"עולם קטן"
אי אפשר לומר ששנאתי את יפעת – סתם לא סבלתי אותה. אבל אילו הייתי שונאת אותה, אני משערת שלשנאה הזו בדיוק היה אפשר לקרוא שנאת חינם. לא היה לי משהו ספציפי נגדה; היא מעולם לא עשתה לי כלום, אבל משהו בנוכחות שלה עצבן אותי כל הזמן.
מהרגע הראשון לא התחברתי אליה. ממש ממש לא. אבל נאלצתי לפגוש אותה הרבה, כי משום מה כשאחותי הקטנה הייתה בשביעית היא החליטה לקשור איתה ידידות נפש.
יפעת הופיעה אצלנו בבית בכל שני וחמישי, והרבה פעמים גם בשבתות. תמיד בחצי החיוך שלה, הטיפה מתנשא, תמיד עם ידע העולם הרחב שחייב לצוץ בכל נושא, תמיד עם התובנות על כולם ועל הכול – החל בפוליטיקה, המשך במורות באולפנה וכלה בשידוכים.
לא הבנתי מה מצאה בה גלית העליזה והפתוחה. ביפעת תמיד נשאר משהו מרוחק, לא מפוענח. זה לא שהיא הייתה סגורה, היא כן הייתה מדברת ומשתפת, אבל מין ריחוק כזה ליווה אותה, משהו שמשדר לך שהיא רואה עצמה עליונה וחכמה ממך.
איכשהו בכל שיחה איתה קיבלתי את הרושם שהיא מבינה בהכול יותר ממני, ושלמעשה די מפתיע שאני בכלל חושבת אחרת. כמובן, איפשהו היא רכשה ניסיון חיים עשיר משלי אף שהיא צעירה ממני, והיא גם מעולם לא חששה לחלוק אותו איתי במין נעימות רגועה ומעצבנת. אה, והיא גם בחורה יפה. גרוע מכך: היא יודעת שהיא יפה.
בקיצור, לא חיבבתי אותה, והשתדלתי להימצא כמה שפחות בחברתה.
היא התחתנה לפניי – עוד דבר שלא ייסלח, אבל אני מוכרחה לומר שגם שמחתי בשבילה, כי תמיד תהיתי מי ירצה אדם שגבה אחת שלו תמיד מורמת קצת למעלה במין תהייה על טיפשות העולם ומנהגיו.
שלוש שנים אחר כך, כשהכרתי את דוד, לא עלה בדעתי לחשוש ממה שיתגלה לי באירוסין. מי חשב שמבין אלפי משפחות לוי דווקא דוד לוי שלי ושלומי לוי שלה הם אחים?הייתי בשוק כשגיליתי באירוסין מי עומדת להיות גיסתי. בדיוק היא! אבל השמחה הגדולה שהייתי בה הקהתה את התחושה, וגם קיוויתי שהנישואין והאימהות שינו אותה קצת. ובכן, הם לא. הם רק העניקו לה עוד נושאים שבהם היא יודעת ומבינה
הייתי בשוק כשגיליתי באירוסין מי עומדת להיות גיסתי. בדיוק היא! אבל השמחה הגדולה שחשתי הקהתה את התחושה, וגם קיוויתי שהנישואין והאימהות שינו אותה קצת.
ובכן, הם לא. הם רק העניקו לה עוד נושאים שבהם היא מבינה. לא אהבתי להגיע אל חמי וחמותי בשבתות וחגים שבהם גם הם התארחו אצלם. כל מפגש איתה העלה בי שוב את הרגשות השליליים כלפיה, וניסיתי למעט בהם.
עד ששנה אחת, בחשבון נפש נוקב של תשעה באב אחד, החלטתי שאולי שנאה אין פה אבל חינם יש, ושאלתי את עצמי איך אני משנה את זה כשכמעט כל דבר בה מעצבן אותי. ניסיתי למצוא בה דברים שלא מעצבנים אותי, ולא כל כך הצלחתי. בסוף זרקתי את זה אל ה'. אמרתי לו שאני רוצה לשנות, וביקשתי עזרה.
והיה מדהים באיזו מהירות הוא נענה לי. כאילו רמז: חבל שלא ביקשת קודם.
