הרב יוני לביא, מראשי ארגון קהלים ומרבני ברקאי
למה זה לא עובד?!
הרי אני רוצה להתקדם בחיים. חשוב לי כל כך להשתפר ולהשתכלל. להיות הדגם הכי טוב של עצמי.
והנה חלפו י"ב חודשים מאז ששבעתי לעצמי "יפה ושונה תהא השנה", ומתברר ששוב אני מתבוסס פחות או יותר באותו מקום, ודמותי העדכנית היא די העתק-הדבק של השנה שעברה. למה?
התשובה היא שיש שלושה מכשולים עיקריים בדרך לשינוי. חייבים להכיר אותם היטב אם רוצים לנטרל אותם ולזכות לשינוי הנכסף:
א) המדד השגוי – אנו נוטים למדוד דברים בשאלת 'אם' במקום בשאלת 'איך'. לדוגמה, אדם דתי בודק את עצמו: האם אני מתפלל בכל יום? וממהר לסמן לעצמו בשמחה וי גדול, אך השאלה האמיתית שהיה עליו לשאול היא זו: איך נראית התפילה שלי, דקלום משעמם של טקסט טרחני או חוויה מרגשת של מפגש עם א-לוהים?
דוגמה אחרת: איך נראית השבת שלי? האם היא יום של השלמת שעות שינה, פיצוחים ועיתונים או יום שהוא הנשמה של השבוע, עם התעלות רוחנית וחוויה זוגית ומשפחתית מעצימה?
ברגע שנתחיל לשאול את השאלה הכונה יתגלה לפנינו מרחב עצום של שינוי והתקדמות.
ב) שטחים מתים – ברמה העקרונית כולם יסכימו שכל יהודי חייב בתרי"ג מצוות ובקיום כל סעיפי השולחן ערוך. בפועל אדם יוצר לעצמו אזורים מסוימים שנותרים מחוץ לתחום בעבורו. מראש הוא מגדיר אותם לא רלוונטיים לאחד כמוהו, וממילא כבר אין לו אפילו ייסורי מצפון על שהם לא חלק מעולמו. כמו מה? לאחד זה תלמוד תורה, ולאחרת לבוש צנוע. לאחד זו תפילת ערבית, ולאחרת שמירת הלשון.
ג) תורת היחסות – הנטייה המתמדת לפזול הצידה ולהשוות את עצמי לכל מי שנמצא תחתיי בגרף ה'דוסומטר'. כל דתי יכול לפתוח את יומו בברכת 'שלא עשני חילוני', ודי בזה כדי להעלים עין מכל חיסרון שיש בו ולהשתיק את נקיפות המצפון.
רק מה לעשות שא-לוהים לעולם אינו מודד אדם ביחס לאחרים אלא רק ביחס לעצמו. מה לעשות שאין ליהודי 'שטחים מתים', אלא כל מצווה והלכה הן חלקים חיוניים מהפאזל הרוחני שלו. מה לעשות שריבון העולמים אינו בוחן רק את השאלה אם קיימתי מצווה מסוימת אלא בעיקר איך עשיתי אותה.
אם נהיה ערים לשלושת המוקשים הללו, יש סיכוי שנצליח לנטרל אותם ולהתקדם הלאה לעבר שנה טובה יותר.
ומה דעתכם? האם יש עוד מוקשים שמונעים מאיתנו מלהיות האדם שאנחנו יכולים להיות?
