח הארוך לציבור רחב, הוא בגדר "אינו מן הישוב".
מה קובע את המושג "דרך ארץ"? הדרך של הארץ, כמובן בעניינים שאינם היפך התורה. אם כל העולם, על פי החלטת הרופאים, הגיע להחלטה שבשביל מניעת הקורונה יש צורך במסכות וריחוק חברתי, הרי זו הגדרה של דרך ארץ, דרכה של הארץ. מי שאינו מקפיד על דרכה של הארץ הוא לא מן הישוב.
מרן החזו"א זצוק"ל באגרות כותב שכל אדם, גם ת"ח, מחויב לשמירת הבריאות כי "דרך הטבע הוא שמירת הבריאות". מוטל על האדם לשמור על גופו, זה חלק מהדרך ארץ. דרך ארץ הוא ענין של הנהגת ישוב בני אדם, זה לא נוגע למדינה. גם מי שמקבל עול תורה מחויב להנהגה של "דרך ארץ", אמנם כתוב שמעבירים ממנו עול דרך ארץ, אבל זה במה שנוגע לפרנסה, על בריאות מחויבים לשמור. ושמירת הבריאות היא לפי הכללים שנקבעים על ידי בני אדם, רופאים.
תקופת הקורונה היא תקופה של מבחן ונסיון. באופן טבעי יש נטיה לחשוב שהעמידה בנסיון היא על ידי הגברת החלק של התורה וההתמדה, וזה נכון. עם זאת, יש שלא מבינים שתפקיד האדם הוא מורכב, ויש לאדם תפקיד גם לשמור על הדרך ארץ. יתכן שחלק מהמבחן של תקופה זו הוא האם נצליח לשמור כראוי על צורת האדם הבסיסי, על חלק הדרך ארץ שהוא הבסיס לתורה. להיות אדם.