רוני, האחות הצעירה של דוד ושלומי, התחתנה בט"ו באב. עמדנו לצד חמותי ליד כיסא הכלה וחיכינו לחתן שיבוא לכסותה. להגיד שחמותי התרגשה עד דמעות יהיה תיאור עדין – היא התרגשה עד בכי של ממש. רוני היא בת יחידה בין בנים, וגם היה לה סיפור רפואי לא פשוט שהיא נחלצה ממנו שלמה ובריאה בנס גדול.
חמותי בכתה ובכתה, ולא רק היא. ואז מבעד לדמעות שלי עצמי (זה היה מידבק מה שהלך שם) ראיתי פתאום את יפעת מוציאה מתיקה חבילת טישיו ומגישה לחמותנו. זה כשלעצמו לא היה תופס את תשומת ליבי, אבל מה שראיתי על פניה תפס גם תפס. אומנם לא היו שם דמעות, כמובן, יפעת היא מעל הדברים האלה, אבל גם לא היו שם זלזול בַהתרגשות הגדולה ולא הרמת גבה של 'טוב, נו, תרגיעו, בסך הכול חתונה'. היה שם חיוך אמפתי. חיוך אמיתי.
זה אולי נשמע הזוי, אבל עד אותו יום אני לא יכולה לומר שזכיתי לזהות בה איזו הבעה של רגש אמיתי, לפחות בעיניי. וכאן היא הסתכלה בחמותנו בחיבה אמיתית, בהמון הבנה ובקצת דאגה, ואפילו הניחה יד מרגיעה על כתפה. ואו.
אחר כך, בשבת שבע הברכות, היא הצליחה ממש לגרום לי להתפעל: היא לבשה שמלה ירוקה והתאימה אליה מטפחת מהממת. כמה דקות קודם לכן שמעתי אותה מספרת למישהי שהיא ממש לא סבלה את המטפחת המשעממת הזו לפני כן ועד כמה טרחה למצוא את הסרט המוזהב הזה, שהפך את המטפחת ממשהו אפילו טיפה דהוי לשילוב מיוחד של ירוק שלכת וזהב שקיעה. משהו כזה.
פתאום נכנסה לחדר רוני, ומייד הסתובבה וקראה אל חמותי: "את רואה, אימא? זה הסרט שחיפשתי בכל כך הרבה חנויות! את רואה למה? זה פשוט מקפיץ את המטפחת! זה מקסים, יפעת".
יפעת לא היססה לשנייה, וביד קלילה התחילה לפרום את קצות הסרט הקשור. "את יכולה לקבל אותו", אמרה. "מה פתאום!" התנגדה רוני, וגם חמותנו ניסתה למחות. "זה שלך, וזה כל כך מתאים לך, מה פתאום שתיתני לי את זה".
"שטויות", יפעת הניפה את ידה בתנועת הביטול שלה, זו שאני כל כך לא אוהבת, ואמרה בטון של 'זה מובן מאליו': "את כלה. תחגגי על הקישוט הזה. אני אסתדר מצוין בלי זה, ולמחר ממילא יש לי סט אחר".
היא שלפה במיומנות את הסרט המפואר מהמטפחת וקשרה אותו במין רכות חביבה סביב מטפחתה של רוני.
בהמשך הערב, כששתינו עזרנו במטבח בסידור ובהגשה, היא שוב הצליחה לעצבן אותי כמה פעמים. אבל בכל פעם שהרמתי את המבט וראיתי את המטפחת חסרת הברק שלה הרגשתי שמשהו אצלי קצת נמס. כנראה בכל זאת יש בה משהו.
ואז הרמתי את המבט עוד יותר למעלה, קצת יותר גבוה, והתפללתי לה' שימשיך לפקוח את עיניי ולגלות את כל הטוב שבטח קיים בה ופשוט לא הצלחתי לראות אותו עד היום. ולרגע חייכתי ותהיתי: אם בית המקדש ייבנה השנה, גם לי יהיה בזה חלקיק קטן?
יפעת נכנסה לי פתאום לאידיליה. "מה מצחיק?" שאלה בהרמת חצי הגבה המפורסמת שלה. לא עניתי לה 'לא משנה' וגם לא התעצבנתי. רק הצבעתי על המטפחת ואמרתי לה שאם מסתכלים עליה טוב, אפשר אפילו לחבב אותה. ככה, כמו שהיא.
